אאא

בימי שלטונו של יהויקים, מלך יהודה, (600 שנים לפנה"ס) השתלט נבוכדנאצר על כל ארץ ישראל.

הוא הקים מצור אכזרי שהפריד בין יושבי ירושלים והמלך יהויקים בתוכם לשאר העם מחוץ לירושלים.

בימי המצור מצא המלך היהודי - יהויקים את מותו. ירושלים נפלה. יהויכין בנו של יהויקים, נלקח לבבל בתהלוכת שבויים גדולה, שכללה בין היתר גם את אוצרות המקדש השדודים.

מלכות צדקיה

נבוכדנצאר, מלך בבל, מינה את צדקיהו לשליט על היהודים. הוא נאלץ להישבע אמונים למלך בבל. ונדרש לכנות את ממלכת ישראל המשועבדת בשם "ממלכה שפלה". מה ששבר את רוח העם.

והנה, נודע נודע לצדקיהו שהחיילים הבבלים 'מחפשים אותו'. הוא ניסה לברוח דרך אחת ממחילות העיר.

אבל קבוצת ציידים שעברו במקום ורדפו אחרי צבי, זיהו אותו. חיילי בבל שחטו את בניו מול עיניו הדומעות ואחר כך ניקרו את עיניו באכזריות. סופו העצוב של צדקיהו, היה נורא ממלכת יהודה נפלה. אחרון שושלת מלכי בית דוד מת בעליבות ובחוסר כל. בית המקדש – הבנין המפורסם ביותר בעולם, הועלה בלהבות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תוך שבעים שנה

הנחמה היחידה שליוותה את העם הגולה היתה, של ירמיהו: "כה אמר ה': הנני שב שבות אהלי יעקוב - ונבנתה עיר על תילה". הנבואה הזו של ירמיהו התקיימה במילואה. וכפי שהבטיח, בדיוק אחרי שבעים שנה, הכריז כורש על מגילת עצמאות מחודשת ליהודים, והם שבו לירושלים.

עשרה בטבת נקבע ליום צום – הוא מסמל את תחילת החורבן. זהו היום בו הקימו הבבלים את החומה והחל המצור והרעב בעיר. שלוש שנים נמשך המצור, כשהיהודים מגלים גבורה אמיתית. עד שהובקעה העיר והוכרעה בט' באב.

צום העשירי בטבת – יום הקדיש הכללי

גם בדורנו היה חורבן לעם ישראל. הצורר הנאצי השמיד יותר מששה מליוןיהודים. עבור רוב הנרצחים לא נודע מקום קבורתם, ואין תאריך ליום מותם. יותר מזה, לרבבות יהודים אין גם מי שאומר עליהם תפילת "קדיש", כי לא נותרה מהם משפחה.

בשנת תשי"א ( 1951) קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום י' בטבת כ"יום הקדיש הכללי. ביום זה, שנקבע לפני 2,500 שנה כיום תעניתוצום, בו העם מתאבל, זוכרים ואומרים קדיש גם על ששת המיליונים שנהרגו בשואה.

יזכרם אלוקינו לטובה