עניין בפרשה: נסיעה במטוס מעל הר הבית

הגמרא במסכת שבועות טז: דורשת מן הפסוקים "כי את משכן ה' טימא" "וכי את מקדש ה' טימא" כי יש איסור להיכנס למקדש כשהוא בטומאת הגוף וכן יש איסור לשהות במקדש כשהוא טמא.

וכתב הגר"ח על הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פרק ג' שמזה שהגמרא מצריכה לימוד מיוחד לנכנס למקדש כשהוא טמא ולימוד נוסף למי ששוהה במקדש כשהוא טמא משמע כי אלו שני איסורים שונים ונפרדים וממילא האיסור הראשון עוסק בעצם הכניסה והאיסור השני עוסק בשהייה.

קדושה ראשונה קידשה לשעתה או גם לעתיד

בגמרא מובאת מחלוקת האם דוד ושלמה שקידשו את ירושלים והעזרה עשו זאת רק לזמן מוגבל ולכן בעת שבית המקדש נחרב גם הקדושה פקעה ופרחה לה או שדוד ושלמה קידשו את מקום המקדש בקדושת עולם ולכן גם לאחר חורבן הבית עדיין הקדושה קיימת.

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו' פוסק כי לעניין בית המקדש קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה גם לעתיד לבוא וממילא גם כיום קדושת בית המקדש קיימת ולכן אסור להיכנס בטומאה למקום המקדש.

אבל הראב"ד חולק וסובר שבית המקדש נתקדש רק לשעתו וממילא לאחר שנחרב הבית פקעה לה הקדושה ולכן כיום ניתן להיכנס אל מקום המקדש בטומאה.

וכתבו הטורי אבן במסכת מגילה כח. ועוד אחרונים כי לפי שיטת הראב"ד שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא אזי כיום גם אין דין מורא מקדש חל על מקום הבית.

וממילא דברי הגמרא ביבמות ו: שמדין מורא מקדש אין להיכנס אל המקדש במנעלו ובאבק שעל רגליו וכדו' מתפרשים רק לפי שיטת הרמב"ם שסובר כי קדשות המקום היא קדושה עולמית.

ובאמת שכדברים אלו פוסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות בית הבחירה שגם כיום שבעוונותינו בית המקדש עדיין חרב בכל זאת דין מורא מקדש נוהג בו גם כיום.

המנחת חינוך במצוות מורא מקדש (מצווה רנד') כתב שאפילו למ"ד שקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה בכל זאת דין מורא מקדש חל גם בימינו ובסוף דבריו כתב אף להסתפק שאולי גם בימינו דין מורא מקדש הוא דין דאורייתא.

ובהערת אגב יש לציין כי החתם סופר בשו"ת יו"ד סי' רלג' כתב שגם לשיטת הראב"ד שקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה בכל זאת מודה הוא שלעניין תפילה מקום הר המוריה הוא שער השמים ובמקום זה התפילה מקובלת ביותר.

ובביאור דבריו כתב כי הר המוריה נתקדש עוד בטרם שנתקדש הוא בקדושת המקדש דהרי אדם הראשון ונח הקריבו בו קורבנות וכן במקום זה נעקד יצחק ויעקב חלם בו את חלום הסולם וממילא חזינן כי להר המוריה יש חשיבות וקדושה אשר אינם שייכים או קשורים לקדושת בית המקדש.

קדושת אוויר העזרה

הגמרא בשבועות יז.מסתפקת ונשארת בתיקו האם טמא שתלה עצמו באוויר העזרה חייב על טומאתו. ונחלקו הראשונים בביאור ספק הגמרא.

הרמב"ם בהלכות שגגות פרק יא' מבאר כי הגמרא מסתפקת האם אוויר העזרה נידון כריצפת העזרה וממילא השוהה בטומאה באוויר העזרה חייב הוא או שמא אוויר העזרה אינו קדוש וממילא השוהה באוויר העזרה הרי הוא פטור.

התוס' מפרשים כי ברור שאוויר העזרה נידון כריצפת העזרה ויש בו קדושה אלא שספק הגמרא נובע מנידון אחר דהרי השוהה באוויר אינו יכול להשתחוות וממילא הגמרא מסתפקת במקרה מיוחד שבו אדם טמא תלה את עצמו באוויר העזרה ואינו יכול להשתחוות שם האם הוא חייב על טומאתו או שרק אם יכול להשתחוות אז חייב הוא על טומאתו.

ומעתה דנים האחרונים האם מותר לעבור באמצעות מטוס מעל אוויר מקום המקדש דאם נלמד כשיטת הראשונים שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וגם קידשה לעתיד לבוא הרי גם בימינו מקום המקדש קדוש הוא .

וכבר כתב הראב"ד במסכת תמיד ל: שכל מקום שהיה פתוח בעת שקידשו את העזרה הרי קדושתו מגיעה עד לרקיע וכן גם אין בניית גג או אוהל מפסיקים את קדושת האוויר עד לרקיע הרי אוויר העזרה קדוש הוא בקדושת הבית.

וממילא לפי שיטת הרמב"ם שספק הגמרא האם התולה את עצמו באוויר העזרה חייב על טומאתו נשאר בתיקו ולא נפשט, הרי בוודאי שלפחות מדין ספק אין לו לאדם להיכנס או לשהות כלל באוויר העזרה כאשר הוא טמא

וכן לפי שיטת התוס' הסוברים כי במקרה שבו התולה את עצמו באוויר העזרה יכול להשתחוות אין הגמרא הסתפקה כלל וחייב הוא על טומאתו ובמקרה כזה חייב הוא על טומאתו אזי ברור כי אין כלל ספק לאסור.

ובמקרה שאינו יכול להשתחוות במקום שתלה עצמו שאליבא דשיטת התוספות זהו גופא ספק הגמרא, הרי ברור הוא כי מאחר שהגמרא נשארה בתיקו ולא פשטה את הספק יש לאסור לפחות מדין ספק את השהייה באוויר העזרה וממילא לכאורה יהיה אסור לטוס בטומאה מעל מקום המקדש.

ובשו"ת קניין תורה ח"ג סי' נח' כתב כי מלבד השאלה האם מותר לשהות באוויר העזרה קיימת בעיה נוספת של הכנסת כלי טמא לאוויר העזרה.

דהרי הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ג הט"ז פוסק שהזורק כלים טמאים למקדש הרי הוא חייב מלקות וממילא המביא את המטוס מעל אוויר המקדש הרי הוא כזורק כלים טמאים(במידה והמטוס טמא).