אאא

סליחה, טעות!

בשעה טובה, הוקם המשכן לתפארה במרכז מחנה ישראל, כפי שקראנו בסוף פרשת השבוע הקודמת – פקודי: וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת-הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. (שמות מ, לג-לד). ובזה נחתם ספר "שמות" – הספר שמחציתו השנייה הוקדשה לתיאור מפורט של בניית משכן זה, ואנו מתחילים לקרוא את ספר "ויקרא" שמחציתו הראשונה מפרטת את מהות עבודת האלוקים, הנובעת והקשורה באהל מועד – עבודת הקרבנות.

עניין הקרבנות תופס מקום נכבד בספרי הראשונים שהאריכו לבאר את ענייניהם וטעמיהם של הקרבנות, ידועים דברי הרמב"ם בנושא, והשגות הרמב"ן בעניין, [ראה רמב"ן בפרשתנו א, ט, ועוד.]

הקרבנות כידוע מחולקים לסוגים רבים. ישנם קרבנות יחיד – אותם מביא היחיד מישראל, כתודה, כנדבה, או לכפרה על חטא. ישנם קרבנות ציבור – שמובאים ע"י הציבור, כקרבן תמיד, קרבנות המועדים, ועוד.

חלוקה נוספת היא ברמת הקדושה של הקרבן. עולה, חטאת ואשם מוגדרים כ"קדשי קדשים", לעומת שלמים, קרבן פסח, בכור בהמה ומעשר בהמה שמוגדים כ"קדשים קלים".

אנו נתמקד בפרט שקשור לאחד מסוגי הקרבנות, ונקודת המוצא לעיונינו תהיה הפסוק הבא:

נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ד, ב).

ההקדמה הזו חוזרת על עצמה בפרשתינו בכמה וריאציות, בנוגע לחטאים בשוגג. התורה מפרטת כמה סוגים של חוטאים בשוגג – הכהן המשיח, כל עדת ישראל, הנשיא או היחיד מישראל.

אין כאן המקום להאריך בכל פרטי ההלכה, נזכיר רק כי כל אדם שחטא בשוגג בעבירה כזו שזדונה כרת, הריהו מחויב להביא קרבן חטאת. הרמב"ם בתחילת הלכות שגגות (פ"א ה"ד) מונה ארבעים ושלושה חטאים שהאדם מחויב להביא קרבן חטאת בשגגתם, ע"ש. הדוגמה השכיחה ביותר היא – חילול שבת.

מהו שוגג? ובכן, הדוגמאות המפורסמות ביותר הם: אדם שעשה מלאכה בשבת משום שהוא לא ידע שהיא אסורה, או אדם ששכח שאותו היום הוא שבת - הוא מודע לכך שהמלאכה הזו אסורה בשבת, אלא שהוא חושב שלא קיימים התנאים לאיסור, משום שהוא שכח ששבת היום. [ראה מס' שבת פרק "כלל גדול" (סז ע"ב ואילך). ישנם ציורים נוספים אודותיהם דנו בגמ' בכמה מקומות, ואכמ"ל.]

השאלה הנשאלת היא, מדוע החוטא בשוגג צריך להביא קרבן על שגגתו? הלא לא מדובר כאן באדם שעשה מעשה רע בזדון, אלא באדם שבתום-לב (אם מחמת שכחה או טעות וכנ"ל) עשה מעשה ולאחר מכן נתבררה לו טעותו-שכחתו. מדוע א"כ "מענישה" התורה אדם כזה והוא זקוק לכפרה?

אף אדם הגון לא ידרוך בכוונה תחילה על רגלו של הזולת באוטובוס צפוף, אבל, לצערינו כשזה קורה אנו מתנצלים ובזה מסתיים העניין. ואילו התורה מתייחסת למעשה שאדם לא עשה בכוונה תחילה ומחייבת אותו להתכפר (באותם החטאים בהם חייב האדם בקרבן על שגגתו, וכנ"ל). מדוע? הלא אנו בסה"כ בני אדם שהטעות רובצת לפתחינו?!

כמה גישות נשנו בדברי המפרשים להסברת העניין.

התוצאה רשומה בנפש

רבינו משה בן נחמן (הרמב"ן) כותב את הדברים הבאים ביחס לשאלה הזו (ד, ב):

"וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא... ולכן הנפש השוגגת תקריב קורבן שתזכה לקרבה אל האלוהים אשר נתנה".

לדבריו של הרמב"ן, כל מעשה שעושה האדם, גם אם הוא נעשה בשוגג, הריהו נחרט בנפשו. כל מעשה נמסך ונמזג באישיותו של האדם. קומתו הרוחנית מזדהמת מכל פגם רוחני, ואת הפגם הזה יש לטהר ולנקות ע"י הקרבן, וכלשונו של הרמב"ן: "ולכן הנפש השוגגת תקריב קורבן שתזכה לקרבה אל האלוהים אשר נתנה". כעין זה ראה גם בדבריו של ה"אור החיים" הק' (שם).

וכשם שבעולם הפיזי, כולנו מבינים שגם לדברים שנעשו בשוגג ישנה השפעה – גם אדם שידו נחתכה בשוגג ל"ע – ייאלץ ללכת לרופא ולחבוש את פצעיו, כך גם בעולם הרוחני, כל מעשה שנעשה, גם אם הוא נעשה בשוגג, הריהו מותיר חותם ורושם בנפשו של האדם, ואת הכתם הזה צריך לנקות.

חוסר תשומת לב כגורם לחטא

גישה נוספת שמופיעה במפרשים, שמה דגש על חוסר שימת הלב, הרשלנות שבבסיס השוגג. לו היה  האדם זהיר יותר בדרכיו ובמעשיו, הוא לא היה מגיע לאותו המעשה. הוא היה מעיין טוב יותר בדרכיו - האם שבת היום? האם המעשה שאני עושה אכן מותר? - וממילא הוא לא היה מגיע לאותו החטא.

כך כותב הרש"ר הירש בפירושו לפרשתנו:

"שוגג הוא חוטא מחמת הסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצוה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא (ישעיהו סו, ב) "חרד על דברי". חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים, שתהיה כפי התורה והמצוה - הן הן עיקר העבירה אשר ב"שוגג", זהו "הפשע" שבעקבות ה"חטא" כמו שנאמר (ויקרא טז, טז) "פשעיהם לכל חטאתם". [בדומה לזה כתב הרד"צ הופמן (ח"א עמ' קכד).]

לדבריהם, החטא מגלה על חוסר זהירות ויראה מספקת שקיימת אצל החוטא בשגגה. אף אדם לא שותה רעל בשוגג, כך גם אף אדם לא מכניס את ידו לאש בשגגה, זאת משום שהוא מודע היטב לחומרת המעשה והסכנה הכרוכה בו. העובדה שהאדם נכשל בחטא בשוגג נובעת מכך שהוא לא מודע דיו לחומרת העבירה ולהשפעותיה השליליות, וממילא, הוא זקוק לכפרה ולקרבן.

ניתן אולי למצוא הד לדברים בדברי הרמב"ם (פ"ה מה' שגגות ה"ו) "שהשוגג, היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודיקדק בשאלות, לא היה בא לידי שגגה; ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה".

ובעניין זה ראה עוד בדבריו הנפלאים של החסיד יעב"ץ בפירושו למס' אבות (ג, יב), ועוד.

הגילוי שמתגלה בעקבות השגגה

אנו ננסה להאיר את הנושא מזווית נוספת, וכדלהלן.

להבדיל בין קודש לחול, נפנה לרגע למושג מעולם אחר, מושג מעולמו של אבי הפסיכולוגיה המודרנית – זיגמונד פרויד. מי שתרם ופיתח רבות את החקר אודות תופעות והפרעות נפשיות למיניהם ה"י. [נדגיש כי ידוע שישנם דברים רבים במשנתו שאינם תואמים את השקפת התורה, ואין בכונתינו לעסוק בזה, אלא רק להביא את הנקודה הבאה, ולהתייחס אליה מזווית ראייתם של חז"ל.]

ובכן, לפני כמאה ועשר שנים, כתב פרויד תאוריה מפורסמת שנקראת "מעשה הכשל". היא מוכרת יותר כתאוריית "הכשל הפרוידיאני", "טעות פרוידיאנית".

לפי התאוריה הזו, כל שגיאה שאדם עושה בפעולה, דיבור או זכרון, כמו: שכחה, פליטת פה, פליטת קולמוס, שגיאת קריאה וכדו', מקורה הוא בתת-המודע. למרות שהשגיאה נראית מן הצד כאילו היא מקרית, יוצאת דופן, מוזרה ושטחית, אבל – לדבריו – יש לשגיאות הללו משמעות עמוקה יותר.

לפי דעתו, כל פליטות הפה למיניהם מוכיחים ומראים על פנימיות הנפש, על תת המודע של האדם. כך, שאמנם נכון והאדם טעה ברובד המודע, אבל הטעות הזו חושפת את מה שמתחולל בנפש האדם פנימה, בתת-המודע. [התאוריה הזו הורחבה אף לעולם החלומות, וגם לזה יש מקור בחז"ל שאמרו שאדם חולם בלילה מהרהורי לבו ביום, ראה ברכות נה סוע"ב, ואכמ"ל.]

אחת הדוגמאות לתאוריה הזו: שכיר מחפש חניה בחניון יחד עם ה"בוס" שלו, הוא שואל "בטעות" – האם אפשר "לחנוק" פה? (במקום: לחנות). יתכן שהטעות הזו חושפת את הרגשת המחנק שחש השכיר ליד הבוס שלו.

ויתירה מזו, דווקא פליטות הפה למיניהם, הם אילו שחושפות ביתר שאת את פנימיות נפשו של האדם. מדוע?

בדרך כלל, האדם מדבר מהמודע, הוא שולט על מה שהוא אומר, ועל איך שהוא אומר, וממילא בשעה רגילה קשה להכיר את פנימיותו של האדם, משום שהוא שולט במעשיו ובדיבוריו.

דווקא פליטות הפה, מגלות יותר מכל על מהותו. משום שבשעה של "חוסר שליטה" מתגלית הנקודה הפנימית באדם, והמתחולל בנפשו – נחשף. ולמרות שברוב הפעמים האדם עצמו אינו מודע לתהליכים פנימיים אילו, עדיין הם קיימים ומתחוללים בלבו פנימה, והפליטה, היא פליטה מן הפנים, מפנימיות האדם. [כמו פליטה של אוכל, שמגיעה מתוך האדם. וכמו פליטה של טעם שבלוע בכלי, שהפליטה באה ממה שבלוע בו.]

ובשלוש מלים: ספונטניות מגלה צפונות.

כמדומה, שחז"ל הקדושים כבר הקדימו את גילויה של התאוריה הזו, לפני אלפי שנים, כפי שנראה במקורות הבאים.

שתי מלים שהוציאו כהן מבית המקדש

בתחילת מס' פסחים מאריכה הגמרא לעסוק בעניין החשיבות העצומה שיש ל"לשון נקיה". הגמרא שם מביאה מקורות ודוגמאות רבות לכך, בין היתר מספרת שם הגמרא (ג ע"ב) את הסיפור הבא.

שלושה כוהנים קיבלו את חלקם בלחם הפנים שבבית המקדש. כולם קיבלו כמות קטנה, מכיוון שכידוע היו כוהנים רבים, וכל אחד קיבל חלק קטן יחסית. כל אחד מהם תיאר בצורה שונה את הכמות אותה הוא קיבל.

אחד מהם תיאר את חלקו ואמר שהוא קיבל כמות כגודל "פול", השני אמר שהוא קיבל כמות בגודל של "כזית", ואילו השלישי דימה את חלקו הקטן ל"זנב הלטאה" - דימוי לא מכובד ביחס ללחם הפנים.

מסיימת שם הגמרא ומספרת שבעקבות ההתבטאות הלא מכבדת של אותו כהן, החליטו החכמים לבדוק אחר ייחוסו של אותו כהן, ומצאו בו שמץ פסול, [וע"ש בהמשך דברי הגמרא.]

על פניו נראה לכאורה שהיחס של החכמים היה מוגזם, "סך הכל" אותו כהן התבטא התבטאות לא ראויה, שהיא בוודאי לא הולמת את קדושת לחם הפנים, אך מדוע ללכת ולבדוק את ייחוסו? לכל היותר יש להעמידו על חומרת מעשהו. לבדוק אחר ייחוסו - למה?

מה גם שבדברי הגמרא משמע שהייתה זו התבטאות חד פעמית. נו, האם גם מזה צריך לעשות רעש? שתי מלים – "כזנב הלטאה" – מניעים את החכמים ללכת ולבדוק אחר ייחוסו, למה?

כאן, כמדומה, גילו לנו חז"ל - כבדרך אגב - את אותו היסוד עליו הארכנו קודם.

אין פליטות פה סתמיות! כל פליטה מגלה וחושפת את הפנים. את צפונות הנפש של הדובר. את המתחולל במעמקי לבו.

וממילא, הבינו החכמים שאם הכהן מסוגל להתבטא בצורה כזו ביחס ללחם הפנים, משמע, הוא צריך בדיקה. הפנימיות לא תקנית. ואכן, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, כאמור.

בדומה לזה נמצאים שם בדברי הגמרא סיפורים דומים, שאף מהם יש להסיק את האמור.

דוגמא נוספת שניתן למצוא בדברי חז"ל והקשורה לעניין זה, היא מאמרם המפורסם במס' עירובין (סה ע"ב): א"ר אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו, ואמרי ליה אף בשחקו.

חז"ל חושפים לנו כלים מדהימים שבהם ניתן לבחון את פנימיות הנפש של האדם - בכוסו ובכיסו ובכעסו. ונפרשם אחת לאחת. בכוסו, היינו הצורה בה הוא שותה את יינו, והתנהגותו בעת שכרותו. בכיסו, היינו הצורה בה הוא נושא ונותן בענייני כספים. ובכעסו, היינו, בשעה שהוא כועס, שאינו קפדן יותר מדי. ולדעתם של היש אומרים גם משחוקו של האדם, ניכר לעמוד על טיבו של האדם.

וגם כאן מתעוררת לה השאלה, האם בזמנים אילו ניתן לבחון את מהותו של האדם? הלא בזמנים הללו האדם לא נמצא על מתכונתו הרגילה, הוא שתוי, כועס, לחוץ במסחרו. לכאורה ניתן לעמוד על טיבו של האדם בזמנים רגילים ומסודרים, בימים כתיקונם, ולא בשעות "טרופות" שכאילו.

הנה, שוב הקדימו חכמי הנפש - חכמינו זכרונם לברכה, וחשפו לנו לפני אלפי שנים את הנאמר לעיל.

אדרבה ואדרבה! דווקא בזמנים הללו בהם "מוסרות המסיכות", מתגלית מהותו של האדם. באותם זמנים בהם האדם לא שולט על עצמו באופן מוחלט, ניכרת וניבטת לה אישיותו מבעד למעשיו. אז ורק אז.

כי האדם שנפשו זכה ופנימיותו טהורה, לא ייכשל בהתנהגות שאינה הוגנת גם בזמן שהמחסומים הטבעיים רפויים. גם בזמן שכרות וכעס, הוא לא "ייפול". כי הלא בזמנים הללו פולט האדם את מה שבתוכו, וממילא, אדרבה, מי שנפשו זכה ונקייה יתגלה בצדקותו בשעות הללו. ולהיפך - להיפך.

על צדיקים רבים מסופר שהם התגלו בתפארתם, דווקא בחג הפורים - בשעת שכרותם. אז, כשהוסרו המחסומים, נגלו לעין כול, ידיעותיהם המופלגות וצדקותם הרבה.

כי "כל העולם במה, וכל האנשים שחקנים", אבל יש רגעים, בהם הבמה מתקפלת, והאדם פושט את בגדי המשחק שלו, ומהותו מתגלית.

ומעתה נשוב לשאלה בה פתחנו ועסקנו בראשית דברינו, מדוע יש להביא קרבן חטאת בשוגג? הלא סוף סוף לא מדובר במי שחטא במרד ובמעל. כולנו טועים, לא?!

פליטות ה"מעשים" שמגלים

כמדומה, שלאור הדברים, מיושבת השאלה כמין חומר.

אם פליטות פה, דיבורים בעלמא, חושפים את פנימיותו של האדם, וכאמור, על אחת כמה וכמה שמעשים חושפים את עולמו הפנימי של האדם, גם אם הם נעשו בטעות.

כי הלא "אין טעות", כאמור, הכל נובע מבפנים.

וכפי שראינו בראשית הדברים, התורה פותחת את כל אותם פסוקים שעוסקים בחטאי השגגה במלים: נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה.

הנפש חטאה, ממנה נובע החטא. משהו שם לא תקין.

הסכיתו נא לדבריו של הרמב"ן על המלים הללו: בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש.

מעשה השגגה, שנעשה בלי משים ובלי כוונה, בצורה הטבעית והספונטנית, חושף למעשה את צפונות אישיותנו.

המעשה, הוא כעין גלאי משוכלל שסורק את הנפש, מגלה את מחלותיה, פיתוליה וחסרונותיה. מתבונן האדם בשגגותיו, ומהם הוא למד מה עליו לתקן.

החטא שנעשה בשגגה, מגלה את מה שמסתתר מאחורי אותו המעשה. על זלזול פנימי. על כך שהנפש בפנימיותה לא רחוקה מן החטא באופן מוחלט. ועל כך בא הקרבן לכפר ולטהר. [כיצד "עובד" הקרבן על האדם, הוא נושא למאמר נפרד, ולא נאריך בזה.]

הקרבן מתקן ומכפר את הטעון תיקון. מזכך את נפשו של האדם כדברי הרמב"ן שהוזכרו בתחילת המאמר, וממילא מעלה את האדם למקום רוחני וגבוה יותר. [חלקים מהקטע האחרון נערכו עפ"י "פרשה ופשרה" לר"מ גרילק בפרשתנו.]

נלמד, להתרחק מן החטא לחלוטין, לפתח את אותה יראת שמיים שטבועה בכולנו, וממילא נצליח להיזהר מן השגגות, כאמור.

*

מוקדש לזכרו של זקן ראשי הישיבות, הגאון הצדיק, מגדולי הדור, הרב חיים פנחס שיינברג זצוק"ל, שנתבקש השבוע לישיבה של מעלה, למגינת לב תלמידיו הרבים שהיו קשורים אליו בעבותות אהבה, ולמגינת לבם של כלל ישראל כולו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הגאון הרב שיינברג זצוק"ל סימל באישיותו, יראת שמים ויראת חטא עצומה, לצד גדלותו העצומה בתורה ובהלכה.

ראוי לנו שנלמד מדרכיו, נידבק באורחותיו, ויהיו מעשיו והנהגותיו המופלאים נר לכולנו.

כן נקדיש את הדברים לע"נ הטהורה של הקדושים שנרצחו השבוע בצרפת על קידוש השם, הרב יונתן סנדלר, ובניו אריה וגבריאל הי"ד. והילדה מרים מונסונגו הי"ד.

בתפילה שיהיה ראש הישיבה זצוק"ל, והקדושים הי"ד, מליצי יושר על הכלל כולו, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו, אכי"ר.

שבת שלום!