אאא

"ויגש אליו יהודה..." כשקולו של הבעל קורא מתנגן בבית הכנסת ומספר אודות הפגישה הטעונה בין יהודה ליוסף חלקנו נרדמים.. אולם די בהצצה קלה ברש"י, ויותר מכך במדרשים כדי להבין שהתנהל שם קרב איתנים על סף פיצוץ. אילולא 'השליט המצרי' היה יוסף, ולחילופין, אם הוא לא היה מתוודע אל אחיו בשניות האחרונות, מי יודע איך הפגישה הזו היתה נגמרת.

כבר בתחילת הדו שיח סוטה יהודה מהדרך הדיפלומטית: 'כי כמוך כפרעה' הוא מטיח. לדעות אחדות יהודה התכווין להקניט את השליט הכל יכול 'מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן..' לדעות אחרות יהודה איים בלי למצמץ: 'אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך!' (בראשית פרק מ"ד פסוק י"ח, וברש"י שם).

עד כאן רש"י. במדרשים (כמדומני בילקוט מעם לועז) מובא כי התקיימה שם הפגנת כוחות אדירה, על מנת להפגין כוונות נתן יהודה שאגה שהפילה את שניהם של שלוש מאות גיבורי מצרים, יוסף לא נשאר חייב והפגין אף הוא את עוצמתו, עד שאחיו ההמומים שחו ביניהם 'זה מבית אבא' – גבורה שכזו שייכת רק לבית יעקב.

המתח הלך וגאה, והאחים היו קרובים מאוד להרוג או להיהרג, וזה היה מאוד רציני. צריך להבין שפרעה של אז היה משהו כמו אובאמה 'מושל בכיפה' (האמת, הם דומים בפגמנטים, וגם שניהם נגד הריבוי הטבעי..), יוסף לא היה פחות מלהבדיל הילארי קלינטון - היה לו כח בלתי מוגבל בכל העולם כולו, ברור שגם לגבי האחים ששניים מהם הרגו את כל שכם היה המצב מסוכן מאוד.

...ולתוך כל המהומה הרותחת הזו, נחתה פתאום דמות אדמונית, נמרצת, בעלת עיניים יוקדות ולב יהודי רגש 'ר' יהודה,' השתחל שמואל פפנהיים בין הניצים 'הרי אך לפני שבועות מספר שמעתם מאביכם הצדיק 'למה תתראו', איך אתה מעז להתגרות בגוים??'

את השקט המתוח ניתן היה לחתוך בסכין. כל הנוכחים בחדר עמדו לבלי נוע, במרכז החדר עמד יהודה ועיניו הרושפות פולחות את לבו וכליותיו של השליט היושב על כסא המלכות, אורם המעומם של הנרות הלך ודעך, האחים התכנסו בקיר המערבי, וגיבורי מצרים שבורי השיניים עמדו הכן עם כל זינם, ובעיניים רצחניות הביטו בקבוצת העבריים המאיימת על מנהיגם... השליט חמור הסבר, הביט עמוקות בפניו של יהודה, אך בלבו הרך התחוללה מלחמת יצרים: האם להתגלות לפני אחי מנדי? או שמא טרם סר עוונם?

יהודה התקדם בצעד מאיים לעברו של יוסף, אולם יוסף מתעלם ממנו, עיניו מצטעפות בדוק ערפילי, והגיגיו נתונים אי שם. בדמיונו הוא רואה את אבא, הצדיק והזקן, את מבטו הרציני והעדין, את החריצים שנחרטו בפניו והעידו על שנות הסבל הרבות שעבר, עינו החלו להתמלאות בדמעות, הוא פקח את עיניו, ושאג: 'הוציאו כל איש מעלי'.

... בסוף ויתר פפנהיים ליהודה, ולא תלה את הפאשקוילים בכל רחבי גושן כפי שהבטיח, זה קרה רק לאחר שהתברר מעל לכל ספק שלמרות כוונותיו, יהודה בסוף לא התגרה כלל בגוים, אלא רק באחיו, וגם יוסף הבטיח לסגור את חניון קרתא בשבתות, אז הכל בסדר...

* * *

כאלף ומשהו שנה לאחר מכן, נפל עוד מישהו עם פפנהיים. וכך מסופר במקורותינו: פעם אחת ישבו רבי שמעון (בר יוחאי) ורבי יהודה ורבי יוסי בצוותא אחת. ישב אצלם יהודה בן גירים. פתח רבי יהודה ואמר 'כמה נאים מעשיהם של אומה זו (רומא) תקנו שווקים ותקנו גשרים ותקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק, נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם..מרחצאות לעדן בהם את עצמם, גשרים ליטול מהם מכס" הסוף ידוע, מלכות רומי גזרה עונש מוות על רבי שמעון בן יוחאי, והוא נאלץ להתחבא במערה במשך שלש עשרה שנה.

ובעוד רבי שמעון ובנו מתעלים בעילוי אחר עילוי ברזא דאורייתא, בסודות העמוקים והטמירים הגנוזים בתורתינו, התפרסם מאמר מושחז ב'במחנה' - הכיצד משמיע רבי שמעון טענות קיצוניות שכאלו נגד הגוים?

* * *

כאלף ומשהו שנים לאחר מכן יושב יהודי צדיק וקדוש בצפת עיה"ק ספון בחדרו הקט. על השולחן לפניו פזורים ספרים מספרים שונים, וכל כולו שקוע בהם. ברגשות קודש ובהרגשת שליחות עוסק הוא בחיבורו הענק, לאורו המרצד של הנר צולל הוא לים התלמוד , בורר ומרקד, טוחן ולש, מברר כל סוגיה לאשורה על בוריה ולעומקה עד שהיא בהירה כספיר מול עיניו, הצדדים, הקושיות ההו"א והמסקנה עולה ברורה מתוך לימודו, מוסיף הוא לעיין בעמודי התמך לדבריו – בדבריהם הקדושים של הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש עד שההלכה הטהורה והצרופה ברורה ונהירה לו כשבילי נהרדעה.

בחרדת קודש הוא טובל את קולמוסו בדיו, וברטט הוא מתחיל את הלכה ו' בסימן שכ"ט: "גוים שצרו על עיירות ישראל – אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת. באו על עסקי נפשות ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת . ובעיר הסמוכה לספר – אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהן את השבת" מעיר על כך הרמ"א: "ואפילו לא באו עדיין, אלא רוצים לבוא".

הלכה פשוטה זו מגדירה במדויק את דעת ההלכה אודות ההנהגה עם הגוים: השו"ע קובע שאסור להראות שום צעד של חולשה מול הגויים, כי הדבר רק יגביר את תעוזתם וגם את תאוות הרצח שלהם. לכן, בכל מקרה של צעדי תוקפנות גויים - ההלכה מחייבת להראות להם מיד מי בעל הבית, ולהסביר להם בשפתם הם כי כל תוקפנות תיענה באופן נחרץ ונחוש (ברור ומובן שהפעולות הגשמיות של הפגנת הכח או הפעלתו חייבות לבא מתוך בטחון ואמונה בה', וח"ו לא באופן של 'כחי ועוצם ידי').

צאו וחישבו, הרי את השבת מותר לחלל רק במצב של פקוח נפש, אם כן מדוע כשמגיעים כמה שייגעצים נחמדים שעובדים אצל השכן רק בשביל לגנוב כמה ארגזים ריקים ותו לא – מותר לחלל את השבת ולהניס אותם? ומחמיר בזה הרמ"א שגם אם רק מתכוונים להגיע ועדיין לא הגיעו זהו מצב של פקוח נפש, שדוחה את השבת??

אלא התשובה היא, שבאם גויים מגיעים לעיר ספר רק בשביל לגנוב סובארו וחצי – אם נניח להם הפעם – בפעם הבאה הם כבר יגיעו לשם רצח, ועוד יותר: תיפתח כל הארץ בפניהם. לכן, כשגוי מראה כל צעד שהוא של תוקפנות – גם אם מדובר על 'עסקי קש ותבן' שרחוקים כרחוק מזרח מערב מעסקי נפשות – זהו מצב של פיקוח נפש, שההלכה מחייבת לחלל עליו את השבת. ואם כך בשבת, כ"ש וק"ו בחול.

לצערנו, לא השתית בעל השולחן מרן הבית יוסף אלא על שלשה רגלים, שהם גדולי הדורות הרמב"ם הרא"ש והרי"ף. אילו ידע - היה מצרף בוודאי גם רגל רביעית – את הרב שמואל פפנהיים, ואז ההלכה שלפנינו היתה מתבטלת קרוב לוודאי.

* * *

כמה מאות שנים לאחר מכן היה דווקא מישהו שהקשיב לר' שמואל. אריק שרון החליט להסיר את ההתגרות היהודית. הוא גירש את כל היהודים הגרים בגוש קטיף, עקר ממקומם קברי יהודים, הניח בתי כנסת לשמה ולביזה בידי הערלים, ומסר הכל על מגש של זהב לידי שכנינו בעזה, למען יוכלו לקיים את רצונם 'למנוחה ושקט בעולם' כלשונו של פפנהיים.

ומאז.. הם אכן במנוחה והשקט, ורק אצלנו מתפוצץ מידי פעם איזה בית או גן ילדים, תלמידי ישיבה השוקדים על תלמידים מאזינים באוזן אחת לחברותא, ובאוזן השניה ל'צבע האדום' וכו' וכו'.

עד שצבא המינים ברוב כפרנותו החליט לצאת להתגרות מחודשת וגרועה מקודמותיה, הוא התגרה בכל אומות העולם שדרשו להעמיד את כולנו בפני בית הדין הבין לאומי, ומאז כבר אין השקט ושלווה אצל שכנינו, הם נאלצים להתארגן מחדש לסיבוב הבא, לשקם את ההריסות, להבריח טילים חדשים, לחפור מנהרות ולהכין מלכודות, לאמן עוד מאות ילדים לג'יהד נגד היהודים, ובין לבין להתבכיין בועדות ובבתי המשפט מכל העולם שכבר מעצם הקמתם ברור היה לאיזה כיוון אנשטישמי הם נוטים.

אבל אצלינו, באשדוד ובקרית גת, בשדרות ובבאר שבע יכול בחור להעמיק בגמרא, לשבת בנינוחות בשיעור ולהתענג על גאונותו של המג"ש שלו, בלי לתכנן כל העת 'איך יוצאים מכאן' בעת אזעקה. מה שההתגרות היהודית יכולה לעולל לנו.

רבותי! למלחמת ששת הימים יצאנו לא מרצוננו ומחפץ לבבנו. אימי שתחי' חיתה כילדה קטנה במאה שערים (מאחורי משרד החינוך הישן) והיא זוכרת היטיב את נפילת הפגזים גם במאה שערים – בשכונה הלא מתגרה של שמואל פפנהיים (חשבתם פעם שגם 'מאה שערים' מעצם בנייתה היא התגרות והתנחלות מבחינת הערבים? צאו וקראו על 'היציאה מבין החומות', עברו במאה שערים ובחנו את בנייתה האוטנטית כשהבתים הקיצוניים משמשים כחומה שניתן לסגור אותה בעת הצורך. ממי פחדו בוני השכונה. מהמשטרה הציונית??)

במלחמת ששת הימים עשה הקב"ה לעמו ניסים גדולים! (לא עבור המדינה הציונית והציונים שר"י, אלא לשארית הפליטה ולקיבוץ היהודי הגדול שחי בה) במלחמה כבשנו שטחים נרחבים שהיו נחוצים לבטחוננו. שר החוץ אבא אבן הגדיר פעם את גבולות 67 כ'גבולות אושוויץ' – כולם ידעו ש'גבולות החלוקה' אינם ברי הגנה, ולכן, כשהערבים סביבנו התבוננו על פיסת האדמה הקטנה שביניהם – לא ידע נפשם הרוצחת שבעה.

רק ברגע שהורחב השטח, וניתנו לנו גבולות ברי הגנה איכשהוא, תאבונם ותעוזתם של שכנינו ירד פלאים, ועדיין 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילינו מידם'.

לכן, כל שטח אדמה שנמצא בידינו יש לו חשיבות מצד פקוח נפש. וכשהערבים מגיעים על עסקי קש ותבן – הם רוצים שטח פה, ואת הגבעה ההיא – הרי זה מצב של פקוח נפש ויש לצאת עליהם בכלי זיין, ולעשות כל צעד שהוא – על מנת להבהיר להם שכאן לא תהיה להם דריסת רגל, כי דריסת רגל שלהם כאן פירושה אבדון שלנו, וכפי שראינו בדרום ובצפון בשנים האחרונות. וזוהי דעת ההלכה הטהורה.

ולכן, צריך לתפוס את כל השטחים בארץ ישראל וליישב אותם על מנת להראות בעלות יהודית על המקום, ולא לתת להם שום דריסת רגל בארצנו.

אגב, בשעתו הבין את זה גם אריק שרון. באותן השנים היה הגליל מלא בדרוזים וערבים וכו', וכפי שהמצב שם גם היום. שרון הבין שאם רוצים להשאיר את הגליל בידינו חייבים 'ליהד' אותו מהר ככל האפשר, וכך יצא מבצע 'סוף סוף' לדרך, במהלכו הוקמו עשרות נקודות ישוב ומצפים בתנאים מפליגים בכל רחבי הגליל, כך גם הגיעו חסידי גור לחצור...

אמנם, מוטל עלינו הציווי של 'אל תתגרה בגוי קטן', ועכו"כ ב'גוי גדול', אולם אין זה משנה את דעת ההלכה. שעלינו לשמור על כל השטחים, ולא להניח לגויים להיכנס ל'עיר ספר' 'שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם' כלשונו של אחד הפוסקים. (מזכיר לכם איזשהוא מצב אסטרטגי? בו גויים מקבלים שטח, ומשם 'נוחה הארץ להיכבש לפניהם'. משהו מהדרום?) הפיתרון הוא, ליישב את כל השטחים בשקט ובלי מהומות מיותרות, וגם, וגם זה חשוב.. בלי פרסום מיותר של הציונות הדתית אודות 'נצחונות' אלו, כי פרסומים אלו הינם לא יותר מאשר הכרזת 'כחי ועוצם ידי' שרק יזיקו.

וכבר היה לעולמים והדברים מוכחים, שכשישבו בשקט את השטחים הדברים התקבלו לאחר מעשה (אמנם בעקימת פרצוף אבל לא יותר מזה), ומי לנו גדול מהעיירות החרדיות שהינם בשטחי הקו הירוק, אבל ע"י כמה קונצים כבר כולם 'מטהרים את השרץ', ומכריזים שאלו ישארו ולא יפונו. אמנם לא ניתן לעשות את אותו 'קונץ' עם כל נקודת ישוב (ומי אמר שצריך 'נקודות? מדוע לא מקומות גדולים שכבר קשה לטעון נגדם?), אבל מוכח שניתן בשיטות שונות ובעיקר בשיטה של 'לאחר מעשה' להעביר את הדברים בשקט.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם אדון אובאמה הוא תופעה בת חלוף, ובאמצעים פוליטיים ניתן להסתדר איתו, ניתן גם לשכנע אותו שיש לו בעיות גדולות יותר מאשר 'ההתיישבות היהודית' (הוא יודע זאת היטיב, אלא שכרגע זהו הנושא שהוא מרגיש שהכי קל ומהר להציג בו הצלחות, ולכן הוא לוחץ). וכפי שכתב אחד הרבנים בזמנו אודות בניה בשטחים, וטענות של גוים מדוע בונים: "עד עתה הרי גם ישבו שטח זה ושטח אחר.. אז כאשר הגיע מי שרוצה להרעיש אודות זה בעיר הבירה זו או בעיר הבירה אחרת – עשו עצמם כלא יודעים. אמרו שיחקרו וידרשו ויקימו ועדה, יעשו אסיפה, ובאסיפה יחליטו שצריכים לעשות עוד אסיפה, וכך מושכים עד שמשיח צדקנו יבוא.."

האי תשאלו, הרי היום לא ניתן להניח קרטון בשטחים בלי שה'מהרסייך ומחריבייך' יבואו, יצלמו, ויעצבו ממנו בפוטושופ שכונה שלימה, מה עם זה? לי אין תשובה, אבל תשאלו את התקשורת ובית המשפט איך הם טיפלו במי שלא מצא חן בעיניהם – הם מתמחים בזה.

לסיום, הריני להבהיר שאין לי כל כוונה לזלזל או לעשות קולא כלשהיא ח"ו בכבודו של ר' שמואל פפנהיים, ובפרט שדעתנו בנושאים רבים (כגון המדינה הציונית וכו') קרובות מאוד, אלא שכלשונו הטהור של ר' שמואל: "וכל דבריי כוונו רק להשקפה ולחידוד המסר העולה מהעמידה על משמר החומות, בהכוונת רבותינו ולאור תורתם הקדוש", ולשומעים יונעם.

נ.ב. הבהרה דלעיל צריכה להיכתב ותקפה גם אם שורות אלו היו נכתבו לפני פורים, ולא רק לפני ר"ה.