אאא

"אני עוצם את עיני, לא רואה איש מסביב, רק שחור שמתחלף מידי פעם בצבעים לא מוגדרים, הניגון מרטיט מאד, אני לא מרגיש שאני מנגן את הניגון, אצבעותיי נעות הלוך ושוב על כלי הנגינה, אני מרגיש אט אט שאני יוצא מעצמי, אני לא כאן, אני נכנס לעולם אחר, "עולם הנגינה". אני פוקח את עיניי לשנייה, אלפי ואולי עשרות אלפי איש מתנועעים עם ראש מורם ופה פתוח ועיניים עצומות ושרים את הניגון בדביקות עצומה".

שורות אלו הן ציטוט מתוך יומן שכתב נגן הקלרינט המוכשר דוד הלר, אשר מנגן כבר 19 שנים ברציפות בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, יחד עם אמן הקלרינט חיליק פרנק. בראיון מיוחד ל"כיכר השבת", מספרים השניים מהן תחושותיהם של מחוללי השמחה מול קהל הרבבות. 

מה דוחף אתכם לעשות זאת, למרות שמדובר בהתנדבות מוחלטת?

לחיליק פרנק, המנגן במקום זה 20 שנה ברציפות, התשובה ברורה: "זו זכות. איך אומרים? יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. אנחנו באים להילולא של רבי שמעון בר יוחאי, שאין כזה אירוע בכל העולם היהודי. 24 שעות, חצי מיליון אנשים שמגיעים למקום אחד ולמי שיש זכות, הוא זוכה גם לנגן שם. אני לא מרגיש שאני עושה טובה למישהו".

"ראשית, אם יש משהו שאני יכול להחזיר לרבי שמעון בר יוחאי זה להקדיש את כל הזמן והכוח שלי כדי לשמח יהודים ביום ההילולא שלו" משיב דוד הלר. "שנית, אני לא קורא לזה התנדבות, אולי תמורה גשמית אין, אבל התמורה הרוחנית היא ללא גבול. מה גם שאני שליח טוב להתפלל בשעת הנגינה על כל יהודי שאני מכיר וזקוק לישועה. כמעט כל שנה אני מקבל פתקאות (קוויטעלאך) עם שמות לתפילה בשעת הנגינה מכל מיני אנשים, גם כאלו שאני לא מכיר".

 (צילום: יח
דוד הלר (צילום: מתוך פייסבוק)
הגדלה

"הרמ"ק אומר שלכל יהודי יש חלק מנשמתו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר גילה את תורת הסוד והוריד אותה לעולם" מוסיף חיליק, "הראייה בשטח לאותה אחדות היא שמגיעים אנשים מכל רחבי תבל, ולא מסתכלים עם איזה כיפה כל אחד הולך, אם זה קאפטן או חליפה או לאיזה חוג הוא משתייך. במירון נופלות כל המחיצות. כאילו פתאום אין חסידויות, אין ליטאים ואין ספרדים. כולם פתאום נהיים שווים בין שווים. כולם אותו דבר. כולם נדחפים ביחד, כולם רוקדים ביחד, כולם אוכלים ביחד וכולם עייפים ביחד. אם לחשוב לעומק, זה דבר ניסי".

נגינה ללא הפסקה

השניים נמצאים לאורך כל הלילה והיום שלאחריו במירון, עם הפסקות קצרות מאוד למנוחה. דוד מנגן בלילה ברחבת חסידות קרלין, ובבוקר עובר גם לרבי יוחנן הסנדלר, ישיבת אור הגנוז וציון הרשב"י עצמו. "אני מנגן כמעט כל הלילה, וגם במשך היום" אומר דוד, "יש הרבה מקומות שונים שמזמינים אותי לנגן, והכול במירון. ניתן לומר שבכל היממה אני מנגן כ-14 שעות".

חיליק מנגן בהדלקה המרכזית של האדמו"ר מבאיאן, ולאחר מכן אצל רבי יוחנן הסנדלר, ובעוד כמה מקומות, "אך ברוב הזמן אני נמצא בחצר" הוא אומר. שניהם מסכימים כי מדובר בהרגשה שקשה לתאר. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'מוזיקה' ותישארו מעודכנים

חיליק: "יש רגעים של שמחה, של התעלות, של דבקות. בתור נגן אתה צריך להשתדל להתחבר דווקא לאנשים שרוקדים ורוצים לצאת עם מטען של שמחה מהיום הזה. אתה צריך לתת להם שירות של שמחה, ממש כמו שאר הארגונים במקום שמספקים אוכל ושתייה. זה לא במת הופעה שיראו כמה טוב או מיוחד אתה, אלא אתה הופך לכלי של שמחה עבור האנשים".

מה הניגון האהוב עליכם?

דוד: "כחסיד קרלין, כמובן הניגון המרטיט של 'קה אכסוף'. אבל יש ניגוני מירון נוספים שמאוד מרגשים וכיף לנגן אותם".

חיליק: "בניגון לא שייך לשאול מה הכי אהוב, זה תלוי במצב הרוח. בנגינה אי אפשר לדעת. לפעמים האדם נמצא ברגע של התעוררות הלב, אז הוא מחפש ניגון דבקות. לפעמים אדם נמצא ברגעים של שמחה מאוד גדולה והוא רוצה רק לקפוץ".

דוד הלר מנגן במירון:

"בשנה השנייה או השלישית שניגנתי כשהתזמורת עדיין הייתה מאולתרת בכניסה לציון, שמתי לב ליהודי חוצניק מבוגר שעומד בחלון לכיוון הציון ומתפלל בכוונה וההתנהגות" נזכר דוד, "תוך כדי הנגינה השמחה עצרנו כדי להתחיל ניגון 'דוינה' שיש בה כל מיני אלמנטים מרגשים, ואז אני שם לב ליהודי שהחל לבכות בדמעות שליש. המראה הזה גרם לי להתרגש וכשמתרגשים, שערי הדמעות נפתחות, ואני תוך כדי נגינה בוכה ומנגן. התברר לי אח"כ שהיהודי הזה היה חשוך ילדים הרבה שנים וכיום בה יש לו משפחה יפה".

(פורסם במקור בל"ג בעומר תשע"ד)