אאא

ועינתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב (ויקרא כג' לב')

הגמרא ביומא פא: מביאה את דרשת רב חייא בר רב מדיפתי שמקשה מדוע הפסוק אומר כי העינוי הוא בתשעה לחודש בערב והרי צום יום הכיפורים הוא בעשירי לחודש ומתרץ חייא בר רב מדיפתי שמשינוי לשון הפסוק לומדים שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

מקור נוסף למצוות האכילה בערב יום הכיפורים מצינו בדברי המדרש המובאים בטור או"ח סי' תרד' מסיפור מעשה החייט ששילם בערב יום הכיפורים ה' זהובים עבור דג ששווה רק זהוב אחד  וכששאל מושל העיר את החייט מדוע שילמת מחיר כה גבוה ולא נתת לעבדי לקנות את הדג ענה החייט למושל כי היום ערב יום הכיפורים וביום זה יש מצווה לאכול השיב מושל העיר לחייט  יפה עשית והריני פוטרך לשלום.

מצוות האכילה בערב יום הכיפורים מדאורייתא או מדרבנן

הגמרא לומדת את מצוות האכילה בערב יום כיפור מפסוק ואם כן צריך לדון האם מצוות האכילה בתשיעי  היא דין דאורייתא או שהפסוק הוי רק אסמכתא לדין דרבנן.

הרמב"ם בפרק ג' מהלכות נדרים הלכה ט' פוסק כי הנודר לצום בשבת או ביום טוב הרי הנדר חל והסיבה היא כי  הנדרים חלים על דבר מצווה ולכן למרות החיוב במצות עונג שבת ויום טוב בכל זאת הנדר חל על דבר המצווה

וכן פוסק הרמב"ם כי מי שנדר לצום באחד מימי השבוע וכגון שנדר לצום בכל שבוע ביום שלישי ובשבוע מסוים יום שלישי הוא או ערב יום הכיפורים או ראש חודש הרי הוא צריך לקיים את נדרו ולצום.

אך אם ביום שלישי שבו הנודר נוהג לצום חל חנוכה או פורים הרי נדרו בטל ואין הנודר צריך לצום ומבאר הרמב"ם כי מאחר וחנוכה ופורים הם ימים שנקבעו מדברי סופרים אזי הנדר נדחה כדי לעשות חיזוק לתקנות חכמים.

ומבאר הכסף משנה שאין ללמוד בשיטת הרמב"ם כי מצוות האכילה בערב יום הכיפורים היא מדאורייתא ולכן אם יום נדרו הוא ערב יום הכיפורים אזי חייב הנודר לצום מדין נדר חל על דבר מצווה כפי שמצינו בנודר לצום בשבת וביום טוב.

אלא מצות האכילה בערב יום הכיפורים היא תקנת חכמים ובכל זאת הנדר לא חל (וזאת בניגוד לחנוכה ופורים שבהם הנדר כן חל) והסיבה היא כי מאחר ולתקנת האכילה יש סמך מן התורה הרי לא יבואו לזלזל בה.

אבל חנוכה ופורים שאין להם סמך מן התורה יש חשש כי אנשים יזלזלו במצוות דרבנן ולכן הנדר נדחה מפני חיזוק תקנת חכמים ואין הנודר צריך לצום ביום הנדר.

הלחם משנה בלהכות שביתת עשור פרק א' הלכה ו' סובר שמצוות האכילה בערב יום הכיפורים היא מצווה מדאורייתא וראייתו היא מהגמרא בראש השנה ט. המביאה שיטת רבי ישמעאל שלומד מהפסוק "בתשעה לחודש בערב וכו' " את דין תוספת חול על הקודש ביום הכיפורים.

ומקשה הגמרא לשיטת רבי עקיבא שלומד את דין תוספת חול על הקודש ממקור אחר מה הוא ילמד מהפסוק "בתשעה לחודש בערב וכו' " ומתרצת הגמרא כי הוא לומד מהפסוק את מצוות האכילה בערב יום הכיפורים.

ומבאר הלחם משנה כי מתוך שהוקשה לגמרא מה ר"ע לומד מהפסוק "בתשעה לחודש בערב" והגמרא לא השיבה כי ר"ע כלל איננו דורש את הפסוק.

משמע שהגמרא ידעה כי מהפסוק "בתשעה לחודש בערב וכו'" לומדים איזה שהוא דין ורק הגמרא מנסה לברר מהו הדין הנלמד מהפסוק. וא"כ אי אפשר לומר שהפסוק משמש רק כאסמכתא בעלמא אלא ברור שהפסוק הוא מקור לדין דאורייתא.

הטעמים למצוות האכילה בערב יום כיפור

רש"י ביומא פא: וכן הריטב"א בראש השנה ט. סוברים כי מטרת האכילה בתשיעי היא הכנה לצום וכדי שיהיה לאדם כוח לקיים את מצוות הצום התורה הוסיפה מצווה נוספת בערב הצום.

וכשיטת רש"י כתב גם הטור באו"ח סימן תרד' והוסיף עוד כי במצוות העינוי ניכרת חיבתו של ה' אל עמו שציווה להם לצום יום אחד בשנה כדי לטהרם ולכפר על עוונותיהם.

בשיבולי הלקט סימן שז' כתב כי מצוות האכילה בתשיעי היא חלק ממצוות העינוי וההסבר הוא כי אחרי שהאדם אכל סעודה דשנה בתשיעי העינוי ביום הכיפורים מורגש יותר.

מקור סברת שיבולי הלקט היא לכאורה ממנהג אנשי המעמדות שלא היו צמים ביום ראשון כמובא בגמרא מסכת תענית כו. שלכל משמר כוהנים הצטרפו אנשי המעמדות (קבוצת אנשים המורכבת מכוהנים לויים וישראלים) אשר היו צמים ומתפללים שהקורבנות יעלו לרצון לפני ה' אך אנשי המעמד לא היו צמים ביום שישי מפני כבוד השבת ולא ביום ראשון כדי שלא יצאו מתוך עונג ומנוחת השבת ליגיעת ועינוי הצום ואם כן חזינן שעינוג ואכילה לפני הצום משפיעים על תחושת העינוי.

טעם נוסף מביא הרבינו יונה בשערי תשובה שער ד' שהאכילה בתשיעי היא מתוך השמחה הגדולה שבכפרת העוונות ומאחר שבכל השנה האדם דואג ומתיירא מעוונותיו לכן כשמגיע היום הגדול והקדוש שבו הקב"ה מכפר לשבים בתשובה ראוי לעשות סעודה ושמחה על כפרת העוונות.

ספק הרעק"א האם נשים חייבות במצוות האכילה של תשיעי

הרעק"א בשו"ת סימן טז' מסתפק האם נשים חייבות לקיים את מצוות האכילה בתשיעי בתשרי וצדדי הספק הם האם המצווה לאכול הוי מצות עשה התלויה בזמן וממילא נשים פטורות כי הן אינן חייבות במצוות עשה שהזמן גרמא.

או שנאמר כי מאחר ורב חייא בר רב מדיפתי למד מלשון הפסוק "תשעה לחודש בערב" שכל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי הרי מצות האכילה קשורה למצות העינוי ומאחר ונשים חייבות לצום ביום הכיפורים אזי הן חייבות גם באכילת תשיעי.

ולכאורה אפשר לומר שספק הרעק"א תלוי בטעם מצות האכילה בתשיעי. דלפי טעמו של רש"י שמטרת האכילה היא הכנה לצום הרי לפנינו שתי מצוות האחת היא עצם הצום בעשירי והמצוה השנייה היא לעשות הכנה לצום אך ברור הוא כי גם מי שלא התכונן לצום אינו נפטר מעצם הצום וממילא יש מקום לומר שנשים אינן חייבות באכילת תשיעי מפני דהוי ככל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות.

אך אם נלמד כסברת השיבולי הלקט שהאכילה בתשיעי היא חלק ממצות העינוי הרי ברור שנשים תהיינה חייבות באכילת תשיעי כי מי שחייב בצום יום הכיפורים חייב גם באכילת תשיעי וזאת משום שמצות העינוי מתחילה בסעודה של היום התשיעי.

הכתב סופר פוסק כי אישה שקשה לה לאכול בערב יום הכיפורים הרי היא פטורה ממצות האכילה וסברתו היא שמאחר ומצות האכילה מטרתה היא הכנה לקראת הצום הרי ברור כי זו מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה.

ואם כן מצינו סמך להבנה בשיטת רש"י כי מצות האכילה בתשיעי מטרתה היא הכנה לצום יום הכיפורים והרי אפשר לדון אותה כמצוה עצמאית אשר איננה קשורה למצות הצום וממילא היא תחשב גם כמצות עשה שהזמן גרמא.

בספר לימודי ה' לימוד נט' כתב שנשים חייבות באכילת תשיעי ולא ניתן לפטור אותן מצד הדין של הזמן גרמא וסברתו היא כי מאחר והאכילה בתשיעי היא צורך העשירי ממילא כל החייב בצום העשירי מתחייב הוא גם באכילת התשיעי.

על פי דברי הלימודי ה' לכאורה לא יהיה אפשר לתלות את ספק הרעק"א בטעם מצות אכילת תשיעי כפי שהובא לעיל, מפני שהלימודי ה' הבין שהאכילה בתשיעי היא צורך העשירי ולכן היא מוגדרת כחלק ממצות צום יום הכיפורים ודלא כסברת הכתב סופר שהובאה קודם בביאור שיטת רש"י.

ומטעם זה לא ניתן להפריד בין מצות האכילה שבתשיעי לדין העינוי שבעשירי ולכן נשים החייבות בצום עשירי תהיינה חייבות גם בהכנה לצום ע"י מצות האכילה  שבתשיעי.