אאא

כמו כל אימא למשפחה ברוכת ילדים אני סובלת מפעם לפעם מכפרת עוונות של חפצים אבודים. אמנם אין לי מושג בעומקם של חטאים, ובהשפעתם בעולמות העליונים. אבל מן הצער הרב שאני חווה בשעות החיפושים המתסכלות, ובזמן שהחפץ מתגלה במקום שחיפשתי אין סוף פעמים, לאחר שעות רבות שבוזבזו לשווא. אני מניחה שכפרת עוונות זו מגיעה על החמורים שבהם.

רבי בנימין מן הסגולה המפורסמת (אמר רבי בנימין... הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם) הוא אורח כבוד בביתנו. וגם "אלוק דרבי מאיר..." וגם "קופת העיר" ו"ועד הרבנים" זוכים למתת לא קטן והכול כדי שלא לחפש חפצים אבודים. סיוט חיים ממושך לאחת שכמותי.

ובכן בשבוע האחרון ארחנו את אחותי ומשפחתה וב"ה כיאה לשתי משפחות ברוכות ולאחיות שמאוד שמחות להיפגש זו עם זו ולדווח כל מה שקרה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו (יומיים לפני) הבית חגג והשמחה הייתה רבה.

אחותי המסורה לא הלכה עד שסייעה בידי להשיב כל פרט למקומו ולהחזיר את הבית לצורתו התקנית. אני כמובן לא התנגדתי לעזרה גם מפני שלמען האמת היא הקלה עליי מאוד וגם מפני שלא גמרתי לספר לה את כל החדשות. נפרדנו בחיבוקים ונשיקות עם טעם של עוד על השפתיים. ואז אני שומעת את בתי זועקת מחדרה: "מי ראה את הילקוט שלי?"

"ילקוט?" חיישני חרדת החיפושים אחר חפצים מתחילים להתרומם. אך אני מנסה להרגיעם, טוב ילקוט זה חפץ גדול ואף אחד לא מתעניין בו. היא בטח תמצא אותו מהר.

אבל היא לא מפסיקה להתלונן בקולי קולות שהיא לא מוצאת אותו. אני מנדבת לה עצה לא חינוכית שתחפש אותו איפה שהיא בד"כ זורקת אותו. ואז משתררת בבית דממה ארוכה. כנראה שיש לה מקום שכזה אני מנחמת את עצמי ומשתיקה את מצפוני שהתרגז לשמע ההערה שהערתי. אבל הדממה נשברת בזעקות כאב. "אימא, הוא לא בשום מקום. ויש לי מלא שיעורי בית וגם מחר מבחן ודפי החזרה בפנים."

אני נרתמת לחיפושים שנואי נפשי. אבל הבית מסודר ונקי ואין זכר לילקוט הגדול של בתי.

כבר חלפה למעלה משעה של חיפושים אינטנסיביים וכבר אמרנו "אמר רבי בנימין " ותרמנו כסף לצדקה. ואני תוהה מה בשיחות עם אחותי אמרתי שלא כשורה. כל כך השתדלתי שלא תהיה מילת לשון הרע אז מאיפה התגלגלה עלי הצרה הצרורה הזאת? ובתי כבר ממררת בבכי - ואין מושיע.

"אולי תלכי לחברה ותצלמי את דפי החזרה, כדי שלפחות למבחן תתחילי ללמוד". אני מנסה. אבל היא כועסת וזועמת כל כולה לא פנויה לקבל שום עצה. רק את הילקוט-ועכשיו.

"זה בטח הילדים של ג'ודי, שהעלימו אותו," היא מפטירה ברוגזה. "למה הילדים של גו'די?" אני שואלת בפליאה. "למה שיגעו לך בילקוט?" ואז יוצאת הקטנה מחדרה. עד עכשיו שמרה על זכות השתיקה כפי הנראה שלא נרתום אותה לחיפושים. והיא מציצת בקולה הדקיק. "יעלי שחקה בילקוט שלך, ראיתי."

יעלי היא בתה בת הארבע של אחותי."מה היא עשתה עם הילקוט הכבד של בתי? מה היא יכולה לעשות? "אם ראית אותה, למה לא עשית כלום?" שואלת בתי הגדולה את הקטנה. "היא רק אמרה שהוא מלוכלך מלוכלך." מצחקקת הקטנה. ובתי הגדולה מתרגזת: "ממש מצחיק". הקטנה בורחת לחדרה ומאמצת שוב את זכות השתיקה.

אני מרגישה טיפשה, אך כבר חלפו למעלה משעתיים אז אני מתקשרת לאחותי ושואלת אם יעלי עדיין ערה. והיא אומרת שלא. ב"ה כולם כבר ישנים. אחרי שאני מעדכנת אותה בפרטי הסיפור. והיא שכבר מכירה את כפרת העוונות שלי, הולכת לחדרה של יעלי ומנסה להעיר אותה. אני מוחה בטלפון (בקול ענות חלושה) אבל היא כבר העירה אותה, אלא שיעלי המנומנמת אמרה לה שהילקוט של דסי נורא מלוכלך.

איפה היא יכולה לשים אותו? אנחנו מנסים להיכנס לנעליים של ילדה קטנה שרואה ילקוט מלוכלך. הולכים לחדר האמבטיה, אולי שמה אותו באמבט, אולי במחסן ,אולי במרפסת. אין זכר.

אחרי ארבע שעות של חיפושים, ריטונים ותסכול עמוק. אני פורשת ממסע החיפושים להכין משהו לבעלי שעוד רגע יחזור מהכולל, ומחליטה בין לבין להכניס כביסה למכונה. אני מתחילה לדחוף לתוך התוף בגדים ולהפתעתי בתוך רגע הוא מתמלא עד אפס מקום ומסרב בתוקף להכיל את כל הכבודה שהכנתי למרגלותיו. זה ממש מוזר, כי בקושי הכנסתי בגדים. וגם כי במאבק הקבוע ביני לבינו אני זו שקובעת כמה הוא יכיל ולא הוא . אז אני מציצה פנימה ואורו עיניי - הילקוט האבוד שוכן לו כבוד בתוך מכונת הכביסה. "ילדה יצירתית ונקייה מאוד יש לאחותי," אני ממלמלת לעצמי. אבל כשאני שולפת את הילקוט הכבד מהתוף אני לא מצליחה להבין איך היא הכניסה אותו לשם.

אני גוררת אותו אחר כבוד לחדרה של בתי. הילדה נעלמה. זאת ששומרת על זכות השתיקה מגלה לי בסוד כי היא הלכה לאביגיל לצלם את דפי החזרה. מה אומר? ואני נתתי לה את העצה לפני שעתיים. אני גוררת את עצמי בחזרה למכונה. דוחסת את התוף עד שהוא משמיע אנקות כאב, ומסכמת בראשי ארבע שעות של חיפושי שווא, ארבע שעות של כפרת עוונות.