אאא

בשעות הצהריים אמש (ראשון) שהיתי בתל-אביב בענייני עבודה – הודעות הסמס של מוקדי החדשות השונים עדכנו על עשרות עצורים שנעצרו ונלקחו אל תחנת המשטרה לאחר שעסקו במחאה על חפירות הקברים ביפו העתיקה.

בדרכי חזרה ירושלימה, החלטתי להגיע אל המקום ולדווח מהשטח לרשת 'הקול-החרדי'. טלפון לאחד מהפועלים והעוסקים בעניין הבהיר לי את המיקום המדויק – יפת 23 – מול הפרויקט שגרם לסערה לפני 15 שנה – גבעת אנדרומדה. "אתה תראה שם מנוף ואין כניסה של 'רשות העתיקות'" הוא אומר.

באורח פלא, אני מוצא חנייה ללא תשלום - ולחשוב שמדובר בתחום השיפוט של תל-אביב - ויוצא לסיור בשטח.

פה ושם אני רואה ניידות משטרה עם שוטרי סיור או שוטרי מג"ב צעירים, ומספר אנשי אבטחה פרטיים של חברת 'מוקד יפו' שבוחנים אותי בשבע עיניים.

המיקום מדהים – 150 מטרים מהים, בתוככי מבנים עתיקים וסמטאות ציוריות שבכניסה לאחת מהן, אני רואה שלט וליבי נחמץ, "היהודים המשיחיים" – איזה מיקום מתאים הם בחרו, אני אומר לעצמי.

עיניים עוקבות

אני הולך מסביב למתחם, שמוקף כולו בחומת אבן עתיקה ומנסה להבין מה קורה בפנים. באחת הסמטאות אני מוצא חור שנפער בקיר ודרכו אני מצליח להבחין בבדים השחורים הידועים, המוצבים מעל ראשי הארכיאלוגים להגנה מפני השמש, מתחת לבדים אני מצליח לראות את מערות הקבורה שמזכירות את עבודות הארכיאולוגיה בהם נתקל כל מבקר בכותל.

בכל זמן שהותי במקום, עיניים חשדניות עוקבות אחרי – בכל אופן כיפה שחורה וציצית מתנפנפת, אינן מראה שכיח בבועה הברנז'אית-תלאביבית של יפו המפוארת.

"אין פה אף מפגין" אני אומר לבן שיחי מהשיחה הקודמת, "עצרו את כולם, הם במרחב יפתח, אבל עוד עשר דקות מגיעים עוד מפגינים" הוא אומר לי. עשר דקות שווה להמתין, אני אומר לעצמי, לראות את מה שמתרחש כאן מידי יום בשבוע האחרון, בעיניים.

כמו משום מקום מגיע טנדר סוואנה גדול, המאבטח של חברת השמירה מזנק ממקום מושבו ומתחיל לדווח ברשת הקשר. הוא רץ אחר הטנדר שחונה בסמוך לכניסה למתחם החפירות וממנו יוצאים במהירות 15 אברכים.

חלקם נעמדים מול הכניסה זועקים "קברי אבותינו אינם הפקר" והחלק השני מתפצל ופונה לחלק האחר של המתחם ממנו ינסו לחדור פנימה ולהפריע לעבודת ארכיאלוגים. בשלב זה נוכחים במקום שלשה מאבטחים זועמים, וארבעה שוטרי מג"ב צנומים ודי אדיבים.

פרקי תהילים, קצת צעקות, דווקא המאבטחים הם אלו שמנסים ללבות את האש בקריאות והוראות מתגרות למפגינים. "לך לשם" "אל תעמוד פה" "אל תסתכל עלי". גם דחיפות עדינות מסייעות. אחד מהם מסמן עלי, אני בשידור עם הטלפון ביד, הוא פונה אלי: אתה מארגן את כולם, אתה מספר להם בטלפון איך להגיע. אם לא היו פה שוטרים, הייתי שובר לך את הידיים והרגליים". לראשונה אני מודה לקב"ה על כך ששוטרים שוהים בסביבתי.

הדרמה מתחילה

חמש דקות מאוחר יותר מגיח אופנוע ראשון של יס"מ. השוטרים ביחידה זו הידועים בברוטאליותם, ניגשים ישר למפגינים. אחד מהם צועק 'עופו מפה' ומתחיל לדחוף אברכים שחטאם היחיד הוא עמידה בעצימת עיניים, התנדנדות במקומם וקריאת פרקי תהילים – כל זאת מחוץ למתחם החפירות.

דקות נוספות עוברות וטנדר סוואנה, הפעם של היס"ם, מצטרף גם הוא לכוחות. "כאן רב פקד... אני מודיע כי זו היא הפגנה בלתי חוקית. יש לכם דקה אחת לעזוב את המקום". השוטרים הכפופים לאותו רב פקד כבר גוערים במפגינים, "שלושים שניות"  והדחיפות מתחילות.

המפגינים דווקא עוזבים את המקום ומתרחקים כעשרה מטרים. אחד מהם לא הולך מספיק מהר ומצליח להרגיז איזה דימיטרי, הלה לופת אותו בידו וסוחב אותו אל הטנדר המשטרתי.

בכל הזמן הזה אני עומד במרחק של שלושים מטר מהמקום, מעבר לכביש. אני מבחין כיצד עוצרים בזה אחר זה את כל האברכים. אחדים מהם סופגים על הדרך בעיטות וברכיות מרגלי השוטרים חובבי האקשן. אני מדווח למערכת ומבחין כיצד אחד המאבטחים מצביע עלי, ואומר לשוטרים, הוא, זה המארגן.

אחד השוטרים קורא לי, אני ניגש, אין לי הרי מה לחשוש. לא הפרתי חוק, לא עמדתי בהפגנה, לא עשיתי כלום. הוא שואל אותי מה אתה עושה פה, "אני מסקר" אני עונה לו, "טוב, בוא איתנו". מתחילים להעביר אותי מיד אחד של שוטר מג"ב ליד שוטר יס"מ, מחפשים לי מקום באחת הניידות.

אני מבקש לדבר עם מי שנראה לי הקצין וזה שמחלק את ההוראות, אני אומר לו על מה אתה עוצר אותי, ראית שלא עמדתי בתחום ההפגנה, "אני עוצר אותך על השגת גבול" הוא אומר לי ומורה לשוטר חסון לקחת אותי.

"איך קוראים לך"? מני, אני אומר לו, "אני מזהיר אותך, אתה לא נוגע בטלפון שלך". אני מציית ומוכנס לניידת יחד עם עוד שלשה מפגינים. הערבים המקומיים והמאבטחים מחייכים לאידי, ואני מחייך בחזרה, מרוצה מהאייטם שאשיג...

כולל במעצר

אנחנו מובאים כולם לחצר תחנת יפתח של המשטרה. במקום כבר שוהים כ 20 עצורים מסיבוב קודם של הפגנה שנערכה כמה שעות קודם לכן. הם מקבלים אותנו בשירה וזמרה, רוקדים ומוחאים כפיים. היסמניקי"ם זועמים.

כל פינה בחצר מתוחמת בגדרות משטרה שמאחוריהם מוכנסים קבוצות קבוצות של עצורים. גם אני מוכנס לאחת הקבוצות. מישהו דאג לשתייה מתוקה ועוגיות, ויש מי שמנצל את השהות להניח תפילין דרבינו תם.

בניגוד למה שנוטים לייחס למפגינים מהסוג הזה, אני חייב לציין שלא חובבי אקשן פגשתי במקום, אלא אברכים יראי שמיים שלא מביטים מחוץ לד' אמותיהם. כולם מתיישבים על הרצפה ואחד האברכים מתחיל למסור שיעור בהלכה. מוקדם יותר נמסרו כאן כבר שלושה שיעורים, אומר לי אחד העצורים 'הותיקים', "פתחנו פה כולל".

בין כולם מתרוצץ ארל'ה יקטר, טיפוס אנרגטי, מוכר מאוד בערים החרדיות. כולו אומר פעילות ועזרה לזולת. הוא מתרוצץ בין המפקדים, מצחיק אותם, ומגיע להסדרים. "תביא את הרב וייס(הכוונה לגאב"ד העדה...) שיחתום ואנחנו נשחרר את כולם, אומר לו המפקד. "כשהרב וייס יבוא לכאן" עונה לו יקטר, "תכין מקום לאלף עצורים, היום זה משחק לעומת מה שיהיה לך כאן".

יקטר עובר בין מפקד למפקד ומסביר להם מי אני. הם עדיין חושדים, שוטרים עם משקפי שמש, נשלחים לעקוב אחרי, האם אני מתכנן הבאת מפגינים נוספים, אולי מחלק הוראות לעצורים. אני מבין את הראש ושומר על מרחק.

שעה של המתנה, שבמהלכה אני מתבונן מקרוב באברכים הללו, שאומרים זה לזה "מ'חאסמאט נישט" – מחזקים זה את זה שלא לחתום על התחייבות שלא לשוב למקום ב-15 ימים הקרובים ולא להזדהות, ואני מתמלא הערכה. הנה אני רק מחכה לרגע שאוכל לשוב לביתי, והם מוכנים לשבת לילה ואפילו שתיים בבית המעצר, רק בשל קריאת תהילים סמוך למקום חפירת קברים.

שעה אחרי, המפקד קורא לי, כתב של מי אתה הוא שואל, ואני שמודע לכך שבשבוע שעבר אותם שוטרים עיכבו גם כתבים של ידיעות ומעריב, אומר לו 'הקול החרדי'. הוא מסתכל עלי בתמיהה. טוב מה הפרטים שלך, אני מספק לו אותם. "אני משחרר אותך כעת" הוא אומר לי "אבל אם אראה אותך שוב, יש לך עסק איתי". אני מוכן שיהיה לי עסק איתך כעת, רק תאמר לי מה עשיתי, על איזה חוק עברתי, אני אומר לו. כאן כבר פקעה סבלנותו, "טוב לך לך".

מאוחר יותר אני מבין שיש מי שדאג לי מאחורי הקלעים והקצין קיבל הוראה מ"גבוה" לשחררני.

35 אברכים נותרו במעצר הלילה וחולקו בין שלושה בתי מעצר. מחר, על פי הדיווחים שקיבלתי, יצאו למקום שלושה רבנים מירושלים. זו כבר תהיה אופרה אחרת.