אאא

ישב הבעל שם טוב הקדוש עם רבי דוד, תלמידו הנודע. היה זה בתקופה שלפני פסח. זמן מיועד הוא להוציא החמץ מן הבית ומן הלב.

לרבי דוד היה תפקיד חשוב. הוא היה עובר בעיירות ומוכיח את היהודים ומלמד את הלכות הפסח ברבים.

והנה, מגישה הרבנית מנת ירק הנקרא לפת, כשהוא מבושל כדבעי.

מתבונן הבעל שם טוב במאכל, ומיד דוחהו מלפניו. לא רוצה לאכול. ומוסיף: "אסור לאכול מלפת זו. שיש לה טעם מתים וטעם נכרים כאחד".

התפלאה הרבנית עד מאוד.

ירק? מה יכול להיות בו? זה הרי לא בשר ולא פיגול. זה בסך הכול ירק. ואין בו שום בעיה של כשרות. אז מה? היא היתה חייבת לברר למה התכוון בדבריו.

השביל אל הפתרון

את הלפת היא קנתה אצל השכן הנכרי. לכן ניגשה וביררה אצלו:

מהיכן הגיעה לפת זו?.

"מה הענין בשאלה?" לא הבין. "הסחורה טובה ומשובחה!" אמר כשהוא מופתע.

אך היא לא הרפתה. אני מוכרחה לדעת מאיפה הלפת הזו! המשיכה לבקש.

"קטפתי מגינה אשר צמחה בבית הקברות הקרוב". השיב לה כשהוא מורה באצבעו על השביל הקרוב, היה זה בית הקברות הנכרי...

אכן בדיוק כפי שאמר הבעל שם טוב. ללפת הזו היה גם טעם של מתים וגם טעם של נכרים!.

הרמב"ם עונה באיגרת

בפרשת שמיני לומדים אנו את מהותו של המאכל הכשר. יש קשר וזיקה ברורה בין ישראל עם קדושים לבין המאכלים המקודשים שהם אוכלים.

החריפות הכי גדולה בהתבטאות לדברים כשרים מיוחסת לרמב"ם. הרמב"ם שניהל את הויכוחים הכי אמיצים עם כל העמים, ניהל פולמוסים וכתב את ´מורה נבוכים´ . דווקא הוא יצא נחרצות נגד המאכלים הבלתי כשרים, והודיע כי מי שאוכל מאכלים פסולים – משחית את מחשבותיו באופן טוטלי.

כשהגיעה שאלתם של אותם אפיקורסים כשהם מבקשים הוכחות למציאות ד´ בעולם. עונה להם הרמב"ם: "כנראה שאוכלים אתם מאכלים לא טהורים ולא כשרים, עד כי היטמטם ליבכם לשאול שאלות כאלו!".

מה סודו של האוכל?

תאכל – ותהיו בריא וחזק

ה´תולדות יעקב יוסף´ היה מרבה לצום. תעניותיו נשמרו בסוד. אותו שליח שהיה מביא לו לבית הכנסת את האוכל, רק הוא ידע כי בעצם, לא נוגע הרב לא נוגע במאכלים במשך השבוע.

חשב הצדיק מפולנאה כי מתעלה הוא בקדושה. והנה, כשהגיע אל הבעל שם טוב, אמר לו הבעש"ט: כי בשעה שהוא צם הרי הוא מתיש את כוחות הנפש שבו. ובכך מחליש את יכולותיו בעבודת ה´. "עצת היצר היא להחליש את הגוף ולרוקנו מכוחותיו". כך אמר.

כלומר, יש באוכל תכונה שמחזקת ומחייה ומשיבה את הנפש.

נקודת החיים שבאוכל

מה מחיה במאכל?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הרי כל מה שאנו אוכלים כבר אינו חי. המלפפון. התפוח, והדג שביתרו לנתחיו.

איך המאכל ייתן חיים – כשהוא עצמו כבר מת?

כל מה שקיים כאן בעולם הוא בכוח נקודת חיות אלוקית. זעירה ככל שתהיה.

נקודת החיות הזו היא - נקודת החיים – נקודת הקדושה היא המחייה אותנו באכלנו מן המזון.

בכל טיש של אדמו"ר חסידי אפשר לראות איך החסידים משתדלים לקבל שיריים מהרבי.

למה? כי הצדיק יודע לברר את הקדושה שבמזון. ומאכלו המקודש מסוגל בוודאי ליראת שמים.

בימים אלו, בהם נקראת פרשת שמיני המזהירה ממה לא לאכול. ובהם מתחילים את הכנות הפסח – חג הפה הצח. חשוב להשתדל עוד יותר בבירור נקודות הקדושה והניצוצות שבמזון.