אאא

קשה לנהל ויכוח ציבורי מעמיק באמצעי התקשורת. אמצעים אלו מסווגים כאמצעי פנאי וככאלה נגזרה עליהם שטחיות. אם נוסיף לכך את העובדה כי למגישי החדשות בישראל עמדות ברורות בנושאים המדוברים, ברור כי עד מהרה יהפוך הויכוח הציבורי לבלתי אפשרי. לאור הדברים האמורים, לא הופתעתי כאשר הויכוח בענין החיילים הסרבנים הפך לויכוח פוליטי - ריק מתוכן.

במקום לעסוק בשאלות האמיתיות עוסקים המראיינים והמרואיינים בשאלה האם להוציא את צה"ל מן הויכוח הפוליטי או לא. האם משטרת ישראל תופקד על פינוי יהודים מבתיהם, או שמא זה תפקידו של הצבא. וכמו תמיד מסתיים הויכוח בהצעת חוק בכנסת.

הדיון האמיתי צריך לעסוק בשאלה אחרת לגמרי, אמיתית ונוקבת. הטיבה לעשות זאת חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ממרץ. לטענתה יש לעסוק בשאלה - למי נשמעים חיילי צה"ל? לרבנים או למפקדיהם?. - בידי מי מופקדת הסמכות?

רעיון ישיבות ה"הסדר" מיוסד על שני רעיונות מרכזיים. האחד – "דינא דמלכותא דינא" והשני – יצירת סביבה רוחנית וידידותית לחייל הדתי.

בעבר קבעו רבני הציונות הדתית כי "דינא דמלכותא דינא" (מן ההבט המוסרי) ועל כן יש להתגייס לצבא ולהשמע להוראותיהם ולפקודותיהם של מפקדיו – שלוחיה הישירים . קביעה זו אפשרה את הקמת ישיבות ההסדר ופלוגות ה"הסדר" הנפרדות, איפשרו את שרותם של חיילים אלו באקלים סביבתי ורוחני ראוי. לא עוד.

לאחר הסכמי אוסלו ולאחר ה"התנתקות", נסדק העקרון הראשון. קולות החלו נשמעים באשר ל"דינא דמלכותא" ובבתי כנסת מסויימים אף חדלו להתפלל לשלומה של מלכות. החלטתו של ראש אכ"א אלעזר שטרן על ביטולן של פלוגות ההסדר ושילובן במסגרת הרגילה, סדק את העיקרון השני. מעתה נגזר על רבני הציונות הדתית להתחבט בשאלות ערכיות ומוסריות מסובכות ביותר. כל עוד דינא דמלכותא דינא מחוייבים החיילים להתגייס ולהשמע להוראות מפקדיהם. ברגע שיוחלט כי אין להשמע להוראות משום ש"אין דינא דמלכותא דינא" נשמטת חובת ההתגייסות מתחת רגליהם.

עובדה אחת ברורה לכל – חיילי ההסדר לא יוכלו להשאר במסגרת פיקודית על תנאי. מי שמערער על סמכותו המוסרית של מפקדו אינו חייל. בו ברגע שמחליט האדם להכנס אל המגרש הצבאי הוא גוזר על עצמו ציות. כשהחייל שופט את מפקדו על פי המוסר אותו הביא עמו מבית המדרש הוא הופך למפקד בעצמו ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.

כשאמרו על חכמי ישראל שרואים הם למרחוק, מן הסתם התכוונו למקרים מסוג זה. סרובם של גדולי ישראל להשתתף ב"הסדר" הצבאי לא נבע רק מן החשש לגורל רוחניותם של החיילים הדתיים, חשש נכון כשלעצמו. גם לא מרמת הכשרות הצה"לית. מעבר לקביעתם כי לימוד התורה מגן על עם ישראל לא פחות מצה"ל, ידעו הם, כי חייל דתי מסוגל לשרת רק בצבא בו המפקדים והחיילים נשמעים למקור סמכות אחיד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בצבא בו הסמכות - אנושית היא, יתקשה לשרת חייל הנשמע לסמכות אלוקית. אמנם - כל עוד לא מתנגשות הסמכויות זו בזו, נראה כי חיות הן יחד זו לצד זו, אך אידיליה זו מלאכותית היא.

צודקת זהבה גלאון בדבר אחד וטועה באחר. צודקת היא כשהיא מצביעה על שורש הבעיה, אך טועה היא כאשר היא קובעת כי כוהני דתה הם המוסמכים לקבוע את עקרונות המוסר ולא תורת ישראל. צודקת היא שחייל אינו יכול להשמע לגורמים חוץ צבאיים ואין זה משנה אם הם סופרים שמאלנים או רבנים ימניים. טועה היא משום שלא ניתן להכריח חיילים לבצע פקודות העומדות בסתירה לאמונתם הדתית.

רבני הציונות הדתית ניסו במהלך השנים למנוע את ההתנגשות, אך למאמץ זה נדרשים שני צדדים. כל עוד הבינה זאת מדינת ישראל - זה עבד, כעת - נאלצים להתמודד עם סתירה זו אלו שחשבו כי ניתן לשלב בין השניים.

כנראה שהצעת החוק להוציא את צה"ל מן הויכוח הפוליטי לא תזכה לרוב והשאלה תיוותר ללא תשובה עד לסיבוב הבא.