אאא

משל נאה הביא בעניין עבודת חודש אלול הגאון רבי יהודה ליב לזרוב זצ"ל:

מעשה באיכר נבער מדעת, שהעמיס על עגלתו את יבול שדהו, ערמות אלומות לאין מספר, וביקש להכניסן לאסמו. פתח את דלתות האסם, ומשך ברסן סוסיו. הסוסים נכנסו פנימה אבל העגלה נתקעה. היא היתה טעונה בהר נישא של תבואה, ופתח האסם היה נמוך עבורה. הכה האיכר את הסוסים, אבל העגלה לא משה ממקומה.

עבר שם לץ קל דעת, ואמר: "למה תכה את סוסיך לשוא, האינך רואה שהמטען גדול מן הפתח?"

אמר האיכר: "ומה אעשה?"

ענהו: "קנה ממני את המשקפת הזאת, המגדילה כל דבר לאין ערוך, הבט בה על הפתח – והוא יגבה. כך תוכל להכניס את העגלה בלא כל מאמץ!"

האיכר קנה את המשקפת בכסף מלא, והלץ פנה והלך לדרכו. הביט האיכר בפתח במעד למשקפת – ואכן, הוא גבה פלאים. משך האיכר ברסן הסוסים – והם לא משו ממקומם. הכה אותם – ולשאו... תמה והשתומם: הלא הפתח גדל, ומדוע העגלה אינה זזה? הוא קרא בקול גדול אל הנוכל המתרחק: "עצור! הפתח גדל, מדוע העגלה עודנה תקועה במקומה?"

ענהו הנוכל: "שטיא, הלא תבין. הפתח אומנם גדל, אבל אם תביט באותה משקפת על העגלה תראה שגם ערמת התבואה גדלה בהתאם!".

הביט האיכר במשקפת על התבואה, וראה שאמנם כן הוא. הפתח גבה, וגם התבואה, והכל נשאר כשהיה. קרא וצעק: "אם כן, לא הועלת לי במאומה. קח את המשקפת והחזר לי את כספי!"

והנוכל צעק אליו בתשובה: "לא כן! כשאתה מביט בתבואה, עליך להפוך את המשקפת לצד המקטין שלה, והכל יבוא על מקומו בשלום!"

הוא המתין עוד רגע, עד שהפך האיכר את המשקפת והביט בתבואה – ואכן, היא קטנה לגודל מזערי. פניו של האיכר קרנו, והנוכל המשיך בדרכו ונעלם מן העין.

הביט האיכר בריכוז בעד המשקפת המקטינה על מטען התבואה, ומשך ברסן הסוסים. הם משכו בעול – ולשוא. הרים עליהם את שוטו והצליף בהם – ומאומה.

עמד האיכר אובד עצות, ולא הבין מה ארע כאן. הוא מביט בתבואה בצד האחד של המשקפת והיא קטנה עד מאוד. הופך את המשקפת ומביט בפתח – והוא גדול עד מאוד. הפתח גדול והתבואה מעטה, ולהיכנס אינה נכנסת...

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואין את מי לשאול לפשר הדבר, כי האדם שמכר לו את משקפת הפלאים, גז ונעלם...

עבר שם אדם פיקח, וראהו מסתכל כך ומתבונן כך, ומצליף בשוטו ללא תכלית. אמר לו: "הוי, שוטה נבער, הרף! הלא תבין שהמשקפת לא תשנה את המציאות! והלא תבין, שאי אפשר להסתכל על הפתח מן הצד האחד, ובתבואה מן העבר האחר!"

אמר האיכר: "ומה אעשה אפוא?"

ענהו: "הרי אין פשוט מזה! הסר מן התבואה עד לגובה הפתח – ותכנס בקלות..."

והנמשל: לשויון הנפש בחודש אלול, יש סיבה. כולנו יודעים שאנו באים ליום הדין עם עגלה מלאה עוונות למעלה ראש. באיזו זכות, באיזו טענה, כסבורים אנו שנוכל להיכנס בשערי הרחמים והרצון? והתשובה היא, שהיצר הרע סימא את עינינו, ומכר לנו משקפת פלאים. מצד אחד, היא מגביהה לאין שיעור את הרחמים והסליחות, ומן הצד השני היא מקטינה ומזעירה את עוונותינו עד שהם נעלמים כמעט מן העין. באופן כזה, נדמה לנו שאין כל סיבה מדוע העגלה לא תעבור בקלות...

מה נעשה, וזוהי רמיה עצמית. עלינו לזנוח את משקפת התרמית ולהסתכל נכונה. להסתכל נכונה, ולהחרד. להבין, שעד שלא נסיר את הר העוונות מן העגלה על ידי תפילה, תשובה וצדקה, היא לא תעבור...

(מובא ב"שערי ארמון" בשם "מטה יהודה", בראשית).