אאא

כשאני יושבת מול ערמת גרביים. האסוציאציה הראשונה שלי זה רווקים ורווקות. אתם מרימים גבה ואומרים סליחה, מה הקשר? ובכן אצלי זה כל כל פשוט. הנה הערמה שלפניי יש בה קרוב לחמישים גרביים. שישה  בנים בחורי ישיבה (שמרוקנים את שקיות הכביסה במוצאי שבת חופשה). ואני יושבת ומקפלת להם, כי מה כבר נשאר לעשות למענם, כשהם כבר  בישיבות.

בהתחלה זה נראה כל כך פשוט ממש כמו גרב לגרב נחבר. אבל פתאום משהו מסתבך שם בערמה, ופתאום אני מגלה שאין בני זוג ליותר מחמישה עשר גרביים. ואז אני מתחילה עם השאלות הפילוסופיות הללו שמביאות אותי כמעט ברגע לעולם השידוכים.  הרי הגרביים הללו הגיעו לערמה אחרי שגרבו אותם. וגרביים גורבים הרי רק בזוג, אז באיזשהו מקום מוכרחים להיות בני הזוג ואם כך איך בכל פעם נותרים גרביים בודדים? איך?

 ואיך למרות שאני משמרת בצד את הבודדים מעולם איני מצליחה לחסלם, כלומר לזווגם עם בני מינם אחת ולתמיד . אלא תמיד, כמעט תמיד ערמת הגרביים הבודדים הולכת ומתגבהת. והרי זו חידה שאיני מצליחה לפתור. והיא מקוממת אותי וממש מרגיזה את מנוחתי.

כי אם רק בגרביים עסקינן, ניחא, אבל הלא מדובר בחידת חיים קשה וכואבת לרבים. שהרי הקב"ה ברא לכל נשמה בן זוג. והכריז עליה ארבעים יום לפני יצירת הוולד. אז איך זה שבעולמנו כל כך הרבה  מחפשים את בן זוגם אך לשווא? והלא איכשהו כולם פה בערמה, אמורים לפחות להיות. אז איך הם נעלמים ולהיכן? ומדוע ערמתם רק מתגבהת ?

עכשיו אתם מבינים  למה אני שונאת לקפל גרביים. מצב הרוח שלי נוחת באחת כשחידת החיים תופחת על פניי ומזכירה לי את חברותיי הנפלאות שעדיין מחפשות את  בן זוגן. שההומור השחור שלהן אומר שהאחד שלהן עוד לא נולד, ועוד כאלה מן מילים שאין בהן לא חמלה ולא נחמה.

מזכירה לי את חבריו של בעלי שעדיין מחפשים...ואני זועמת על הגרביים הללו שמסרבים להתאחד לאחר שרק גלגול אחד קצר בסל הכביסה הצליח להפרידם זה מזו והם מזדמנים לידיי חסרי אונים ואני מנסה  אך לשווא לשדך אותם בכל מחיר ללא הצלחה של ממש. והרי גם זה אינו מדרך הטבע שכל  כך הרבה מצטברים כבודדים וכל הזמן הם דווקא מסוג אחר.

המחשבות הללו כשהן תוקפות אותי מצערות אותי עד בלי די. עד שיום אחד החלטתי לשים קץ לתופעה. והחלטתי לקנות לכולם אותם הגרביים. אותה הדוגמה ואותו הצבע. אם יאבד האחד גם השני יתאים. אמרתי לליבי וכך אוכל להימלט מן המחשבות האובססיביות שמענות אותי בשעת הקיפול. אמרתי ועשיתי. ואל תחשבו שקל למצוא בחנות אחת חמישים או יותר זוגות זהים. ואף על פי כן התעקשתי וצברתי ולכל ילדיי תלבושת אחידה בגרביים.

ובכן בפעם הבאה כשישבתי מול הערמה ישבתי נינוחה מתמיד. זהו הפעם הכול יסתדר. שכנעתי את עצמי, כפי הנראה מפני חשש הסמוי מן העין.

ובכן כמעט לקראת סוף האשליה גיליתי להוותי שגם בערמה הזאת אין הזוגות זהים. אותו הצבע והדוגמה- אכן. אך פתאום גרב קצר וגרב ארוך (מספר הנעליים לא זהה.) וגרב אחד דהה קצת והשני פחות. בקיצור גיליתי שהבעיה לא נפתרה ממש. כמובן שאני יכולה לעשות "עיוור" ולחבר כל שניים ושלום. כשיגרבו גם הם לא ישימו לב, זה בדרך כלל  כמה דקות לפני שהם רצים לתפילה, מי שם לב ארוך-קצר, דהה- כהה. אבל בתוך תוכי ידעתי שכך זה גם בעניין הרווקים והרווקות ושהם כל כך נפגעים כי בגלל העיכוב מנסים לא פעם לאחד ביניהם "על עיוור" והרי אני חוטאת לאמת ויודעת שמהשידוך הזה לא יצא דבר. אז שוב מתעגמת עליי רוחי ואני מחליטה שיותר זה לא התפקיד שלי. שהבנים יקפלו לעצמם. אני כבר  אמצא משהו אחר להעסיק בו את ידיי למענם. זהו הפעם זה סופית. ואז הם אורזים את המזוודות מסתכלים בחצי עין על הערמה הלא מקופלת ואומרים

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אימא מה קרה, לכל אלה אין בני זוג?"

"את זה תצטרכו לגלות בעצמכם." אני מפטירה  ב"כאילו" חוסר אכפתיות.  הם מסתכלים אחד על השני ומחליטים ביניהם מה שהם מחליטים. ואני מתעלמת. אורזת עוגות, טישו וכמה חטיפים. ורק כשהם נסעו לישיבות אני בוהה בערמה שנותרה כמעט שלמה על הספה בסלון.

בערב אני מנסה לברר עם כל אחד בנפרד למה הם  השאירו לי אותם בבית. והתברר שהם הבינו שזו ערמת הרווקים הנצחית ולישיבות נסעו בכלל בלי גרביים.

אז זהו, ניסיתי להתחכם עם הגורל המר שלי כשדכנית לא מוצלחת ועכשיו הערמה כולה שלי וילדיי בלי גרביים בכלל.

בפינה זו תקראו על חוקי מרפי והיפוכם בתוך המשפחה ובחצר האחורית. אולי גם על הישרדות מופלאה של כל הורה (אימא במיוחד) במערכת המשפחתית. ועל שלל חוקים (וצחוקים) שאנו כופים על עצמנו, כדי להראות במיטבנו למרות שהאתגר איך לומר- לא קטן  עלינו.  נשמח אם תשתפו אותנו במשפחוקים שלכם. kikar@kikar.net