אאא

גמול הנאמנות

מה היה קורה אילו לא היה תקן פנוי בלשכת סגן ראש עיריית ירושלים ניסים זאב עבור עוזר צעיר ונמרץ

חמישה ימים לאחר אסון הכרמל, כאשר הנסיבות טרם היו ברורות עדיין והתקשורת העלתה את השר ישי על המוקד, התכנסו בלשכתו מספר חברי כנסת ושרים למפגן עידוד ותמיכה. ישי נשא שם את נאום ההגנה הראשון שלו. מאחורי גבו, כמו בנאומים של ראשי מדינות מזרח אירופה לפני נפילת מסך הברזל, עמדו חברי הכנסת כמו במשמר כבוד.

בתמונות מסוגה של זו יש חשיבות רבה למיקום, המלמד על רמת הקרבה למנהיג. מי שעמד ממש מאחורי ישי ובפוזה של 'גורו לכם כל המשמיצים והמלעיזים' היה ח"כ הרב ניסים מרדכי זאב.

בהיררכיה הפוליטית של ש"ס מעמדו של זאב שונה לחלוטין. הוא מוגדר כח"כ מן השורה שמתמקד בנאומים במליאה והצעות חוק בנושאים שוליים למדי. לראשונה הוא נבחר לכנסת בבחירות תשנ"ט. זאב הוצב במקום החמישה עשר הלא ריאלי כאות הוקרה סמלי על תרומתו להקמת ש"ס עשור ומחצה קודם לכן.

אלא שאז אירע נס שבעה עשר המנדטים בעקבות הקלטת המפורסמת של 'הוא זכאי' וזאב התחייב לשמור אמונים לכנסת ולחוקיה. בבחירות שלאחר מכן, כשישי קבע את סדר הרשימה, הוא דאג לשבץ את זאב במקום ריאלי. מאז הוא חתום שם קבע. ח"כים הלכו וח"כים באו וזאב לעולם עומד.

אם יש גמול נאמנות בחיים הפוליטיים הוא נמצא בדיוק כאן. אלי ישי חייב לזאב את ראשית הקריירה הפוליטית שלו, כמי שנכנס ללשכתו בשנת תשמ"ד כעוזר מתחיל לאחר שסיים את שירותו הצבאי והתגלגל מעבודה מזדמנת אחת לשנייה.

אם יש גמול נאמנות בחיים הפוליטיים הוא נמצא בדיוק כאן. אלי ישי חייב לזאב את ראשית הקריירה הפוליטית שלו, כמי שנכנס ללשכתו בשנת תשמ"ד כעוזר מתחיל לאחר שסיים את שירותו הצבאי והתגלגל מעבודה מזדמנת אחת לשנייה

 ניסים קלט אותו בחיבה ואף קידם אותו לחבר מועצה. שם הוא צד את עינו החדה של יו"ר ש"ס, אריה דרעי, שמינה אותו לעוזר בלשכתו הוא. התחנה הבאה הייתה מזכ"לות ש"ס ואל המעיין. לתחנות הבאות, כשר העבודה ואחר כך יו"ר התנועה, הגיע ישי לא בזכותו של דרעי אלא בזכות פטרוניו הפוליטיים החדשים.

אי לכך ובהתאם לכך, הצעד הראשון של ישי בתפקידו כמנהיג היה שבועת אמונים להמשך כהונתו של זאב בכנסת. זאב מצדו לא נשאר חייב וכל פעם שצריך מישהו שייצא להתאבד מול התקשורת בהתקפות על אויבי השר יודעים בלשכת היו"ר למי בדיוק צריך לפנות. את הג'ובים הבכירים, לעומת זאת, שומר ישי לאחרים והוא לא טורח אפילו להסביר מדוע. זה ברור מאליו.

השאלה מה היה קורה אילו לא היה תקן פנוי בלשכתו המוניציפלית של זאב איננה היפותטית, כמו מרבית השאלות מסוג זה במוסף זה, שהתשובה להם היא: אם לא זה, היה קורה משהו אחר שהיה מוביל לאותה תוצאה. בסיפור חייו של ישי התחנה הראשונה אצל זאב היא קרדינלית. אלמלא התעסוקה אצלו, הסיכוי של ישי להשתלב בש"ס היה אפסי.

ניסים זאב עם יו"ר ש"ס אלי ישי (צילום: פלאש 90)

מבט מהיר אל כל ראשי וחברי ש"ס לדורותיה יגלה כי כולם באו מרקע תורני ציבורי או מוסדי כלשהו. דרעי היה מזכיר יישוב, מנהל ישיבה וחבר טוב של הבן של נשיא מועצת החכמים עוד לפני שחלם על קריירה פוליטית. אטיאס השתפשף כמה שנים בבד"צ בית יוסף ועשה סטז' בחצר הקודש פנימה שלוש שנים לפני שנכנס לזירה הפוליטית. כל היתר היו רבנים או בעלי תפקידים שאותם בנו בכוח אישיותם.

ישי הגיע מרקע שונה לחלוטין. בן למשפחת עמלים וללא רקע ישיבתי או ציבורי. בעבודתו אצל זאב הפגין כמה מהתכונות המאפיינות אותו עד היום. חריצות בלתי נלאית, קריאת מפה מדויקת ונאמנות בלי גבול לבוסים, לפחות כל זמן שהוא לא מזהה מישהו אחר שעומד להאפיל עליהם.

זה בדיוק מה שקרה במהלך כהונתו כמזכ"ל ש"ס. ישי היה הראשון שהבחין כי בהקבלן 45 מתגבש מוקד כוח חדש שלא קוראים לו אריה דרעי הגדול. הוא חבר אליהם בהתמדה ובשנת תשנ"ו, בשיא כוחו של דרעי, הצליח להפתיע אותו כאשר נבחר על כורחו לשר העבודה והרווחה. דרעי חשב אז על אלי סוויסה. החצר בחרה בצעיר הנמרץ. אז כבר הבין דרעי לראשונה כי מעמדו בבית הרב אינו כשהיה.

הדעה הרווחת במערכת הפוליטית מייחסת לישי את הדחתו של דרעי. מדובר בהגזמה פראית. אם דרעי היה יוצא זכאי בערעור ב'עליון', הוא היה עד היום מנהיג ש"ס ללא עוררין. גם אם לא היה יוצא זכאי ואהוד ברק לא היה מתחייב לבוחריו 'רק בלי ש"ס' וממיר זאת לבסוף ב'רק בלי דרעי', הוא היה עדיין היו"ר. רק כאשר חברו שתי הנסיבות הקודמות וברגע האמת בו הייתה ההנהגה הרוחנית חייבת להכריע על המשך קיומה של ש"ס והרשת החינוך שלה - או אז באו פטרוניו של ישי ודחקו את דרעי החוצה.

גם העובדה שדרעי לא חזר להנהגת ש"ס היא לא עבודה נטו של ישי ושל פטרוניו. דרעי עצמו תרם לכך כאשר סירב להתכופף למנהיגות הרוחנית בבחירות תשס"ג ולעזור במערכת הבחירות לאחר שיצא מהכלא. מאוחר יותר סירב להצעות להשתלב בתנועה שלא במסגרת יו"ר (הייתה זו טעות חמורה. הדומיננטיות שלו היה הופכת אותו למספר אחד גם ללא תואר רשמי). מה שכן: אלמלא קיומו של ישי במערכת, מי שהיה ממלא את מקומו של דרעי היה אחד מנאמניו. אחד כמו אלי סוויסה למשל. ישי הציג אלטרנטיבה, יצא לדרך עצמאית משלו ובכך חסם את דרכו חזרה.

ההצלחה של ישי הייתה בקניית אמונו המוחלט של נשיא מועצת החכמים, שברבות השנים הרעיף עליו שבחים שאפילו קודמו היה מסמיק לשומעם. בכל ביתי נאמן הוא, ועוד ועוד. ישי עשה זאת בזכות שינוי מהותי אחד. בעוד שקודמו ניהל את התנועה באופן עצמאי ובא רק לקבל אישורים להסכמים - ישי לא זז צעד אחד בלי לדווח מראש ולקבל הסכמה.

הפעמיים היחידות שסטה מכלל זה עלו לו ביוקר רב. הפעם הראשונה הייתה בקיץ תשס"ב כאשר הצביע נגד התכנית הכלכלית של שרון ופוטר מהממשלה. לאחר מכן אולץ על ידי ההנהגה הרוחנית לכתוב בדמעות מכתב התנצלות ולחזור על ארבע לממשלה. האינצידנט השני נרשם בחורף תשס"ח בממשלת אולמרט.

אז הוא הודיע כי ש"ס תפרוש מהממשלה אם אולמרט ימשיך לדבר על חלוקת ירושלים. מי שארגן את הפוטש נגדו בנושא זה היה בן הטיפוחים החדש של הפטרונים הפוליטיים, אריאל אטיאס (למזלו של ישי, לאטיאס אין יומרות להנהיג את ש"ס. הוא מעדיף להיות מספר שתיים שפטור מהעיסוק בבוץ ויכול להתמקד בענייני משרדו). ישי הוריד את הראש וקיבל את הדין, כמו חייל של מועצת החכמים ולא כמפקד שלה.

ישי הוא אחד שלומד מטעויות ולא חוזר עליהן. שמונה חודשים לאחר הפוטש האמור הוא הוביל את ש"ס לברית מחודשת עם נתניהו, שנתן לה את כל חלומותיה: משרדי הפנים, השיכון והדובדבן הגדול: משרד הדתות עם סמכויות נוספות ותקציבים. האחרון הוא זה שמניב בינתיים את מרבית התשואה לה מצפים בחלונות הגבוהים. ואם כך זה יימשך, מעמדו של ישי רק יוסיף ויתחזק.

המסקנה:

אם נוקש לך בדלת בחור מוכשר, אל תביט אל צקלונו אלא בדוק את הפוטנציאל. 

אידיש איז א גוטע זאך

מה היה קורה אם מערכת ההגברה בעצרת הפנימית של הרב מאיר פרוש בפני חסידי בעלזא ערב הבחירות בירושלים לא הייתה מחוברת ישירות לקווי הנייעס

עשרה קבין של דיכאון ירדו לירושלים בשלוש השנים האחרונות. תשעה מהם נטל המהפך בבחירות לעירייה.

הנה תקציר סרט האימה בו חיים תושבי העיר החרדים מאז שניר נעשה ראש העיר: הפסקה כמעט מוחלטת של הבנייה החרדית ברחבי העיר, בלימת הגידול בחינוך החרדי ובמיוחד בשכונות המעורבות, הקצאת מיליארדי שקלים לבזבוזים מטורפים של מופעי קיץ ותשתיות ספורט, חילולי שבת בהיקף שטרם היה כדוגמתו גם בימים האפלים ביותר, מינהלות קהילתיות על בסיס אפרטהייד מובהק (מיעוט לבן על רוב שחור. עיין שכונת רמות), ירידה ברמת הנקיון עד שאפילו בני ברק נראית לעומת ירושלים כמו צלחת קריסטל מצוחצחת בערב פסח ועוד כמה צרות שפרשת רבנות ירושלים היא הקטנה שבכולן.

כדי לא להשבית יתר על המידה את שמחת החג הנה בכל זאת קרן אור אחת באפלה: שירותי דת שמתפקדים טוב יותר מהקדנציה הקודמת. גם מפני הייעול הכללי במועצות הדתיות שלא פסח על ירושלים וגם מפני שלראש העיר יש אמנם אג'נדה חילונית אקטיבית אבל הוא עדיין מבין שיש בעיר ארבעים אחוז ויותר של צרכני דת ומסורת.

כדי לחלן בהצלחה את מרבית העיר צריך להרגיע את הילידים בגטאות החרדיים ונציגיהם בכמה בתי כנסת ומקוואות. קחו ותשתקו.

הקב הנוסף, אף הוא פועל יוצא של הבחירות לירושלים, אבל בשום פנים ואופן אי אפשר להאשים בו את ראש העיר הנבחר. הוא לא אשם בכך שהנציגות המקומית החרדית לא יצאה עדיין מהלם הקרב ומשמשת לו כהדום רגליים.

זו בחירה מודעת שלהם (של שתי המפלגות החרדיות גם יחד, ואל תשעו לקולות המאבק שכאילו הן מנהלות זו מול זו. אם יש פה ושם עימות, הוא רק סביב זכות הראשונים באיסוף הלקט והשכחה התקציבי). הוא גם לא אשם בשרשרת הביקוע הגרעיני בתוככי יהדות התורה המאוחדת שהחלה ממוצאי הבחירות בירושלים וסופה, אם בכלל, בבחירות הקרובות בבני ברק.

מה שברור הוא שאירוע מכונן אחד אחראי לחמישים אחוז מהתבוסה ולתשעים אחוז מתגובות השרשרת הפנים חרדיות מאז ועד עתה. רשמו לפניכם את התאריך למען יסופר לדור אחרון: מוצאי שבת קודש פרשת נח, ג' בחשוון תשס"ט

כמה וכמה מקלדות כבר נשתברו סביב אירועי הבחירות בירושלים והשאלות הבסיסיות עדיין נותרו פתוחות. האם המשך כהונתו של הראש הקודם היה מונע את התבוסה (גם הוא לא בטוח בכך), מי אשם בכך שהציבור הדתי לאומי מאס בברית עם החרדים בעיר (מסתבר שהיחס המזלזל שהם קיבלו במשך חמש שנים), האם הזקן הארוך של המועמד החרדי הפחיד את החילונים והאם בכלל ניתן היה לעצור את מלחמת העצמאות שהכריז הציבור החילוני לאחר שתרדמת הבחירות הקודמות של הכתירה לראשו נציג חרדי, חייכן ונעים הליכות ככל שיהיה.

מה שברור הוא שאירוע מכונן אחד אחראי לחמישים אחוז מהתבוסה ולתשעים אחוז מתגובות השרשרת הפנים חרדיות מאז ועד עתה. רשמו לפניכם את התאריך למען יסופר לדור אחרון: מוצאי שבת קודש פרשת נח, ג' בחשוון תשס"ט.

חישובים מחישובים שונים שנערכו במטה הבחירות אשר בהר חוצבים נתנו מקום קל לתקווה. מערכת הבחירות הייתה אמנם סוערת יחסית אך לא היה עדיין מה שיוציא חילונים לקלפיות עם רצח בעיניים. כדי להכניס מוטיבציה נוספת בקהל שהלך איתו מהרגע הראשון, זימן את עצמו המועמד החרדי הרב מאיר פרוש לאולם השמחות אשר בתוככי בית המדרש הגדול דחסידי בעלזא. הקהל שמולו היה שחור כדבעי. שפת הדיבור אידיש ירושלמית. במקום כזה מרגישים כל כך היימיש שאומרים כמעט את כל מה שחושבים.

פרוש שכח כנראה מקיומם של קווי נייעס חרדים שהוזמנו למקום על ידי עוזריו במטה ההסברה. אי לכך הוא שטח בפני שומעיו את המניפסט החרדי המעודכן ביותר. קרי: מתחילים בירושלים, גומרים בכל הארץ. בתרגום חופשי מאידיש זה נשמע כך: "אנחנו מתרבים בקצב מהיר. בעוד עשר שנים לא יישאר ראש עיר חילוני בארץ. אולי רק באיזה כפר נידח". איזו אופטימיות נפלאה.

למחרת בערב ידע פרוש שהסיפור שלו גמור. מקורביו החרדיים של ברקת השיגו בנקל את ההקלטה מאחד הקווים, דאגו לתרגום מתאים והעבירו אותה לכל כלי התקשורת בישראל. במשך שלוש שעות רצופות היא פתחה את כל מהדורות החדשות, תפסה את הכותרות הראשיות בכל המהדורות האלקטרוניות ולמחרת בכל העיתונים. מערכת הבחירות של ברקת תפסה תאוצה של טיל שיגור לחלל ברגעי היציאה מכדור הארץ. מכאן ואילך נותר להמתין לפתיחת הקלפיות רק כדי לדעת את ההפרש הסופי. וזה היה מחריד.

פרוש עם ניר ברקת. צילום: פלאש 90

גם אם נכונה הגרסה שההפסד היה רשום על הקיר עוד לפני פרשת הקלטת, ברור כשמש שאלמלא אותה הדלפה אומללה (גם למי שכנראה מי מסביבתו הדליף אותה. טוב יום אחד כאחרון הכבשים בשדות המרעה האינסופיים של ועדת הכספים משנתיים של דברור הישגים כמו תרופות לקשישים), יהדות התורה דהשתא לא הייתה נראית כפי שהיא נראית.

אובדן המנדט השישי בגין האלפים שמאסו במריבות הפנימיות ועברו למפלגה חרדית אחרת (שגם היא לא ממש הוכיחה את עצמה. כלום נזכה בקרוב לאופציה נוספת אחרת?), חילופי השלטון בחינוך העצמאי, אובדן ההגמוניה של הסיעה המרכזית שהפכה לאחת מתוך ארבע, הרמת הראש של הסיעה המאוחדת ואינספור של תופעות לוואי אחרות בשיטת האבן המתגלגלת.

הגרוע מכול נרשם בחוץ. החילונים, ולא רק בירושלים, הבינו שאפשר לבלום את החרדים אם עובדים בשיטות שלהם. כלומר: להט אידיאולוגי, השתחררות מישיבת הבטטה מול המסכים ויציאה לרחובות וניצול כל משאב פנימי אפשרי.

אם זה עובד אצל מיעוט, על אחת כמה וכמה אצל מי שהרוב עדיין אצלו. פתאום כולם למדו שיכולים לפגוע בחרדים והשמים לא נופלים. כל ראש עיר מליגה ג' יודע היום שהדרך להיבחר פעם נוספת עוברת דרך איחוד החילונים נגד ההתפשטות החרדית. ירושלים היא המודל שלהם וזה עובד, אוי איך שזה עובד.

גם במישור הארצי היו לכך השלכות מרחיקות לכת. השלל הזעום של יהדות התורה בקואליציה הנוכחית הוא פועל יוצא מהקריאה הנכונה של נתניהו ושות' של מערכת היחסים הפנימית במפלגה. למה לשלם יותר אם ממילא כולם יעוטו על מה שנותר.

המסקנה:

לשכוח שאין דיבורים פנימיים והכול זולג החוצה זה עסק מסוכן. להדליף את הדברים החוצה עם טביעת אצבעות זה מסוכן הרבה יותר.

מחר: 2 פרקים מרתקים נוספים. אל תפספסו.