אאא

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (פרק כ"ה פסוקים כ"ט - ל"ד)

    בפסוקים הקצרים האלה, מתואר - מהפך! עשו מאבד את "כס הבכורה" לטובת אחיו הצעיר ממנו - יעקב. בעיון נגלה, שהיוזמה למכירה - נולדה אצל יעקב, שמציע לאחיו הצעה מגוחכת: בכורה תמורת נזיד עדשים! למרבה ההפתעה, עשו מסכים והעסקה יוצאת לפועל. בעקבות המעשה הזה, הפך הביטוי "בנזיד עדשים" - כציון לעסקה גרועה, ומכירה בהפסד.

    מבחינת יעקב, מדובר כאן בהשקעה לטווח הרחוק. לא לעצמו, אלא לדורות הבאים אחריו - לגבי עבודת בית המקדש. כמבואר בדברי רש"י: "לפי שהעבודה - בבכורות, אמר יעקב: אין רשע זה כדאי - שיקריב להקב"ה". לעומתו, עשו אינו מאמין ב"דחיית סיפוקים", הוא משקיע רק לטווח הקצר, ורוצה את המאכל האדום והמגרה - כאן ועכשיו!

    בלי ספק, הסיפור מאיר את יעקב - באור חיובי, ואת עשו - באור שלילי. אך מכל מקום עולה השאלה, איזו משמעות יש למכירה לא-הוגנת, במחיר שרחוק מאוד מהערך האמיתי של המוצר? לכאורה, יש פה "אונאה" ובטל המקח!

    חלק מהפרשנים נוקטים, שנזיד העדשים הוא - תמורה הוגנת! כיון שמדובר על הזכויות העתידיות של הבכורה, ואין ודאות שאכן עשו יזכה לכך. וזו כוונת יעקב שאמר: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי", מכור לי את הבכורה לפי "שווי השוק" שלה - כיום. בשעה זו, הבכורה אינה אלא "אופציה" למימוש עתידי - שמוטל בספק, כי מי יודע - מה ילד יום? ואולי ימות יצחק בלא נכסים כלל. או אולי ימות עשו קודם אביו, כדבריו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת". ה"אבן עזרא" מציין,שזוהי תיאוריה סבירה בהחלט, שהרי "בכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו - כאשר יצא לצוד, שמא יהרגוהו החיות ויתכן שימות קודם אביו". ביטוי דומה, מצינו גם בקהלת רבה (פרשה ד): "טבא חדא ציפרא כפותא - מן מאה פרחיין". ובמלים אחרות: "עדיף ציפור אחת - ביד, משתיים - על העץ".

    רבי יוסף בכור שור מבאר, שחיי עשו היו תלויים במאכל הזה, ופירש: "וְהוּא עָיֵף" - "דרך הציידים להיות עייפים ורודפים אחר החיות, ופעמים טועים ביער שלשה וארבעה ימים, ויגיע להם רעב וצמא, וכן היה לעשו - עד שהגיע לשערי מוות", לדבריו, הוא פגש את יעקב - שהיה רועה את הצאן בשדה, ואפילו "לא היה יכול להשיג ידו אל פיו, כמו שהוא אומר: "הַלְעִיטֵנִי נָא". כלומר - שפוך לתוך פי ואני אוכל, שאיני יכול אפילו לתת לתוך פי, ולא ללכת אל בית אבי. אם היה האוכל מתמהמה לו - היה מיד מת". ומעתה, אין תבשיל העדשים - תמורה מועטת, שהרי מאכל זה הציל את חייו, ואין מחיר - להצלת חיים! וכן כתב ה"אור החיים":שהרי עשו עצמו אומר שהולך למות, ובאיוב (פרק ב) כתוב: "כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ - יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".

    רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר) מיישב, שכיון שהבכורה היא דבר רוחני - אין לה מחיר קבוע ואמיתי. ערכה נקבע על פי מה שבעליה מעריך אותה, וככל שהוא מזלזל בה הרי היא שווה פחות - וזהו מחירה, כעין "ערך סֶנְטִימֶנְטָלִי", שנקבע לפי יחס אינדבדואלי-רגשי של האדם אל החפץ. וכיון שעשו עצמו - זלזל בבכורה, כמאמר הכתוב: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", ממילא, אין כאן אונאה והמקח קיים. אמנם, אחר כך עלה ערכה בעיניו "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד", ואמר: "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח". מכל מקום, ברגע המכירה שווי בכורתו היה "נזיד עדשים" - לפי מה שהוא עצמו העריך אותה.

   מעניינת במיוחד, הגישה של רש"ר הירש. הוא נוקט שיעקב לא ניצל את רעבונו של עשו כדי לכוף עליו את המכירה, אלא נתן לו לאכול מהנזיד עוד קודם לכן. שהרי כתוב: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים", לדבריו, על פי המבואר בדברי חז"ל - "היו הנערים בני חמש עשרה שנה בלבד! והבכורה נמכרה רק בדרך "משחק ילדים" ואין לדבר אפוא על "סחר - מכר", או על עסק רציני כל שהוא". היוצא מדבריו, שתכלית סיפור המכירה, אינה אלא ללמד על האופי השונה של התאומים - עשו ויעקב. ואולי, מעשה זה מהווה המשך ישיר לפסוקים הקודמים - המעידים על השינויים המתהווים ביניהם: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו - אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב - אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים".

    הרש"ר מסיים: "וכדרך שאז הם עמדו - זה מול זה, כן יעמוד יעקב מול עשו - עוד מאות בשנים. ברצון ימסור יעקב את רכושו החומרי - לעשו המתאווה לו, אם הלה אך יאפשר לו למלא את תפקידו הרוחני והמוסרי".