אאא

מה מדאיג אתכם יותר, האיום האיראני, הסכסוך עם הערבים, או הקרע הפנימי בין חלקי העם היהודי? סקרים הוכיחו שהציבור הרחב מודאג מהאיום החיצוני פחות מהקרע הפנימי. רוב הציבור חושש מאוד מהמתיחות הגואה בין הקבוצות שבתוכנו, שעלולה לגרום להתפוררות העם ואף חלילה למלחמת אחים.

חשש זה משותף לימניים ולשמאלנים, לדתיים וללא-דתיים, לאשכנזים ולספרדים, לעולים ולוותיקים. הכול מסכימים כי הגבהת חומות האיבה בין חלקי העם היא הסכנה החמורה ביותר העומדת לפנינו.

היונים נהפכים לניצים

אך מה קורה בפועל? מול הסכנה החמורה פחות מושקעים מאמצים אדירים, בניסיון להשיג שלום ולהפחית את האיבה. יש המוכנים לוותר על לב-ליבה של ארצנו, לקרוע נתחים מארץ התנ"ך, ובלבד להשיג שלום עם הערבים. הם אומרים ושרים וחולמים שלום. הם מוכנים לשבת ולשוחח עם מחבלים שידיהם מגואלות בדם נשים וילדים, למען המטרה הנעלה של השלום.

בה-בשעה, מול הסכנה החמורה והגדולה יותר, של המלחמה הפנימית, הננו עדים לחרחור מלחמה, לליבוי יצרים, להחרפת ההתבטאויות ולצחצוח חרבות. כל הססמאות והמילים היפות על שלום נעלמות לגמרי בכל הקשור לבית פנימה.

כאשר יו"ר הרשות הפלסטינית נועד ומצטלם עם רוצחת של נער תמים, אומרים אצלנו שצריך להוסיף ולדבר שלום, כי שלום עושים עם אויבים; אבל כאשר יהודי חרדי עושה מעשה קיצוני, פוצחת כל המקהלה בהסתה מתוזמנת נגד כל הציבור החרדי.

מי שדוגלים בפשרה עם הערבים, ודוחים בהינף-יד את האזהרות מפני כניעה לוויתורים העלולים לגרור לחצים לעוד ויתורים – נעשים ניצים קיצוניים בכל הקשור לחזית הפנימית. כאן אסור לעשות שום ויתור, אפילו הקל שבקלים, ואין להתפשר אפילו על דקויות, ועל כל עניין פעוט חייבים להרעיש את אמות הסיפים.

פשוט לשבת ולדבר

אי-אפשר להבין את השאננות של ראשי הציבור לנוכח ההידרדרות החמורה. מדוע אינם מתעשתים ואינם משקיעים את כל כוחם ומרצם במאמץ להביא שלום בתוכנו פנימה?! מדוע רוב העם מניח לקיצונים לטלטל את כולנו מוויכוח לסערה ומעימות להתנגשות? איפה שוחרי השלום ואוהבי האדם, שמוכנים לנסוע לעזה ולקהיר, אבל נרתעים מקפיצה קטנה לירושלים ולבני-ברק?!

שוחרי השלום, המבקשים להבטיח לילדיהם חיי שלווה ושקט, שוכחים שהאסונות הגדולים ביותר פקדו אותנו דווקא בגלל התפוררות פנימית. לולא שנאת-החינם ופירוד הלבבות בימי הבית השני, היינו עומדים אפילו מול האימפריה הרומאית. החורבן בא משום שאנחנו במו-ידינו פוררנו את עצמנו והחלשנו את כוחנו.

חייבת לקום תנועת שלום גדולה, שבה יהיו שותפים כל שוחרי השלום האמיתיים, כדי לעשות קודם-כול שלום בבית. זאת יהיה אפשר להשיג גם בלי לחץ של הקוורטט, בלי להרוס מאחזים ובלי להקפיא שום בנייה. צריך רק לשבת ולדבר.