אאא

לא תכלה פאת שדך וכו' לעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא יט' ט'-י')

הגמרא בחולין קלד: דורשת מהפסוק לעני ולגר תעזוב אותם שדווקא לעני ולגר תעזוב אותם אבל אל תעזוב אותם לעורבים ולעטלפים. ולכן במקום שאין עניים אין מצווה לעזוב את הלקט שכחה ופאה והרי הם שייכים לבעל השדה.

ובהמשך הסוגיא מבארת הגמרא שיש הבדל בין מתנות כהונה ותרומה לבין מתנות עניים, במתנות כהונה ותרומה כותבת התורה לשון של נתינה "ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקיבה"(דברים יח' ג') "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וכו' תתן לו"(דברים יח' ד') ולכן החובה היא להפריש ולשמור עבור הכהן כדי לתת לו אבל במתנות עניים נאמר "תעזוב" ולכן החובה היא רק לעזוב בשדה את מתנות העניים ואם אין עניים אין מצווה לשמור את המתנות או לחזר אחר עניים כדי לתת להם את הלקט שכחה ופאה.

מחלוקת הראשונים במצוות לא תכלה פאת שדך כשאין עניים

לאור דברי הגמרא חולין קלד: שהמצווה במתנות עניים היא לעזוב ובמתנות כהונה המצווה היא לתת נחלקו הראשונים במקרה שאין עניים וממילא אין מצווה לעזוב האם בכל זאת קיימת מצוות לא תכלה פאת שדך שהרי התורה ציוותה להשאיר פאה ולא לקצור את כל השדה ואת המצווה הזו מקיימים עוד לפני מצוות העזיבה לעניים. קודם לא קוצרים ואחר כך עוזבים את התבואה שלא נקצרה עבור העניים. ועל פי ההבנה הזו דרשת הגמרא לעזוב לעניים ולא לעורבים המתירה לבעל השדה את התבואה כאין עניים מתקיימת רק אחרי שהתברר שהעניים לא באו לשדה לקחת את הלקט שכחה ופאה.

וכתב הדרך אמונה בהלכות מתנות עניים פרק א' ששיטת הרמב"ם היא שצריך להשאיר פאה בשדה גם אם יודע שאין עניים בעיר כדי שלא לעבור על הלאו של לא תכלה פאת שדך.

אבל הטור ועוד ראשונים חולקים וסוברים שאם ברור שהעניים לא ילקטו בשדה אז אין מצווה להשאיר פאה ואם אין מצוות עזיבה גם אין מצוות לא תכלה פאת שדך.

קושיא על דרשת הגמרא תעזוב לעניים ולא לעורבים

התפארת ירושלים בפאה פרק ח' מ"א מקשה על דרשת הגמרא חולין קלד: תעזוב לעניים ולא לעשירים. שנינו במשנה פאה פ"ח מ"א שכאשר הזקנים ההולכים על משענתם כבר לקטו בשדה או שהעניים לקטו בשדה מספר פעמים וסביר להניח שלא יבואו עוד עניים ללקוט אז אם נשארה תבואה בשדה הרי היא מותרת לכל אדם ומבארת הגמרא בבא מציעא כא: שההיתר לכל אדם נובע מייאוש העניים שהופך את התבואה הנשארת להפקר לכל ומפקיע את זכות העניים בלקט שכחה ופאה.

ועפ"ז מקשה התפארת ירושלים מדוע הגמרא צריכה להגיע לדין יאוש והרי יש לנו את הדרשה תעזוב לעניים ולא לעורבים וממילא כאשר ברור שלא יבואו עניים לשדה מותר לקחת את מתנות העניים כי כבר אין את הדין תעזוב

ומתרץ הדבר אברהם בחלק א' סי' יג' שצריך להבדיל בין המשנה בפאה לבין דרשת הגמרא תעזוב לעניים ולא לעורבים. המשנה בפאה נצרכה לדין ייאוש של העניים מפני שהמשנה דנה מתי מתנות העניים יהיו מותרים לכל אדם וזה אחרי שכבר חל על הלקט שכחה ופאה דין מתנות עניים ולכן הם שייכים לשבט העניים וממילא רק ייאוש יכול להפקיע את הזכויות הממוניות של העניים בלקט שכחה ופאה. אבל דרשת הגמרא תעזוב לעניים ולא לעורבים עוסקת במקרה שונה לחלוטין שבו ידוע מראש

כי אין עניים בעיר ואין מי שיבוא ללקוט בשדה ועל מקרה כזה דורשת הגמרא שתעזוב נאמר דווקא לעניים ולא לעורבים וממילא לא חל שם מתנות עניים על התבואה שבשדה.

ביאור שיטת הרמב"ם בדין תעזוב

על פי דברי הדבר אברהם נראה לתרץ סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם. בפרק א' מהלכ' מתנות עניים הלכ' י' פוסק הרמב"ם את המשנה בפאה פ"ח שאם ברור שהעניים לא ילקטו יותר בשדה אז הנשאר בשדה מותר לכל אדם ואילו בפ"א הלכ' יג' פוסק הרמב"ם את הירושלמי פאה פ"ד שמתנות עניים שהעניים לא מקפידים עליהם ואינם עתידים ללקוט אותם הרי הם של בעל השדה

ולכאורה מדוע בהלכה י' פוסק הרמב"ם שאם העניים לא יבואו יותר ללקוט אז התבואה הנשארת מותרת לכל אדם ובהלכה יג' פוסק הרמב"ם שאם העניים אינם עתידים ללקוט הרי התבואה שייכת רק לבעל השדה ולא לכל אדם

ונראה להסביר שבהלכה י' הרמב"ם פוסק את המשנה בפאה פ"ח ששם חל שם מתנות עניים על התבואה אלא שבשלב מסוים החליטו העניים להפסיק וללקוט בשדה אז אם נשארה תבואה בשדה חל עליה דין הייאוש של העניים שהוא מתיר את התבואה כי ייאוש הוי הפקר וממילא כל אדם מותר בתבואה הנשארת בשדה.

אבל בהלכה יג' שם הרמב"ם עוסק במקרה שאין עניים בעיר או שברור מראש שהעניים לא יבואו ללקוט ובמקרה כזה חל דין תעזוב לעניים ולא לעורבים וממילא לא צריך את הייאוש של העניים כי מלכתחילה לא חל שם מתנות עניים על התבואה ולכן התבואה שייכת רק לבעל השדה.

חידוש בשיטת הרמב"ם

לכאורה ניתן להקשות על תירוץ סתירת דברי הרמב"ם, כי לעיל הובאו דברי הדרך אמונה שלמד ברמב"ם שגם כאשר אין עניים בכל זאת צריך להשאיר פאה בשדה כדי לא לעבור על הלאו של לא תכלה פאת שדך

וא"כ התירוץ בדברי הרמב"ם קשה כי בהלכ' יג' פוסק הרמב"ם שהתבואה שייכת רק לבעל השדה והוסבר כי זה מטעם תעזוב לעניים ולא לעורבים ולכאורה אם כדברי הדרך אמונה שצריך להשאיר פאה אז לכאורה גם חל עליה שם מתנות עניים ואז צריך דין ייאוש שיפקיע את שם מתנות עניים וממילא התבואה מותרת לכל אדם מדין ייאוש והפקר ולא רק לבעלים אז מדוע הרמב"ם פוסק שהתבואה שייכת רק לבעל השדה

ונראה לחדש בשיטת הרמב"ם שכדי לקיים מצוות פאה בשלמותה צריך לקיים שתי מצוות. האחת "לא תכלה פאת שדך" שעניינה לא לקצור את השדה עד הסוף אבל עדיין לא חל שם מתנות עניים על התבואה הנשארת בפינת השדה.

והשנייה "לעני ולגר תעזוב אותם" שעניינה לעזוב את התבואה הנשארת עבור העניים ואז התבואה מקבלת שם מתנות עניים.

ועפ"ז מובנת שיטת הרמב"ם שכאשר אין עניים בעיר או במקרה שברור כי העניים לא יבואו ללקוט צריך להשאיר פאה מדין "לא תכלה" ומאחר ואין עניים בעיר אז אין את המצווה השנייה "לעני ולגר תעזוב" וזה בעצם דרשת הגמרא בחולין תעזוב לעניים ולא לעורבים וממילא לא חל על התבואה הנשארת שם מתנות עניים.

ונראה להוכיח את החידוש שבמצוות פאה יש שני דינים. החינוך במצווה ריז כותב שלא לכלות הפאה בשדה שנאמר לא תכלה פאת שדך

ובמצווה רטז כותב מצווה להניח פאה מן התבואה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם

משמע שאלו ב' מצוות האחת שלא לקצור את כל השדה והשנייה לעזוב לעני.

סיכום

כאשר אין עניים בעיר נחלקו הראשונים האם בכל זאת צריך לקיים מצוות לא תכלה לרמב"ם צריך ולטור לא צריך. בשיטת הרמב"ם מתחדש שמצוות פאה מורכבת משתי מצוות האחת לא תכלה והשנייה לעני ולגר תעזוב. ולכאורה כך גם לומד החינוך.