הרב יהודה שטרן
אאא

כי תצא אש...ונאכל גדיש או הקמה...שלם ישלם המבעיר את הבערה(שמות כב' ה')


המנחת חינוך מבאר כי הפסוק עוסק בנזק תוצאתי ולא שריפה שנעשתה בכוונה בידי המצית

המנחת חינוך במצווה נו' מבאר כי הפסוק איננו עוסק באדם המזיק אשר שורף את שדה חבירו בידיים כי למקרה כזה התורה לא צריכה לכתוב פסוק מפורש מאחר והשורף בידיים או המצית בידיו ובכוונה תחילה את שדה חבירו מוגדר כאדם המזיק אשר דינו ידוע ואחריותו לנזק היא ברורה ולכן גם התורה לא כותבת את שאר האפשרויות בהם האדם יכול להזיק, לא מצינו פסוק בתורה כי ישבור איש את חלון חבירו באבן או באגרוף המורה על חיוב ממוני של המנפץ את חלון בית חבירו כי כל הפעולות הללו מוגדרות תחת הגדרה הלכתית של "אדם המזיק" אלא הפסוק עוסק באדם שהצית אש בחצר ביתו והאש יצאה מכלל שליטה והזיקה את שדה חבירו והתורה מטילה אחריות על מצית האש מאחר ולא לקח בחשבון את הרוח הנושבת או את מקדמי הביטחון שימנעו שריפה עתידית ונזק בחצר חבירו.

מחלוקת ר"י ור"ל אישו משום חיציו או משום ממונו

הגמרא בבא קמא כב. מביאה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש מאיזה טעם מחייבים אדם שהצית אש בחצירו שלו והאש התפשטה לחצר חבירו והזיקה רבי יוחנן אומר אישו משום חיציו פעולת האש דומה לפעולת החץ וכמו שהחץ יוצא מידיי האדם ולאחר מעופו מייצר נזק כך האש יוצאת מהצתת האדם ומזיקה בהתפשטותה באמצעות הרוח ולכן אישו משום חיציו כי המקרים דומים ריש לקיש חולק וסובר אישו משום ממנו נזקי האש דומים לשורו המזיק כמו ששור המזיק מתהלך עצמאי ופוגע ומזיק כך האש מתהלכת עצמאית ושורפת ומזיקה.

קושיית הנמוקי יוסף למ"ד אישו משום חיציו אסור להדליק נרות שבת כי נחשב שמצית אש בשבת

הנמוקי יוסף בדף י. בדפי הרי"ף מבאר כי בהשקפה ראשונה נראה להסביר את שיטת ר"י אישו משום חיציו שכמו בנקי החץ למרות שהיורה לא שבר בשתי ידיו את החפץ ובעצם לא ביצע בפועל שום נזק למרות זאת אנו מייחסים לו את האחריות ומחשיבים אותו כאדם המזיק בשתי ידיו ולכן כאשר נציב שאלה מי שבר את הכלי התשובה תהיה היורה, האדם, ולא החץ אם כך מקשה הנמוקי יוסף כיצד אנחנו מדליקים נרות שבת אומנם ברור כי הצתת האש נעשית בערב שבת בזמן שעוד ניתן לעשות מלאכה אך בליל שבת כאשר אור הנרות מאיר אנו נציב שאלה בדיוק כמו ששאלנו את החץ מי שבר את הכלי? כך נשאל מי הצית את האש עכשיו ברגע הזה שהאש דולקת? יבוא ר"י שסובר אישו משום חיציו ויענה כי המדליק בערב שבת נחשב שעכשיו בשבת הצית את האש בדיוק כמו התשובה לשאלה בחץ  מי שבר עכשיו את הכלי? וענית שהיורה שבר למרות שבפועל לא שבר בשתי ידיו את החפץ ולאור זאת גם הפכת את היורה לאדם המזיק שכאילו הוא בשתי ידיו הזיק את החפץ כך גם בנרות השבת ר"י יענה שהאש עכשיו בליל שבת דולקת כאילו המדליק בערב שבת הצית את האש עכשיו בשבת ברגע זה כי זאת ההבנה לכאורה בדין אישו משום חיציו שבכל רגע נתון בו אני מציב שאלה מי אחראי התשובה המתבקשת היא היורה או המצית והאחריות משמעותה שכאילו האש הוצתה עכשיו בידי האדם.

תירוץ הנימוקי יוסף אישו משום חיציו רק מייחסת את זמן הנזק ופעולת הנזק לזמן הצתת האש

הנימוקי יוסף מתרץ כי מכוח השאלה צריך לשנות את הגישה להבנת דין אישו משום חיציו ולומר כי הדין אישו משום חציו רק מייחס את פעולת הנזק לזמן ההצתה וכאילו מחייבים את המצית על פוטנציאל הנזק שטמון בהדלקת האש וכל זאת בתנאי שהתרחש נזק אז דנים שהנזק בעצם קרה בזמן ההצתה ועל בס"ד                                                                                פי זה אם המצית מת אחרי הצתת האש אך לפני שהאש שרפה והזיקה בשדה חבירו בכל זאת נכסי המצית משועבדים לתשלום הנזקים כי דין אישו משום חציו מחדש שפעולת הנזק כביכול כבר התרחשה בעת הצתת האש ואז המצית היה חי.

הקצות החושן טוען שהתוספות בבא קמא יז: חולקים על הנימוקי יוסף בהבנת אישו משום חיציו

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הקצות החושן סימן שצ' סעיף קטן א' טוען שהתוספות בבא קמא יז: חולקים על הנימוקי יוסף בהבנת הדין אישו משום חיציו כי הגמרא בב"ק כו: פוסקת שראובן הזורק את כלי שמעון מראש הגג ובעת מעוף הכלי באוויר הכה לוי עם מקל בכלי ושברו, לוי פטור וראובן הזורק חייב ומבארת הגמרא שלמרות שמי ששבר בפועל את הכלי זהו לוי אך לוי פטור מלשלם כי מבחינה דינית ההתיחסות למעשה לוי היא שהוא שבר כלי שבור ובלשון הגמרא "מנא תבירא תבר" וזאת משום שכשראובן זרק את הכלי מראש הגג בעצם הובטחה מעל לכל ספק שבירתו של הכלי כאשר הוא יוטח בקרקע ולכן הכלי נחשב שבור כבר בתחילת מעופו מראש הגג. לאור זאת פוסקים התוספות כי הזורק חץ אל הכלי ובעת מעוף החץ בטרם שפגע בכלי לוי הכה בכלי ושברו חייב לוי בתשלומי הנזק וזאת בניגוד לפסיקה במקרה הקודם ומסבירים התוספות את ההבדל בשינוי פסק הדין על פי הבחנה וחילוק בין שני המקרים, במקרה הראשון כאשר הכלי נזרק מראש הגג התבצעה פעולת זריקה בגוף הכלי ולכן מבחינה דינית הכלי נחשב שבור כי הפעולה התבצעה בכלי עצמו אך במקרה השני בו נזרק חץ אל עבר הכלי לא נעשתה כל פעולה בחפץ אלא הופעל כוח לעבר החפץ ולכן לא מתייחסים לכלי כאילו הוא שבור ולכן אם לוי הכה בכלי לפני פגיעת החץ בו לוי הוא זה שחייב בתשלומי הנזק ועפ"ז אומר הקצות החושן שברור שהתוס' חולקים על הנימוקי יוסף כי בזריקת החץ תוס' מחייבים את לוי ולא את ראובן יורה החץ והרי לפי הבנת הנמוקי יוסף ראובן היה  צריך להתחייב בתשלומי הכלי כי בעת זריקת החץ הכלי כבר נחשב ניזוק מדין אישו משום חיציו וכמו שהסביר הנמוקי יוסף לאור הקושיא מנר שבת שדנים את מעשה ההדלקה או הזריקה וגם את תוצאת הנזק כאילו התרחש כבר  בעת הדלקת האש או זריקת החץ.

הקהילות יעקב מבאר כי התוספות והנמוקי יוסף אינם חולקים אלא דנים על שני נידונים שונים

הקהילות יעקב בבא קמא סימן כא' מבאר כי אין מחלוקת בין התוספות והנמוקי יוסף כי גם התוספות מודים לנמוקי יוסף שמבחינה דינית המצית אש והזורק חץ מתחייבים כבר בשעת ההצתה או בשעת זריקת החץ וזאת משום שפוטנציאל הנזק כבר קיים ובמידה והתרחש הנזק אנו דנים שהוא כבר התחיל בזמן הצתת האש אלא שהתוספות דנים על ההתייחסות המציאותית של מה שקורה בפועל ובנקודה הזו הם מחדשים שבזורק חץ אל עבר הכלי למרות שאם החץ יפגע בכלי הזורק יתחייב כבר משעת זריקת החץ ולכן כבר משעת זריקת החץ נכסיו משתעבדים אבל מאחר ובמציאות הכלי עדיין לא שבור יכול לוי להתחייב אם הוא ישבור את הכלי לפני פגיעת החץ אבל בזורק כלי מראש הגג מאחר והתבצעה פעולה בגוף הכלי וברור כי הכלי יפגע בקרקע וישבר אז מבחינה  מתחדש שהכלי כבר שבור למרות שבפועל הכלי איננו שבור או במילים פשוטות הנמוקי יוסף דן אל מי מתייחסת השריפה והשבירה והתוספות דנים מהו המצב בפועל ומחדשים על פי הגמרא ב"ק כו: שרק בפעולה בכלי עצמו אומרים מנא תבירא תבר

לסיכום: מתוך הפלפול ניתן להבין את פשט הפסוק כי תצא אש וכו' הפסוק קאי על המצית אש בחצירו והאש התפשטה ללא כוונת המצית ומחדשת התורה שהמצית חייב לשלם כי אישו משום חיציו והנזק שנעשה בשדה חבירו כאילו התרחש כבר בעת הצתת האש (כל זאת רק בתנאי שבסוף נוצר נזק) לתוספת ביאור כדאי לעיין בהרחבה בדברי הקהילות יעקב בב"ק סי' כא'

חרדיפדיה