אאא

תזמורת פילהרמונית הייתה כאן השבוע. תזמורת מתוזמרת שכל הנגנים בה ידעו בדיוק את מקומם והמנגינה שיצאה מכולם הייתה אחידה והרמונית באופן, איך לומר, קצת מחשיד. כל העיתונים, תחנות הרדיו, אתרי התקשורת וכלי המדיה האחרים, כולם ללא יוצא מן הכלל התייצבו על בימת התחרות למציאת השם הדרמטי שיינתן לתיקון החקיקה שעבר השבוע בקריאה ראשונה וששמו הפורמאלי לפחות, הוא: הצעת חוק איסור לשון הרע הרחבת סעדים 2010.

 אז על באמת הייתה קול הצעקה וקריאות השבר שנשמעו כאן השבוע? מה גורם לאותה תזמורת להכריז על סוף הדמוקרטיה ואובדן הלגיטימיות של הממשלה שדחפה את הצעת החוק הזו? מה גורם לכלי תקשורת אימתניים להכריז כי הצעת החוק היא לא פחות מדגל שחור המרחף מעל חופש הביטוי בישראל?

כי אם מתאמצים ופשוט קוראים את הצעת החוק, קצת קשה להבין על מה בדיוק המהומה. אמנם בהצעה נקבע כי הקנס בגין הכפשת שמו של אדם יוכפל פי שישה, מחמישים אלף שח לשלש מאות אלף שח וזאת אפילו ללא הוכחת . אבל עדיין מדובר כאן בקנס כספי שגם אם הוא גדול באופן לא מידתי הוא עדיין מוגבל רק למקרים בהם נקבע כי אכן היה כאן לשון הרע והמפרסם עמד בכל הקריטריונים האחרים הנדרשים לביצוע העבירה.

חכו רגע עם ה"צבע האדום"  

ואם על הסעיף המכפיל את סכום התשלום עוד ניתן להתווכח האם הוא מגביל את חופש הביטוי או רק מנסה לשמור על כבודו של האדם וחירותו, גם אם הוא במקרה חבר כנסת, בעל חברה עשיר או סתם איש מפורסם, הרי שהביקורת נגד הסעיף השני עוד הרבה פחות מובנת. על פי הצעת החוק מוצע להטיל חובה על מפרסמים לפרסם את תגובתם הנאותה של הנפגעים מהפרסום ובתוך זמן סביר. נחזור שנית: אם החליט העיתון לפרסם על אדם ידיעה דרמטית  כזו שעלולה לרסק את חיו האישיים או למוטט את העסק שבנה בעשר אצבעותיו או את הקריירה המפוארת עליה טרח עשרות שנים הדבר היחיד שהוא נדרש לעשות זה לפנות אליו, לבקש את תגובתו ולפרסם אותה בצורה נאותה.

נכון, זה יאלץ את העיתונים לעשות את מה שהם אמורים לעשות ממילא. כלומר, להמתין רגע עם הצבע האדום של הכותרות עד אחרי הבדיקה המינימאלית שהדברים נכונים ולא לשכוח בדרך שהיה פה פעם כלל שקבע שאדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו ולא ההיפך. וכן גם לתת לו את ההזדמנות המינימאלית לומר את מילותיו האחרונות לפני שהוא הופך למורשע שעוד לא הוכחה חפותו.

אולי המחוקק הלך קצת רחוק עם האיום בקנס של שלש מאות אלף ש"ח על כל פגיעה בשמו הטוב של אדם. אבל תודו שמצד שני, גם רשימת הכותרות שבלי מאמץ מיוחד מהדהדת לנו בראש, על כל אותם אישים שמבחינתנו הם מזמן אשמים והכל זה  עניין של זמן עד שבית המשפט והליכי הבירוקרטיה שלו יגיעו למסקנה המבריקה שאנחנו במחי קריאת עיתון הגענו אליה, גם היא מוגזמת לא פחות אפילו בעינינו.

נראה כי מדובר כאן במשהו הרבה יותר עמוק. מדובר כאן על לא פחות  ממאבק איתנים כמו זה המתחולל בטבע כשכל אחת מרשויות הדמוקרטיה נאבקת על הטריטוריה שלה ומסמנת לאחרות את גבולות המתחמים שעליהם היא לא מתכוונת לוותר.

המאבק החברתי עודד את החקיקה

הרשות המחוקקת שסובלת כבר שנים ארוכות מנחיתות תדמיתית חמורה מול רעותיה, מנסה להוכיח שבסופו של דבר בשיטת ממשל דמוקרטיה היא בעלת הבית האמיתית. המאבק הזה הוא חלק משרשרת מאבקי הסמכויות שמנהלת הכנסת מול בתי המשפט בנוגע לסמכותם לפסול חוקים שהיא חוקקה. הוא חלק ממאבק שמנהלת הכנסת מול בית המשפט העליון בעניין קביעת אופייה של הוועדה לבחירת שופטים. הוא חלק ממאבק מתמשך שמנהלת הנכנסת מול הממשלה במלחמה נגד חוק ההסדרים שרוקן מתוכן את תפקידה המרכזי לשלוט בהליכי החקיקה וכעת הוא גם חלק ממאבק מול הרשות הרביעית: התקשורת שמזמן הפכה להיות הרשות הדומיננטית שבה נקבע ומתעצב אופיו של המשטר בישראל.

מחאת הקיץ האחרון שבה קול ההמון שעלה מהעם קיבל ביטוי תקשורתי חסר פרופורציות וחסר בקרה וביקורת הציגה את הממשלה והכנסת כסוג של סרח עודף, שרק מפריע למהפכה החברתית להתנהל בכיכרות העיר ומעל גבי העיתון .

הממשלה ולא פחות ממנה הכנסת ראו בעיניים כלות כיצד למרות שמוקדי הכוח הפורמאלי נמצאים בידיהם, הם מובלים על ידי אג'נדות שונות שמקבלות ביטוי חד-ממדי  בכלי התקשורת עד שהן נאלצות להתאים את עצמן ואת פעולותיהן על פי מהדורת החדשות של הערב וכותרות העיתונים של מחר.

חברי הכנסת שהבינו לאחר שנבחרו כי העבודה הפרלמנטרית הפכה בעינינו כבר מזמן לסוג של ג'וב שמי שהולך אליו הוא כנראה אחד שזקוק מאוד לפרסום ולחשיפה במקרה הטוב או לכזה שלא היה מצליח להשתלב בעבודות אמתיות ויוקרתיות אחרות במקרה הרע, מנסים בכל כוחם להשתמש בכלי האפקטיבי היחיד שנשאר להם, החקיקה, כדי לנסות ולהמשיך להיות רלוונטיים גם בתנאי תחרות בלתי אפשריים שאיתם הם צריכים להתמודד.    

הממשלה מצידה רואה את הפער הבלתי נתפס בין חוזקה הפוליטי, יכולותיה השלטוניות ואפילו האהדה הציבורית לה היא זוכה, לבין התדמית הבזויה והאפלה שמייצרת לה התקשורת וגן היא כבר לא יכולה לעמוד מנגד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

השרים מצדם רואים איך כל פעולה שהם נוקטים נמדדת קודם כל דרך השחור שבאישון כשמיד מייחסים להם כוונות פוליטיות במקרה הטוב וכוונות פליליות במקרה הרע והם נאלצים לבלוע את הגלולה המרה ולשתוק מהחשש ,הוודאי בעיניהם, שאם הם רק יעזו לפצות פה, כבר יהיה מישהו שידאג למצוא עליהם משהו מכוער וכמו שכבר אמרנו, אותם כבר לא צריך להאשים בבית משפט.

ראש הממשלה הנוכחי, שגם אלו שלא ממש מחבבים אותו לא יכולים להתעלם מכך שהוא מצליח לשמר ממשלה וכלכלה יציבות כמו שהרבה זמן כבר לא היו פה, רואה יום יום איך כל ילד שנתנו לו מקלדת, מרשה לעצמו להתעלל בדמותו הציבורית , לכנות אותו במילים שלא היו עוברות בשתיקה בכל מערכת אחרת וגם הוא מבין שהגיע הרגע שצריך לשים לכך גבול.

וכמו שכבר נכתב כאן לא פעם, גם כשמנהלים מלחמה צריך לדעת מתי לעצור ולא לדחוק את הצד השני אל מעבר לקצה גבול היכולת שלו. איך לדעת ליהנות מתחושת הכוח גם בלי להוריד את היריב לקרשים ולקפוץ על גופתו המדמדמת. הדברים נכונים במאבק בין החברות והקהילות המרכיבות את החברה הישראלית, הם נכונים במאבק בין הקבוצות הפוליטיות השונות  והם נכונים גם למאבק בין רשויות המרכיבות את הדמוקרטיה.

הכנסת והממשלה שעוברות שנים ארוכות של התדרדרות מעמדית עושות את הדבר הפשוט וההכרחי מבחינתם הן קמות להילחם והן אומרות עד כאן. אם תשאלו כל צייד הוא יגיד לכם שמבחינתו החיה הכי מסוכנת היא חיה פצועה ומדממת שנאבקת כשהיא מרגישה שאין לה כבר מה להפסיד. והפעם את המסר הזה התקשורת צריכה להפנים.