אאא

אני חייב להודות ששמחה רבה מילאה את ליבי כששמעתי שיהדות התורה וש"ס מתנגדות באופן עקרוני לחוק הלאום. יותר משמח מזה, היה לגלות שמדובר בעמדה עקבית של החרדים נגד חוקי יסוד שנותנים לגוף שלא נבחר באופן דמוקרטי עוצמה אדירה.

ההפתעה נבעה מהעובדה שהפעם חוק היסוד שעומד על הפרק מתאים, לכאורה, לערכי החרדים, שהרי עיגון יהדותהּ של המדינה אמור לנטוע שמחה בלב כל חרדי באשר הוא. למרות התאמה מדומה זו באינטרסים, שמרו חברי הכנסת החרדים על אותו העיקרון, אולי תוך כדי שהם נזכרים באמירתו האל-מותית של ח"כ דרעי לפיה גם אם עשרת הדיברות היו מובאות לעיגון כחוק-יסוד הוא היה מצביע נגד - בגלל הפחד מפרשנות של בג"צ.

ייתכן שבמקרה של דרעי, הפחד נובע יותר מזהותם של השופטים, מהעובדה שהם לא חרדים, אשכנזים ועוד כהנה וכהנה בעיות פרסונליות. אך האמת היא, שהבעיה היא מהותית בהרבה. הבעיה היא שמאז הקמתהּ מתנהל במדינה דיון ציבורי ערני ולוהט לגבי היכולת שלנו לפשר בין אופייהּ היהודי והדמוקרטי. כחלק מאותו דיון, שאין חולק על כך שהוא עדיין לא הוכרע, נכתבו אלפי דפים, התכנסו מאות וועידות ומילאו את חלל האוויר אינספור צעקות. חוק הלאום משקף מצב שבו הכנסת הגיעה להחלטה שנמאס לה מהדיון הזה- היא לא מסוגלת ולא רוצה להיות חוד החנית שמוביל אותו, ולכן היא מפקיעה מידי עצמה באבחת חקיקת יסוד את הסמכות להיות חלק מהדיון ומעבירה אותה לבג"צ.

ייתכן ויאמר לי עכשיו הקורא שלא הבנתי נכון, שהרי, בדיוק ההפך עושה הכנסת! היא סוף סוף הכריעה בדיון ורוצה שכל הגופים במדינה, ובהם בית המשפט יכפיפו עצמם לאותם הכרעה לפיה המדינה היא יהודית לפני שהיא דמוקרטית. לצערי לא זה המצב. נשתמש בדוגמא בכדי להמחיש למה דומה הדבר. בכל מדינה, ואף אצלנו, מתנהלים ויכוחים על האופן בו על המדינה להתנהל וכיצד לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. בשלב מסויים, מחליטה הכנסת שהויכוח הוכרע וברור מאליו שהיא מתנהלת באופן ה"טוב". כך, מחליטה הכנסת לחוקק את "חוק יסוד: המדינה הטובה", על-מנת לאלץ את בית המשפט לקבל את כל החוקים הטובים שהיא תחוקק, ולמנוע ממנו לפסול אותם.

כמובן שברור לנו שלא כך תוכרע הסוגיה, מכיוון שהפרשנות של אותו "טוב" שייפסל או ייקבע כחוק תלויה במפרש. כמו המילה "טוב", גם המילה "יהדות" מורכבת מאלפי אלפים של פירושים, דיונים, ניואנסים וזרמים שונים. חוק הלאום שמנסים להעביר עכשיו בכנסת, מעניק לבג"צ בצורה חסרת תקדים כח פרשני עצום להכריע מה המשמעות החוקית של המילה "יהדות", ובפרט, יהדותהּ של המדינה. כך, עשורים של דיונים בין אלפי אנשים יובאו להכרעה מידית על שולחנם של מספר בודד של שופטים שאין להם ההכשרה (או אפילו הרצון) להכריע בסוגיה, וזאת במקום שההכרעה תבוא מהעם ונציגיו.

ייתכן, שבדמיונם של חברי הבית היהודי, המילה "יהודי" בחוק הלאום תיצור מבול פסקי דין על-פי רוחו ומשנתו של הרב קוק בעוד שבדמיונם של חרדים התומכים בחוק, לשופטי בג"צ לא תהיה עכשיו ברירה אלא לשפוט בהתאם לפסקיו של הגראי"ל שטיינמן. לא מניה ולא מקצתיה. לכל אחד משופטי בית המשפט יש גם-כן מושג משלו למשמעותהּ של היהדות, כל אחד על פי דרכו וחינוכו, ודרך זו שונה לגמרי מהשקפתם של כל אחד ואחת והמצביעים בעד החוק.

אין צורך להפליג בדמיון מכיוון ש"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מספק לנו חומר רב ממנו ניתן לקחת דוגמאות. שהרי, מי יעז להתנגד לכך שלאדם יש כבוד שצריך להגן עליו? מי ייצא נגד זכותו הבסיסית של כל אדם לחירות? ובכל זאת, אחד השימושים הבולטים שנעשו בחוק כבוד האדם היה גזירת עיקרון השוויון מתוכו -  אותו עיקרון השוויון בו השתמשו בכדי לפסול את חוק טל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הקשר שיצר בית המשפט בין כבוד האדם לגיוס חרדים מבהיר לנו בדיוק רב את הכח הפרשני האדיר שיכול לנבוע ממילים שלכאורה מוסכמות על ידי כולם. בדוגמא זו, גם אם ניתן ליצור חיבור בין כבוד אדם לגיוס חרדים (ואכן ניתן), אין אפילו ספק קל שבקלים שלא זו היתה כוונת המחוקק כשחוקק את החוק. כך, עם חקיקתו של אותו חוק יסוד, הפקיעה מעצמה הכנסת בפועל שנים אחר כך את הסמכות להכריע באחת הסוגיות החשובות ביותר שעמדו (ועדיין עומדות) על שולחנהּ.

אך גם אם החוק יגשים את מטרתו, ורוח היהדות (או הדמוקרטיה) תנשב בהיכלי בית המשפט, שופטיו יחבשו דרך קבע מגבעות או כיפות סרוגות ומעל כל פסק דין ייכתב בס"ד באותיות קידוש לבנה עדיין מדובר על חוק שאינו ראוי. הפיכת מדינת ישראל ליהודית יותר מדמוקרטית (או להפך) היא מורכבת הרבה יותר מחקיקה של חוק יסוד. לא ראוי ולא אפשרי להכריע בעזרת חוק שכזה ויכוח של כמעט שבעה עשורים על אופייה של מדינת ישראל, במיוחד כאשר אנחנו לא יודעים מה תהיינה התוצאות העתידיות של חקיקתו.

מדובר על תהליך ארוך ומייגע של דיונים, חקיקות פרטניות, הסכמים קואליציונים, הפגנות, כנסים, בניית מוקדי כח ועוד דברים שיקחו עוד כמה עשורים, ואפילו אז, הויכוח לא יוכרע לחלוטין. בכל התהליך הזה, המתדיינים היחידים בעלי הסמכות להכריע מה תהיינה תוצאותיו הם העם ונציגיו. כל ניסיון של גוף אחר לכפות על אזרחי המדינה חיים "יהודיים" או "דמוקרטיים" פשוט לא יכול לעבוד.

לסיכום, אם ח"כ חפץ ביקרו של כבוד האדם, שיחוקק חוקים שיישמו את הכבוד הזה בפועל ולא רק יכריזו עליו, ומי שבמדינה יהודית יותר חושק, שיחוקק חוקים שיעגנו יהדות זו באופן הספציפי שהוא רואה אותה. כל אפשרות אחרת מהווה זריקה של המנדט שהבוחר נתן להם לפתחו של בית משפט שלא מייצג דעותיו, ובכך נוצר עיוות של רצון הבוחר. ייתכן שעמדה עקבית זו של המפלגות החרדיות נובעת בדיוק מההבנה שהבוחר בחר בהם, ולא בבית המשפט, ליישם את המדיניות שקרובה לליבו, ושהעברת אותו מנדט לבית המשפט לא תעשה עם אותה מדיניות חסד. אין לי אלא לקוות שהנציגים שקיבלו את המנדט ממני, ישכילו להשתמש בו באותו באופן.