אאא

כל כך התרשמתי בשבועות האחרונים מההתרגשות והעניין האדיר שיצרו הבחירות למשרת הרב הראשי לירושלים, שביקשתי את נפשי לשחזר את הפעם הקודמת בה נבחרו רבנים ראשיים לירושלים, ולוודא מדוע איני זוכר את אותו רושם עצום והעניין הרב שהמערכת ההיא עוררה בזמנו...

אפס, כי לאחר נבירה קדחתנית בנבכי ההיסטוריה של עיר הבירה, התברר לדאבוני שבמערכת הבחירות הקודמת בה נבחרו הרב מאשש והרב קוליץ לכהן בקודש,  לא היה שום עניין ורעש. לא קולות ולא רעשי משנה, לא שידורים ואולפנים פתוחים, לא אלפי מאמרי מערכת ומיליון הודעות נעייס, גם לא קבוצות 'ווצאפ' המיוחדים לדבר...  אם תקישו "בחירות קודמות לראשות רב העיר ירושלים" -  תגלו כי "גוגל' ממלא פיו במים קדושים.

מתברר כי בפעם הקודמת בה נבחרו רבנים ראשיים לירושלים, התרחשה לה "סתם" מערכת שקטה ועניינית של בחירה לרב עיר. בשקט, בצנעה, כמו בכל בחירת מועמד בכל משרה עירונית אחרת.

כעת אני שם לב שכזאת קרני כבר כמה פעמים בעבר הקרוב. קחו למשל את הבחירות האחרונות לנשיאות - שהיו בדיוק כמו בבחירת הרב הראשי לירושלים - בחוסר פרופורציה משווע לעצם העניין, עטופות במיני אינטרסים וגחמות, ומלופפות ברפש פוליטיקה המבזה את המועמדים עד גועל נפש וכנ"ל במערכת בחירת הרב הראשי לישראל שפעמים הייתה נדמת  כמסע בחירות לאומי לראשות הממשלה.

ייגעתי השבוע את מוחי מה סיבת הדבר. מדוע בשנים האחרונות כל בחירה - מראש וועד בית ועד למשרת נשיא מדינה, כל מישרה בכירה או פחותה מקבלת פרופורציות של "מערכת בחירות בישראל" וחייבת להיות כרוכה במיני לכלוך ופיח פוליטי ואינטרסנטי?

בתחילה חשבתי לתרץ שבזמנים אלה, כשהכל 'גלוי וידוע' לפני כיסא כבודנו, כשאי אפשר להסתיר כלום מהציבור הרחב והאינפורמציה זורמת ברחובות - מוצאים האנשים עניין רב בכל דבר, מוכרחים להביע דעה או השגה בכל מערכת שמתרחשת במחוזותינו...

אבל מדובר בתירוץ דחוק. הציבור לא יעסוק בדברים שאינם מוצפים בתודעתו. הוא אינו עוסק ב"נייעס" אשר לא דוחקים בו לעסוק בהם, הציבור - עם כל הכבוד לו - הוא לא זה המחליט על "סדר היום הציבורי".

נאום הניצחון של הרב עמאר (צילום: שלומי כהן)

אין לי אלא להגיע להבנה כי כמה שותפים הם למקום: זה מתחיל עם עודף וגאות כלי התקשורת החרדיים והדתיים. אלה שחסרים באייטמים 'רגילים', אלה המוגבלים - בשל כללי הצניעות והמוסר בציבור שלנו - באפשרות פרסום של כל סיג ושיח ישראלי, ומוצאים עצמם רעבים לכל אייטם 'כשר'. וכשזה מגיע - ואין הבדל מה חשיבותו האמתית של המעשה - הם עטים עליו כמוצאי שלל רב גם במחיר הוצאתו של  הסיפור מהפרופורציות של עצמו.

ואם זה היה העניין - דיינו. אבל מכירים אנו את עצמנו, מכירים את התקשורת שלנו, ובעיקר מכירים את 'בעלי העניין' אשר תמיד יעמדו נחושים על המשמר מאחורי הקלעים של כל "מערכה קדושה".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואז זה קורה: הציבור רוצה לינוק יותר מאשר התקשורת תבקש למכור, ולהיפך. בתיווכם של בעלי עניין ו"משרתי הקודש" אנו מגיעים בכל פעם מחדש לאינפלציה של יידע ואינפורמציה מיותרת (ברובה שלילית) הזורמת ברחובות, ב'נייעס', ברשת ובכל כלי התקשורת השונים, כשרובו של ידע זה כלל לא קשור לעצם העניין ומיותר לידיעתו של הציבור. אבל מה לעשות, אייטם זה אייטם וצריך לספק כותרות!  הם חייבים לספק 'זמן שורות', אנו רוצים לדעת איך, למה וכמה.  והעסקנים נרתמים (כל אחד וסיבתו בידו) לספק "צרכים עיתונאיים". 

התוצאה היא שכיום יודע כל מועמד לכל משרה, שלא תעזור לו חסינותו, לא יועיל לו תוארו, לא מעשיו ולא תורתו. אם חפץ הוא במשרה ציבורית - יוסרו כל המחיצות, הקירות והבושה, וכל מה שאפשר לספר (וגם מה שלא) יסופר. כשמדובר על משרות תורניות, מדובר - חד וחלק - בביזוי כבוד התורה ולומדיה.

היה מביך עד מחלל כבוד שמיים לחזות ב"ידיעות וההבהרות", ב"נייעס" ובשלל ה'פשקווילים' הכתובים והווירטואליים, אשר ביזו במערכה האחרונה חלק מהמועמדים, חיללו את כבודם ואת כבוד תורתם ותרמו רבות לחילול שם ה' בעולמו, העולם שכה צמא ללכלוכים "מקודשים" שכאלה.

ואל תתמהו רבותיי. "לשון הרע", "רכילות" ושאר סיסמאותיו של הצדיק מראדין לא ממש רלוונטיות כאן. כי ב'מערכה הקדושה', בלוחמה למען ה"ציבור שלנו" - הכל מותר.