אאא

הוא יושב עם אשתו על כוס קפה בשעת ערב, הם דנים יחד על נושא כלשהו.

הוא מנסה לשכנע אותה עד כמה הוא צודק, ולשם כך הוא מגייס כל טיעון אפשרי.

הוא משתמש בשכל, ברגש, אבל – היא בְּשֶלה, היא לא מסכימה לדעתו!

 ברגע  הזה הוא כבר לא מסוגל להתאפק והוא מרים את קולו.

"די!, את לא מבינה שאני צודק, תגידי, מה קורה איתך?!”

נדמה לו שהיא תסכים איתו, ותקשיב לו יותר, כשהוא יצעק.

אולי יש לה בעיות שמיעה.....

אז זהו שרק נדמה לו.

לא רק שהיא לא תסכים איתו, אדרבה בעצם הרמת הקול  הוא משיג את ההיפך.

היא תתבצר יותר בעמדתה, והוא רק משפיל את עצמו בעיניה, ובעצם – גם בעיני עצמו.

ויותר גרוע מזה, הוא משייך את עצמו לצד הלא – נכון.

מדוע?

הגיבור המנוצח?

זו הייתה פגישת - פסגה היסטורית ודרמטית.

אחרי עשרים שנות גלות בבית לבן, שב יעקב סוף סוף לארצו ולמולדתו.

על  גבול ארץ התקווה מחכה לו אחיו, וארבע מאות איש עמו.

אש השנאה ולהט יצר הנקמה לא שככו בקרבו במשך שנות הפרידה הארוכות, משטמת המוות שקיננה בלבו הייתה עדיין בשיאה, והוא מחכה לאחיו על יד הגבול "כדי לסגור חשבון".

כמתואר בתורה, יעקב אבינו התכונן כדבעי, בדורון בתפילה ובמלחמה.

אלא שבדרך לפגישה הגורלית ההיא עם עשיו, מצפה לו ליעקב פגישה נוספת, אליה הוא לא התכונן.

פגישה שהתחילה במאבק איתנים בינו לבין שרו של עשיו.

 וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. (בראשית לב, כה ואילך).

היה זה מאבק קשה, קשה עד למאוד.

יעקב לבדו ניצב מול שרו של עשיו.

מי נצח במאבק הזה? מי יצא וידו על העליונה?

הבה  נתבונן בפסוקים הבאים וננסה להכריע את השאלה על סמך התיאור שם:

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

לכאורה יש כאן סתירה בין מה שכתוב בתורה לבין מה שמתואר בתורה.

מצד אחד, כתוב שהמלאך עצמו אומר  ליעקב "כי שרית... ותוכל", כך שהוא בעצמו מודה שיעקב הוא המנצח.

ומן הצד השני מתואר  בתורה שהמלאך נקע את כף ירך יעקב בהיאבקו עמו, מה שמלמד שהוא זה שנתן לכאורה את "המכה האחרונה".

מה גם שאנו מנציחים את עובדת פציעתו של יעקב עד עצם היום הזה, כך הלא נאמר בפסוקים הבאים:

עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

 כיצד יתכן לומר בד בבד שיעקב "יכול" היה למלאך, ומצד שני - המציאות מראה לכאורה שהוא לא ניצח אותו בצורה מוחלטת, והראיה – נקיעת כף הירך הנ"ל.

כמה דרכים נאמרו בחז"ל ובמפרשים השונים להסביר את הפרשה הזו (ראה מדרש רבה בפרשתנו פרשה עז, ובמלבי"ם כאן, ועוד רבים), ואנו ניגע באחת מהם.

מיהו המנצח ומיהו המנוצח?

ראשית ננסה להגדיר מיהו מנצח ומיהו מנוצח במאבקים למיניהם.

ובכן, בעולם קיימים שני סוגים מרכזיים של מאבקים.

ישנם מאבקים פיזיים, וישנם מאבקים אידאולוגיים.

במאבק פיזי המאבק הוא מי חזק יותר, מי בעל כוח רב יותר מחברו.

במאבק כזה קל מאוד להגדיר מיהו המנצח. מי שיוצא מההיאבקות חבול, שרוט, ושותת דם, הוא המנוצח, ורעהו שיוצא "שלם" [יחסית...] מהאירוע הוא המנצח.

במאבקים אידאולוגיים, כשהעימות הוא בין דעות והשקפות שונות, אתה נותן ליריבים להתעמת יחדיו, כל אחד מנסה לשכנע את האחר בצדקת דרכו, ובתום העימות מוכרע מיהו  המנצח. כיצד?

ובכן, בעימותים מסוג זה, הבעות הפנים הם הם המכריעים.

מי שיוצא בפנים נפולות וברוח נכאים - "פני תשעה באב" - הוא המנוצח, ואילו רעהו שיוצא בפנים מוארות, מחויכות, ושמחות הוא המנצח.

כעת, הבה נתבונן מה קורה כש"מתערבבים היוצרות". הוי אומר, אנו עדים לויכוח אידאולוגי כשבסיומו יוצא אחד הצדדים מן הויכוח חבול ופצוע, במקרה הזה מיהו המנצח ומיהו המנוצח?

ובכן, כל ילד מבין שדווקא הפצוע הוא הוא המנצח האמיתי. מדוע?

משום שהלא הויכוח ביניהם לא היה  מי חזק יותר פיזית, הם לא "הלכו מכות", נוּ, אז איך נכנסו פתאום המכות לתמונה?

משמע, לאחד מן הצדדים לא היה כבר מה לומר, הוא חש שהוא הולך להפסיד את המערכה, נגמרו לו המלים והטיעונים, או אז הוא עבר משפת המוח לשפת הכוח.

אלימות.

ברגע הזה, ברור לכל אחד שדווקא הפצוע הוא זה שניצח ניצחון מוחלט, המכות שעל גופו מעידים כמאה עדים נאמנים עד כמה הוא זה שצודק.

המאבק בין יעקב למלאך – מאבק רוחני 

וממילא מתיישבת לה שאלתינו כמין חומר.

המאבק בין שרו של עשיו ליעקב אבינו לא היה מאבק פיזי גרידא.

נדמה לכם שמלאכים באים משמים ל"היאבקות חופשית"?

אמנם יעקב היה גם אדם בעל כוח פיזי רב, כפי שמביא רש"י בפרשת השבוע הקודמת שיעקב גלל את האבן מעל פי הבאר כ"מי שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית" (כט, י ), ולמרות זאת המאבק לא היה פיזי.

 המאבק היה רוחני. ("אידאולוגי").

שרו של עשיו שהוא הכוח הרוחני שמניע את עשיו ומזין אותו בא להיאבק עם יעקב.

בשעה שיעקב שב לארץ אבותיו, מתעוררים כל אותם כוחות הטומאה למיניהם שמסומלים ע"י עשיו וחבר מרעיו, להילחם ביעקב שמסמל ומייצג את כוח הקדושה בעולם.

הם ינסו להצר את צעדיו בכל דרך, הם לא מסוגלים לסבול את כוח הקדושה, ובוודאי לא את יעקב אבינו שהוא זה שמייצג את הכוחות הללו.

וכך, על אם הדרך, מופיע לו שרו של עשיו, הוא "תופס" את יעקב לבדו, וכאמור נאבק איתו רוחנית.

הוא מנסה להפיל אותו ממדרגתו – חלילה.

הוא לא יתן ל"יעקב הזה" שקט.

המאבק שלהם נגע בשורשיה הרוחניים של ההויה, עד כדי שעל הפסוק "ויאבק איש עמו" דורשים חז"ל (בחולין צא ע"א):

מלמד שהעלו אבק מִרַגְלוֹתּם עד כסא הכבוד.

משמע המאבק נגע בשורשים רוחניים גבוהים מאוד. המאבק היה עמוק ועקרוני.

הוא מנסה ומנסה ו....וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ.

זה לא הולך נגד יעקב, הוא חזק כצוק איתן, הוא קבוע במקומו הרוחני ללא ניע.

 רבינו עובדיה ספורנו בפירושו חושף ומגלה מה היה "הנשק" של יעקב במאבק הזה, הסכיתו לדבריו:

לא יכל לו. לרוב דביקותו תמיד באל יתברך במחשבה ובדיבור.

הדביקות בה' היא זו שנסכה בו כוח עצום.

על זה בדיוק היה המאבק, ויעקב הוכיח שהוא שלם ויציב באמונתו ובדביקותו כל הזמן.

גם מול שרו של עשיו.

המאבק הוכרע באופן חד משמעי לטובתו של יעקב, אלא שהמלאך מסרב לקבל את הדין, ולשם כך הוא עובר להשתמש באמצעים פיזיים, הוא נוקע את כף ירך יעקב.

והנקיעה הזו מלמדת יותר מכל על עוצמת הניצחון של יעקב.

הוא אשר אמרנו, כשמתחילים להשתמש באמצעים פיזיים באמצעו של ויכוח אידאולוגי, הרי זו העדות החזקה ביותר לנצחונו של המוכה.

האלימות – במקרה כזה – היא ביטוי של חולשה וחוסר אונים.

האלימות היא הנשק של המפסידים.

האלימות היא ההוכחה הטובה ביותר עד כמה הצד השני צודק.

האלימות היא הנשק של שרו של עשיו, שהנציח לדורי דורות את ההפסד שלו דווקא ע"י האלימות.

וכך יוצא לו יעקב אבינו והניצחון שלו. הארסנל שלו כלל "דביקות בבורא יתברך".

אזהרה: שרו של עשיו

וכך, נלמד אף אנו יוצאי ירך יעקב ללכת בדרכו של יעקב.

האלימות לא שייכת לצד שלנו, היא שייכת לדוֹד שלנו - עשיו, ולחבר מרעיו.

אלימות מכל סוג שהוא היא לא דרכינו.

האלימות, כאמור, מסמלת יותר מכל את הכישלון וההפסד.

וכן, גם אלימות מילולית לא שייכת ליוצאי ירך יעקב.

דברי חכמים בנחת נשמעים - מזעקת מושל בכסילים, מלמדנו שלמה המלך בקהלת (ט, יז).

שלמה המלך מייעץ לנו כיצד נגרום לדברינו שיישמעו, שיתקבלו.

בנחת.

תוריד "ווֹליוּם", זה לא רק מחריש אזניים, זה גם מחריש את הלב.

ה"זעקה" שייכת לכסילים.

הבט וראה, מי הוא זה שצריך להשתמש באלימות, שרו של עשיו.

זה המפסיד והמנוצח.

אם אתה באמת בטוח בצדקת דרכך, האמצעי הזה לא שייך אליך.

ואם בכל אופן אתה משייך את עצמך אליו, משמע ש.......

לעתים קרובות ניתן להבחין בדברי חכמה בהתאם ל"טון" שבו הם נאמרים.

טבעם של דברי חכמה שהם נאמרים בניחותא, ללא לחץ וללא עזרים מיותרים.

החכמה שבדברים והאמת שבבסיסם הן המייצגות את המסר בצורה הטובה ביותר.

דברי חכמים בנחת נשמעים, יען הם קולעים אל האמת, וטבעה של האמת שהיא מדברת בעד עצמה.

ואם אתה נתקל פעם, במי שמשתמש בטכניקה השגויה הזו של הרמת הקול וכדו', וק"ו במי שמשתמש באותה טכניקה בה השתמש שרו של עשיו, כדאי שתלמד גם איך להגיב, קבל עצה נוספת מ"החכם מכל האדם":

 מַעֲנֶה-רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר-עֶצֶב יַעֲלֶה-אָף (משלי טו, א).

אל תתלהם, אל תעבור להשתמש בשפה ובטון שלו, זה לא יעזור מאומה.

ה"עסק" רק יסתבך וילך. מה כן?

מענה רך.

השב בְרַכוּת וְהֵשַׁבְת את חמתו.

רכך את דיבורך וממילא ריככת אותו.

הדרך של "אחי" אודותיה כתבנו בשבוע שעבר [ראה במאמר: "אחי" זה הכי הכי], היא הדרך ללבו של הזולת.

הבט נא לשורשי אומתינו, מעשיהם של אבותינו.

הבה נזכור: אלימות – גם מילולית - היא הנשק של המפסידים.

כשאתה צועק, שומעים אותך.

כשאתה מדבר, מבינים אותך.

כשאתה מחייך, אוהבים אותך.

                                                         שבת שלום!