אאא

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ וכו': בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:" (ויקרא טז' א'-ג'). ופירש"י "בזאת יבא אהרן" - ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה (פסוק כט) בחדש השביעי בעשור לחודש.

רבים תמהו, מדוע התורה מדגישה שהקב"ה דיבר אל משה בעניין עבודת יוה"כ דווקא – 'אחרי מות שני בני אהרן', שלכאורה משמע שפטירתם של שני בני אהרן מהווה דבר חשוב, כהקדמה לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ועיין בספר יסוד ושורש העבודה שצריך האדם לבכות על מיתתם של צדיקים אלו ולהוריד דמעות ולהצטער הרבה כי הוא סגולה נפלאה לכפרת עוונות, עכ"ל.

ובשל"ה כתב וז"ל: "מצאתי בקונטרסי דהאר"י ז"ל: המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, בניו אינם מתים בחייו, עכל"ק". משמע, שהוא עניין חשוב וגבוה למאוד.

ובאמת היסוש"ה הביא שני פסקאות מהזוהר הקדוש, (וזהו מקור דברי הארי ז"ל) האחד מביא וז"ל שם בנ"ז ע"ב: "ועל דא ביומא דא קורין אחרי מות שני בני אהרן, דישמעון עמא ויצטערון על אבדהון דצדיקייא ויכפר להון חוביהון. וכל דמצטער על אובדהון דצדיקייא או אחית דמעין עלייהו, הקב"ה מכריז עליה ואומר (ישעיה ו' ז'): 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'. ולא עוד, אלא דלא ימותון בנוי ביומוהי ועליה כתיב (ישעיה נג' י') 'יראה זרע יאריך ימים'.

ביאור - ועל כן ביום זה (יום הכיפורים) קוראים אחרי מות שני בני אהרן, שישמעו העם ויצטערו על אובדן הצדיקים, ויכופר להם חובם. וכל המצטער על אובדן הצדיקים, או מוריד עליהם דמעות, הקב"ה מכריז עליו ואומר: 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'. ולא עוד, אלא שלא ימותו בניו בחייו, ועליו נאמר 'יראה זרע יאריך ימים'".

עוד הביא (שם) זוהר נוסף פרשת אחרי מות דף נ"ו ע"ב, וז"ל: "תו פתחו ואמרו, בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא, דינא אסתלק מעלמא, ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה, למהוי כפרה לחוביהון דישראל, אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו".

ביאור- עוד פתחו ואמרו, בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, (מידת) הדין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חובות הדור. ועל כן אנו קוראים את פרשת בני אהרן ביום הכיפורים, למען תהיה כפרה לחובות עם ישראל. אמר הקב"ה עִסקו במיתת הצדיקים הללו, ויחשב לכם כאילו אתם מקריבים קרבנות באותו היום, לכפר עליכם.

והנה דברי הזוהר הללו צריכים ביאור, דהניחא לגבי דור המדבר מובן צערם ובכיים, לפי שבדורם הם הפסידו הרבה, שכן צדיקי הדור מגינים על הדור ומשפיעים על הדור רוב טובה ברוחניות וגשמיות, אבל אנן יתמי דיתמי דאיננו בני דורם על מה נצטער? ועוד האיך תעזור העובדה שנצטער על מיתתם שעל ידי זה יתכפרו עוונותינו? ועוד, מדוע דווקא הצער על מיתת נדב ואביהוא נבחר כסגולה לכפרת עוונות ביום הכיפורים, הרי היה לנו להזכיר להצטער ולבכות על מות צדיקים רבים מדורנו ומדורות קדמונים ? ובמה נתייחדו שני בני אהרן?

והן אמת דחזינן שהזוהר מעיד שאמר הקב"ה עִסקו במיתת הצדיקים, ויחשב לכם כאילו אתם מקריבים קרבנות באותו היום, לכפר עליכם. אך עדיין צריכים לביאור היאך צער על מות צדיק וההתעסקות במיתתו מכפרת על העוונות?
ואולי אפשר לבאר על פי המשך דברי הזוהר שם באותו מאמר וז"ל: "אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא, ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא, יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן, ויתכפר עלייהו".
ביאור- שהרי שנינו, כל זמן שישראל יהיו בגלות, ולא יקריבו קרבנות ביום הכיפורים, ואת שני השעירים לא יוכלו להקריב, יהיה להם זכרון שני בני אהרון, ויתכפר להם.

ומשמע מדבריו, כשנעסוק בענייני מיתת בני אהרן בזכרונם ובזכרון ענייניהם ומיתתם, אז תהא לנו כפרה, כלומר כשנעיין בדבר סיבות מיתתם, נבוא לידי סליחה וכפרה על עוונותינו.

ניצול הכוחות

בביאור חטאם של נדב ואביהוא נראה להקדים מה שדרשו חז"ל (יבמות קכ"א ע"א) על הפסוק: "וסביביו נשערה מאוד" (תהלים נ', ג') – מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. דלכאורה קשה מדוע מקפיד הקב"ה כל כך על הצדיקים, אדרבה היה לו להעביר להם ראשון ראשון כאב המעביר ומוחל וסולח לבנו אהובו. ואף שפעמים מכהו אין מכהו בשבט ברזל ולא מדקדק עמו מאוד. ובאמת על פניו הוא פלא גדול.

עובדא דרבי יוחנן וריש לקיש

ונראה לבאר ע"פ יסוד המובא בספר "ואביטה באורחותיך". בגמ' ב"מ דף פ"ד ע"א מובא המעשה הידוע עם רבי יוחנן וריש לקיש, "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי! - אמר ליה: אי הדרת בך - יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה – ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא". ומעשה זה תמוה עד מאוד, שהרי ריש לקיש היה ראש הליסטים ואיך יקח אותו רבי יוחנן שהיה מגדולי האמוראים לחתן לאחותו, והרי כל בחור פשוט מחובשי בית המדרש, או אפילו רועה צאן תמים ופשוט עדיף מראש השודדים שגזל ורציחה מעשים שבכל יום הם אצלו ?!

ותירץ בספר "ואביטה אורחותיך" שגדלות האדם ניכרת בכל מגוון מעשיו, דהיינו כל מעשה ופעולה שאדם עושה במשך חייו, יכול לעשותם ברפיון ובעצלות או בשקידה ויסודיות גדולה, וכשאדם מתנהג בעצלות וברפיון אף בשאר מעשי דעלמא הרי הדבר מוכיח על קטנות מהותו, ואם משתמש אפילו במעשה חולין בכל יכולותיו כוחותיו וכשרונותיו ומנצלם עד תום בזה ניכרת גדלותו. רבי יוחנן ראה שריש לקיש משתמש בכל יכולותיו, הוא החליט להיות לסטים, אבל הוא לא יהיה סתם לסטים זוטר אלא השתמש בכל יכולותיו וכוחותיו והגיע למדרגת ראש השודדים, וכן כשרצה לעבור את נהר הירדן, לא עבר ע"י גשר או מעבורת אלא השתמש בכוחו במיצוי מוחלט ועבר את הנהר בקפיצה אחת! ר' יוחנן שהביט מן הצד ראה לפניו אדם שמנצל את כל כוחותיו בכל מה שהוא עושה, והבין שאם יחליט לקבל על עצמו עול תורה בודאי יהיה ת"ח עצום ומנהיג בישראל, והיינו "חילך לאורייתא" שהרי מה לכח פיזי גדול ככל שיהיה וללימוד תורה, אלא כוונת ר' יוחנן הייתה שמיצוי כוחות כזה ושימוש בכל היכולת אם יופנה אל סטרא דקדושה, מובטח שיהיה גדול בישראל.

דקדוק ה' עם צדיקיו משום גדלותם

ונראה ע"פ זה לבאר את מאמר חז"ל, שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, דהנה מוכח שדווקא משום גדלותם מדקדק עימם. וביאור הדבר הוא, שלכל אחד מאתנו יש גבול עד לאן יכולים כוחותינו להגיע, וכמובן שלצדיקים ישנה יכולת עצומה וגבוהה מכל אדם אחר, ולכן בשבילם, לגודל כשרונם כוחם ויכולתם, כל מעשה וניסיון קטן שלעינינו נראה חסר חשיבות דק כחוט השערה, לגביהם הוא באמת גדול, ובעל השפעה בכל העולמות כולם. מה שאין כן אנו לשפלות ודלות כוחנו ויכולתנו לא נהא נידונים אלא על מה שחסרנו בעבודתו יתברך ביחס לכוחנו הדל, אבל הצדיקים שרב כוחם, מן הדין והצדק שעל כל מעשה קטן ידונו בתכלית עומק הדין, וזאת לעוצם החסרון שחסרו בעבודתו יתברך ביחס לכוחם הרב. ועל כן כל מעשה קטן וכל פגימה דקה מן הדקה יכולה לגרום לעונש גדול עד כדי מיתה. ולכן הקפיד הקב"ה והמית את נדב ואביהוא לעוצם גדלותם ויכולתם, על סיבות קלות ופחותות, והיינו "וסביביו נשערה מאוד" – מלמד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

טעם חטאם של נדב ואביהוא

הרב דסלר זצ"ל בספרו "מכתב מאליהו" ליקט את הטעמים שהזכירו חז"ל למיתת נדב ואביהוא. א– שהורו הלכה בפני רבם. ב– על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים. ג– על ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו. ד– על אש זרה שהכניסו מבית הכיריים. ה– על שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר: "איש מחתתו" – שלא נטלו עצה זה מזה.

ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין וריו"ח בשם רבי לוי אמרו: "בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, ובכולם כתיב בהם מיתה". ו– על שהיו שתויי יין. ז– על שהיו מחוסרי בגדים וכו', ומה היו חסרים – מעיל וכו'. ח– על שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגליים. ט– על שלא היו להם בנים. י– ר' לוי אמר, שחצים (שחצנים) היו, מה היו אומרים, אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, ואנו שני סגני כהונה; איזה אשה הוגנת לנו. יא– מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור. יב– "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" וכו' – הגיסו ליבן וזנו עיניהם מן השכינה.

שורש חטאם – חסרון בשלמות הענוה

ועיין במכתב מאליהו שמבאר שידוע הדבר כשחז"ל מתרצים באופנים שונים בענייני אגדה שורש אחד להם ורק מאירים את אותו נושא מכיוונים וצדדים שונים, וע"כ נראה לומר ששורש חטאם של בני אהרן היה שלגודל ערכם ורום מעלתם חסרו בשלמות הענווה, וכפי שביאר הרמב"ן (שם) שכוונו בקורבנם למידת הדין ולא למידת הרחמים, שחשו שלעוצם מדרגתם יכולים הם לפעול במידת הדין עצמה. ועיי"ש שהביא ראיות לדבריו.

והביא את דברי הח"ח על תורת כהנים שהוכיח, דנדב ואביהוא היו הראויים להיות מנהיגי הדור אחר משה ואהרן, וכמפורש בחז"ל עה"פ וימת נדב ואביהוא וכו', ויכהן אלעזר ואיתמר, ולפי גודל מדרגתם חשבו שלא היו צריכים להסתייע במידת הרחמים ולא פחדו מכל קטרוג וסברו לזכות בדין בכח עצמם, ובאמת ראויים היו לזה, אלא שחטאם היה שסמכו על עצמם בבטחון עצמי ובחוסר ענווה. והאריך המכתב מאליהו, איך מיסוד זה של חוסר ענווה, באו בני אהרן לכל החטאים, עיי"ש. ומזה למדנו יסוד גדול – שמידה רעה שיש באדם תתבלט ותשפיע על כל מעשה ומעשה ממעשיו.

שורש הענוה – ניצול הכוחות

ואולי אפשר להוסיף, שכל ביאור זה בפרשה זו מתאים לביאורנו בעניין ניצול הכוחות. ותחילה יש לבאר מהי גאווה ומהי ענווה. הנה שורש הגאווה היא תחושה של חוסר שאיפות, דהיינו שמרגיש האדם בליבו שהגיע לכלל סיפוקו, בחכמה או בעושר וכדו', וע"כ מתגאה על חבריו לאמור , מיציתי את כל כוחותיי, הגעתי לתכליתי, וע"כ טוב אני משאר בני אדם – זוהי גאווה.

ענווה, לעומת זאת, היא הכרה באמת שהאדם אינו שלם בתכונותיו ומעשיו, ועוד ארוכה דרכו לשלמות המעשים, ולכן אפילו אדם שנמצא במדרגה נוראה וגבוהה עד מאוד, ואפילו שמכיר בערך עצמו ויודע שטוב הוא מידידיו, עם כל זאת הכרתו בחסרונותיו מביאתו לידי ענווה, שהרי מכיר בכך שרחוק הוא מהשלימות. והוא הוא מאמר הלל הזקן (סוכה נג.) "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן", כלומר שידע הלל מעלתו העצמית, והכיר בכך שגבוה הוא מעל גבוה גם ביחס לשאר החכמים שהיו שם וק"ו כלפי שאר העם, ואע"פ כן אמרינן (שבת ל:) "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל", שענווה אינה מיעוט ההכרה והידיעה בערך עצמו, אלא אדרבה מכיר בערכו היטב, אך מתוך זאת יודע עד כמה חסר הוא בעבודת הבורא ביחס לכוחותיו וכישרונותיו הוא.
ועוד אפשר להביא ראיה ליסוד עצום זה בגדר ענווה וגאווה מהגמ' בשלהי סוטה ד' מ"ט ע"ב, דאיתא התם אמתני' משמת רבי בטלה ענווה, א"ל ר' יוסף לתנא, לא תיתני ענווה דאיכא אנא. ופירש רש"י: "שאני ענוותן". ולכאורה קשה, איך אומר ר' יוסף על עצמו שעניו הוא, הרי זו סתירה גמורה לענווה? אך לפי דברינו מבואר דאין זו סתירה לעוונה כלל, דאדרבה גדר ענווה הוא כשאדם מכיר בעוצם גדולתו ויכולותיו, ובאותו הפרק יודע להבחין כמה הוא חסר מלהגיע לשלימות וניצול מרבי של כוחותיו.

ומי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר יב' ג') "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ובמחלוקת קורח ועדתו אזר כגבר חלציו ויצא חוצץ כנגד קורח, והרואה יתמה לאמר הזה משה? איה ענוותנותו? איה סבלנותו? אלא שהם הם הדברים, ענווה אינה מיעוט בערך עצמו, אלא אדרבה דווקא ההכרה ברורה ואמיתית בערכו בכוחותיו וביכולותיו - היא המביאה לידי ענווה בהכרח, וכפי שביארנו. דברים אלו יהלו אור על חטאי נדב ואביהוא שכפי שביאר המכתב מאליהו, באו ונבעו מחסרון בענווה, דלפי האמור לעיל חסרונם התבטא בכך שלא השתוקקו ליותר, שלא שאפו לניצול ומיצוי כוחם עד תום, ואותו שורש הביאם לעבור על אותן עברות, ולעונש המיתה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מדוע דוקא בחנוכת המשכן

ולפי זה נראה לבאר למה אירע כל מעשה נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים שהיה יום חנוכת המשכן. ישנו יסוד מפורסם שאומר, שכשמתחילים דבר חדש, לא משנה מה יהיה, צריך שיהיה הדבר מבוסס היטב בלי שום ספקות ומיוסד ביסודות חזקים עד מאוד, ולא מבוסס על היתרים וקולות ובדיעבד, אלא הכל יעשה בלכתחילה שבלכתחילה. ולמשל, כשמהנדס בונה בניין גבוה של שלושים קומות ומעלה הוא יוודא כמה וכמה פעמים שהיסודות של הבניין חזקים מספיק כדי לסבול את נטל הבניין, שאם לא כן כל הבניין ייפול חלילה. וכפי שאמר שלמה בקהלת (פ"ז פסוק ח') "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (ועיי"ש בפירוש שני ברש"י). ולכן דווקא ביום השמיני שהיה האחרון והחשוב לחנוכת המשכן, שביום זה יוסדו יסודות המשכן עד לבניין בית המקדש, הכל היה צריך להיעשות בתכלית התמימות בלי שום טעות, כלומר ביום זה דווקא צריך להיזהר זהירות יתירה לנצל את כל הכוחות שהרי כל הבניין בנוי על היסודות, ולכן מיתת נדב ואביהוא קרתה דווקא באותו היום, ולא חיכה הקב"ה לאחר מכן לפרוע מהם עוון זה כדי להורות שהם לא ניצלו את כל כוחותם במעשה זה, שהרי אין לך שלמות גדולה יותר מעצם ההכרה בכוח הפנימי המצוי באדם ושאיפה לנצלו עד תום, ומשחיסרו בזה כמו שביארנו, הרי דווקא ביום שאמור היה להיות השלם בתכלית השלימות הוא היום בו נפרע מהם ה' על החסרון בשלימות.
ולפי דברינו אפשר להסביר גם כן מה שהביא רש"י עה"פ ועל פני כל העם אכבד (פס' ג'), וז"ל: "כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס - אם כן באלו, כל שכן ברשעים". וביאור הדבר שעל ידי שאנשים יראו איך הקב"ה מתנהג עם צדיקים שפועלים ועושים כל כך הרבה מעשים טובים ועם כל זאת אם לא משתמשים ומנצלים את כל כוחותם מקפיד עליהם עד מאוד ,אז הפחותים יראו ויאמרו אם כך הם – קל וחומר אנחנו אם לא נשתמש בכל כוחותינו לעבודת ה' יתברך, יקפיד עלינו הא-ל ויתחזקו בעבודתם ועי"ז תרבה קדושה בעולם.

ולפי הביאור לעיל מובן מדוע דווקא מות נדב ואביהוא מוזכר בפסוק כעין הקדמה לכל עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בקודש הקודשים, ללמדנו שהיסוד למחילה וסליחה וכפרה ביום הכיפורים היא ההכרה במיעוט ערכנו, לא רק במעשי היום יום בשנה החולפת, אלא גם ובעיקר הכרה בעובדה שאנו לא מנצלים כראוי את הכוחות היכולות והכשרונות שנתן לנו אלוקים, ושעוד ארוכה לנו הדרך במסילה העולה בית קל, ושמוטלת עלינו החובה לשאוף לעוד ועוד.

ולכן מובן העניין להזיל דמעה על פטירת הצדיקים נדב ואביהוא דווקא ביום הכיפורים (ובכל יום ויום), שהרי הבכייה תבוא רק ע"י התבוננות בגדלותם וצדקותם והכרה במעשיהם של צדיקים אלו, ובזה מעורר בלבו הצער על הסתלקותם, וכאשר מתבונן ישים על לבו על מה נסתלקו וישכיל להבין את "וסביביו נשערה מאוד", שהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, שאע"פ שהצדיקים במדרגה עצומה ונוראה, ומעשיהם מתוקנים ומבוררים, סוף סוף גם מהם דורש הקב"ה ניצול כל הכוחות. ומהם נשכיל להבין מיעוט ערכנו וגודל חובתנו.

והיא היא גופא סגולה עצומה לכפרת עוונות, כי אם האדם זוכה להבין שיש לו עוד הרבה לאן לשאוף ומה לתקן, ומכיר שלעומת מה שהוא יכול להיות, הרי הוא עומד וחסר מאוד – זה מראה להקב"ה כמה קרוב הוא אליו, וזה גופא ביוה"כ בבואנו לבקש מחילה מאת אדון הכל, כשמזילים דמעות על אותם צדיקים אנחנו מראים את הכרתנו באי ניצול כוחותינו עד תום, וממילא הקב"ה יתברך מוחל לנו ונותן לנו עוד אפשרות לתקן את אשר עוונותינו.