אאא

יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט' א')

כתב החינוך במצווה תה' שאף על פי שמהפסוק יום תרועה יהיה לכם לא משמע באיזה כלי צריך לעשות את התרועה אם בשופר או במצלתיים או בשאר כל ניגון אך מפי השמועה למדו חז"ל שהתרועה היא בשופר כפי שמצינו בתקיעת היובל שנעשית בשופר כדכתיב והעברת שופר תרועה ומקור הדברים בגמרא ראש השנה לג:.

צריך לחקור ולהבין מהי כוונת התורה באומרה יום תרועה יהיה לכם האם מצוות תקיעת שופר משמעותה היא לשמוע את קול תרועת השופר.

או שכוונת התורה היא שיש מצווה לתקוע בשופר ולהוציא ממנו  את קול התרועה אך אין עניין מיוחד בעצם שמיעת קול השופר.

לכאורה נראה כי הבנת גדר המצווה יהיה תלוי במחלוקת ראשונים

הרא"ש במסכת ראש השנה פרק ד' סימן י' מביא את שיטת ר"ת שברכת השופר היא "על תקיעת שופר" וכי התקיעה בו היא גמר עשיית המצווה.

ומתוך נוסח הברכה  ומתוך ביאור הסברא כי התקיעה היא גמר המצווה נראה ברור שלשיטת ר"ת עצם התקיעה בשופר היא גדר ועניין המצווה.

לכאורה גם הסמ"ג קאי בשיטת הר"ת  דכתב במצוות עשה מב' שיש מצוות עשה לתקוע בשופר באחד בתשרי וכן כתב גם בשאלתות דרב אחאי גאון.

אך הרא"ש בעצמו מביא שהראבי"ה והבה"ג חולקים על ר"ת וסוברים שנוסח ברכת השופר הוא "לשמוע קול שופר" וא"כ משמע שגדר המצווה היא שמיעת קול השופר וכל מעשה התקיעה הוא רק בכדי להפיק קול מהשופר.

הרמב"ם בפרק א' מהלכות שופר הלכה א' כותב כי מצוות עשה מן התורה לשמוע קול שופר שנאמר יום תרועה יהיה לכם ואם כן משמע שגדר המצווה היא שמיעת קול השופר.

וכן כותב הרמב"ם במפורש בשו"ת הרמב"ם סימן קמב' שאלה כד' שיש הבדל בין ברכת "לשמוע קול שופר" לבין ברכת "על תקיעת שופר". ברכת לשמוע מלמדת כי עניין המצווה הוא לשמוע את קול השופר וכמו שבמצוות סוכה אין מברכים על עשיית הסוכה אלא רק על ישיבתה כך בתקיעת שופר אין מברכים על עצם התקיעה אלא על שמיעת קול השופר.

ומתוך הדברים נראה לכאורה לומר כי מחלוקת הראשונים בברכת השופר תלויה בהבנת גדר המצווה דלר"ת המצווה היא עצם התקיעה בשופר ולרמב"ם המצווה היא שמיעת קול השופר.

בראשונים ובספרי האחרונים הובאו הוכחות מן הש"ס הן לשיטת הרמב"ם וסייעתו והן לשיטת הר"ת וסייעתו להלן יובאו כמה מן ההוכחות.

הוכחות לשיטת הרמב"ם

בגמרא ראש השנה כח. מובא שהתוקע לתוך הבור במצב שהשופר  נמצא בתוך הבור אך חלק מגופו וראשו של התוקע נמצאים מחוץ לבור אזי התוקע לא יצא ידי חובת התקיעות ומסבירה הגמרא שמאחר והשופר בתוך הבור  וראשו בחוץ הרי התוקע שומע קול שופר מעורב עם הד הבור ולכן אינו יוצא ידי חובה.

ולכאורה מתוך דברי הגמרא משמע שהמצווה היא לשמוע קול שופר כי אם המצווה הייתה לתקוע בשופר הרי התוקע תקע כיאות ומאי נפקא מינה אם שומע קול שופר המעורב עם הד הבור.

עוד צריך להבין בשיטת הסוברים שעצם התקיעה בשופר היא המצווה כיצד התוקע יכול להוציא אחרים ידי חובת המצווה והרי השומעים לא תקעו בפועל בשופר ואם תמצי לומר כי התוקע מוציא את השומעים ידי חובה מדין שומע כעונה הרי לכאורה  בכהאי גוונא של צורך לקיים מעשה בפועל לא שייך דין שומע כעונה כי דין זה לכאורה מתייחס רק לנידון האם השותק והשומע מוגדרים כאילו דיברו אך לא מצינו שהשותק והשומע נחשבים כאילו עשו דבר בידיים.

הוכחות לשיטת ר"ת

הגמרא ראש השנה כט. מביאה את דברי המשנה שחרש שוטה וקטן אינם יכולים לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובת התקיעות והסיבה היא כי מי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא אחרים. ולכאורה אם המצווה היא לשמוע את קול השופר מדוע תקיעת חרש שוטה וקטן איננה טובה והרי לאוזני השומע נשמע קול השופר ומאי נפקא מינא מי ייצר והוציא את הקול מתוך השופר אלא ודאי שמצוות השופר היא עצם התקיעה בו ולכן חרש שוטה וקטן שאינם מחויבים אינם יכולים להוציא אחרים מדין שליחות.

(על פי ההבנה בשיטת ר"ת לכאורה צריך לומר שמצוות תקיעת שופר היא איננה חובת גברא המצריכה את האדם בעצמו לתקוע בשופר כמו שמצינו במצוות תפילין וסוכה שהאדם בגופו צריך לשבת בסוכה ועל ראשו וידו צריך הוא להניח תפילין מפני שאם המצווה היא חובת גברא אין התוקע יכול להוציא אחרים ידי חובה כפי שבמצוות תפילין וסוכה אין אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה.

אלא צריך לומר שמצוות התקיעה הנלמדת מהפסוק יום תרועה יהיה לכם משמעותה היא שיש חובה על כל יהודי לדאוג לתקיעה בשופר המסמלת את המלכת הקב"ה למלך ואת התקיעה הזו יכול האדם לעשות בעצמו או למנות שליח מטעמו אבל חרש שוטה וקטן שאינם בני חיובא אז אין תקיעתם מוגדרת כתקיעת מצווה לשם המלכת המלך אלא כניגון בעלמא ולכן אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובה).

הוכחה נוספת היא מדברי הגמרא ראש השנה כט. שהתוקע להוציא אחרים ידי חובה צריך לכוון כי הוא מעוניין להוציא את השומעים ידי חובה וכן השומעים צריכים לכוון כי הם רוצים לצאת ידי חובה בתקיעת התוקע.

ולכאורה אם מצוות תקיעת שופר היא שמיעת קולו של השופר מדוע התוקע צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובה והרי המצווה מוטלת על השומע בלבד והוא צריך לדאוג בעצמו לשמוע את קול השופר וממילא התוקע אינו קשור כלל למצוות השומע.

אלא מכאן מוכח שמצוות השופר היא התקיעה בעצמה ולכן התוקע צריך לכוון שבמעשיו הוא מוציא גם את האחרים ידי חובה  וכן האחרים צריכים לכוון כי מעשה התוקע מתייחס גם אליהם.

מתוך הדברים עולה כי גם לרמב"ם וסייעתו וגם לר"ת וסייעתו יש סימוכין לשיטתם וא"כ צריך להבין מה הרמב"ם יענה להוכחות הר"ת ומה הר"ת יענה להוכחות הרמב"ם.

ייתכן לומר כי בגדר מצוות שופר אין מחלוקת בין הראשונים

ואולי ניתן לומר כי מחלוקת הרמב"ם והר"ת היא רק על נוסח ברכת המצווה אבל בגדר ומהות המצווה אין כל מחלוקת בין הראשונים ונבאר את הדברים.

המנחת חינוך במצווה תה' מוכיח כי מצוות שופר מורכבת משני חלקים החלק הראשון  הוא התקיעה והשני הוא שמיעה ואם חסר אחד מן החלקים לא יוצאים ידי חובת המצווה.

והראיה היא כי השומע תקיעה ממי שאינו בר חיובא לא יצא ידי חובה וזאת למרות ששמע את קול השופר וממילא משמע שקיום המצווה איננו תלוי רק בשמיעה אלא גם בתקיעה.

וכן התוקע לתוך הבור ושמע קול שופר מעורב עם הד הבור  לא יצא ידי חובה וממילא משמע שקיום המצווה תלוי לא רק בתקיעה אלא גם בשמיעה ולכן זה בלא זה לא יצא ידי חובה וממילא המצווה מורכבת משני חלקים.

 ואולי כדי לבאר את סברת המנחת חינוך ולהבין איך ראיות הראשונים עולות בקנה אחד לשיטה אחת ניתן להשתמש בסברא מחודשת המובאת בספרי האחרונים כי עיקר מצוות שופר היא שמיעת קול השופר אלא שמאחר ושמיעת הקול מחייבת תקיעה בשופר הרי התקיעה מוגדרת כמכשירי מצווה וממילא ציווי התורה הוא תתקע בשופר כדי שתוכל לשמוע את קול השופר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ומעין סברא זו מצינו במצוות נוספות כגון ציצית ותפילין שעניין מצוותם הוא הנחת התפילין או ההליכה עם ציצית בבגד אך הכנת הציצית וכתיבת התפילין יכולים להיעשות רק על ידי בר חיובא כפי שהגמרא בגיטין מה: דורשת וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו גם בכתיבה וכן בציצית יש מן הראשונים שוסברים כי מי שאינו בר חיובא אינו יכול לעשות ציצית.

וממילא הרמב"ם הוכיח כי מצוות השופר תליא בשמיעה ור"ת הוסיף לבאר שגם התקיעה שמוגדרת  כמכשיר למצווה הרי היא לעיכובא מפני שיש עניין נוסף במצוות שופר שהוא אומר תתקע בשופר כדי שתשמע את קולו ולכן חרש שוטה וקטן שאינם בני חיוב לא יכולים לתקוע ולהוציא אחרים למרות שעיקרה של המצווה תליא בשמיעת קול השופר.

וממילא מצוות שופר מורכבת משמיעת הקול ומעצם התקיעה ושני החלקים הוי לעיכובא.

ולאור המורכבות המיוחדת של מצוות השופר נחלקו הראשונים מהו נוסח הברכה הראוי. האם כדאי יותר לברך על עניין המצווה כפי שלכאורה סובר הרמב"ם או שיותר ראוי לברך על העשייה והקיום בפועל כפי שלכאורה סובר ר"ת.

וכשיטת ר"ת לכאורה מצינו גם בברכה על הדלקת נרות שבת כי הרי עניין הדלקת הנרות הוא משום שלום בית וכבוד השבת אבל ברכת המצווה היא להדליק נר של שבת שהיא מסמלת את הקיום והעשייה בפועל שיש במצווה ולא את העניין והמהות שיש במצווה.

שנה טובה ומתוקה.