אאא

אנשי ועד הפעולה ברמת אביב נאבקים כבר חודשים רבים בחסידי חב"ד ותומכיהם המתגוררים בשכונה. הם הקימו עמותה, קנו חולצות, גייסו את חבריהם בתקשורת, הקימו מאחזי שמירה ליד כל דוכן של חב"ד בניסיון להתיש את חסידי חב"ד. אך למרות כל הרעש והמאבק התקשורתי מתחילים להתגלות בקיעים בחומה הבצורה של ועד הפעולה.

תחת הכותרת ו"אני כפי ארימה" כתב גדי בית הלחמי, חבר ועד הפעולה, מאמר ארוך ומנומק בו הוא מסביר למה לדעתו המאבק של אנשי ועד הפעולה החילונים נכשל: "אחרי שכבר נרשמנו ברשימת התפוצה של ועד הפעולה נגד ההשתלטות החרדית ברמת-אביב, ונאספנו ומילאנו אולם, ותרמנו 50 ₪ לכיסוי הוצאות, והנפנו שלטים מול חולדאי, ושיננו את כל הכתוב באתר – אני חש צורך עז להגיד בגת ולספר בחוצות אשקלון את הסיבה לכניעתי המוחלטת ולהצהיר על השינוי הפנימי שחל בי", פותח בית הלחמי את נאום התוכחה לחבריו.

הוא מתאר מפגש מכונן שהיה לו עם כמה בנות מחב"ד שעסקו בהפצת נרות שבת בשכונה:

"באחת השבתות האחרונות עמדתי במגרש החנייה בפינת הרחובות בלום-הירש שליד ביתי והבחנתי בשלש נערות, שמרחוק זיהיתי אותן כדתיות, וזאת כמובן לפי לבושן. הן יצאו מבית אחד ומיד פנו ונכנסו לבית הבא – זה של שכנתינו. הן אחזו בידיהן שקיות פלסטיק תפוחות והיה ברור בעליל שהן עוברות מבית אל בית ומחלקות (או מוכרות) את מרכולתן. והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים מה הוא טיב מרכולתן. חיכיתי בסבלנות וכשיצאה השלישייה ופנתה להיכנס לחצר בייתי – פרצתי בשאגה נוראה (אני מניח שכולכם בשכונה שמעתם אותי): "אל תעיזו להיכנס לשם!!!" תוך שאני ניגש אליהן ומרצה באוזניהן בצעקות רמות את משנתי בעניין ההשתלטות החרדית בשכונת רמת אביב. תגובתן הייתה מעורבת. הראשונה נעלמה מאחורי שתי חברותיה ונשארה שם, מסתתרת כמיטב יכולתה. השנייה קימטה את גבותיה בכעס והשיבה לי במעט התוקפנות שנערה חרדית בגיל 18 מסוגלת בכלל לגייס אל מול גבר המסתער עליה. השלישית, לעומתן, הישירה אלי מבטה והעלתה את החיוך המתחסד השמור אצלה ואצל שכמותה (חיוך האומר 'הרי כולנו יהודים, ואנחנו אוהבים גם אותך למרות עגלתך הריקה, ואם רק תבוא לעשות אצלנו שבת...') ואמרה לי שאל לי לכעוס וכל שהן רוצות הוא לתת לי את 'זה' והושיטה לי ערכה של נרות וכמה דברי דפוס ועוד כיוצאים בזה. צעקתי לה (כן – היא דברה אלי ב"נועם הליכות" ואני צווחתי די בפראות) שאנחנו בשכונה לא רוצים ולא מעוניינים בהן, לא בחבריהן, לא בתשמישי הקדושה שהן דוחפות לנו ולא בערכים שהם מנסים לכפות עלינו ועל ילדינו. ואז, בעודה מחייכת אלי את אותו חיוך, היא אמרה לי משהו שגרם לי לסתום את הפה ולהסתובב ולהסתלק משם כולי בוער מעלבון ומבושה. היא אמרה לי: "כן, אבל עשרים לפניך כן רצו".

בהמשך מספר בית הלחמי כי תושבי השכונה לוקחים את הפליירים של חב"ד וגם לא מתביישים להניח תפילין ברחובה של העיר ואפילו בסופרמרקט, והוא מגיע למסקנה המרה מבחינתו - שרוב רובה של השכונה תומכת ומעודדת את חסידי חב"ד: "רוב תושבי רמת-אביב רוצים ומעודדים את תהליך ההשתלטות החרדית על שכונתם, אם מתוך טיפשות נלעגת ואם מתוך אמונה אמיתית בצדקת דרכם שיטתם ואורח חייהם של החרדים המשתלטים. ואנו - החרדים לאורח חיינו החילוני בשכונה – אנו מיעוט קטן ובטל בשישים, ואין לנו לא הכח ולא האפשרות לשנות את רוע הגזירה. כרמת-אשכול נהייה ולפרדס-חנה נידמה."

בסיום המאמר אומר בית הלחמי לחבריו שצריך לדעת לזהות תבוסה, ועוד הוא מוסיף, שבמידה ולשכונה יצטרפו עוד חרדים הוא מתכוון לנטוש את רמת אביב ולא להביט לאחור: "אני הרמתי ידיי בכניעה ואני פורש משדה המערכה. צריך לדעת גם לזהות תבוסה. אשמור את כוחותיי לאריזת החפצים ביום נסיגתי מהשכונה המתחרדת. לא אשכח לארוז ולנצור למזכרת גם את הקבלה על סך 50 שקלים חדשים שתרמתי למאבק האבוד נגד ההשתלטות החרדית ברמת-אביב."