אאא

מקובל במרכזי מסחר או בחברות המספקות שירותים ציבוריים, כגון שירותי הסעה וכדו' שבתום תקופת אחסנה ושמירה על אבידות שנמצאו ברשותם, הם מעבירים את החפצים לארגוני רווחה שונים.

יש לדון האם ארגוני הצדקה שמקבלים את האבידות, חייבים במצוות השבת אבידה, או שהם יכולים ליהנות מהתרומה ולעשות באבידות שימוש למטרותיהם.

בשולחן ערוך חו"מ סי' רסב' סעי' ה' נפסק כי אבידה שנתייאשו ממנה הבעלים, הרי היא שייכת למוצא, וזאת אפילו אם יש באבידה סימן מובהק.

אלא שביחס למקרה הנדון, אין למנהל מחלקת האבידות או למוצא, כל ידיעה האם בעלי האבידה אכן התייאשו.

ובהחלט ייתכן שהאבידה הגיעה למחלקת האבידות, עוד בטרם בעלי האבידה שמו לב כי החפץ אבד להם, ולכן יש לדון מה דינה של אבידה שהגיעה ליד המוצא, עוד לפני שבעלי החפץ התייאשו ממנו.

הרמב"ן ב"מ כו. סובר שייאוש הבעלים יכול לנתק את הבעלות של בעל האבידה מהחפץ, או לתת זכות קניין למוצא, רק אם האבידה נמצאה לאחר שהבעלים התייאשו ממנה.

אבל אם המוצא נטל את האבידה עוד לפני שהבעלים התייאשו ממנה, אזי אין המוצא יכול לזכות באבידה, גם אם הבעלים התייאשו ממנה לאחר זמן.

וזאת משום שהמוצא אשר מתחייב בהשבת אבידה, הוא מוגדר כשומר אבידה עבור הבעלים, ומאחר שיד השומר, היא כיד הבעלים, אזי אנו רואים את האבידה כאילו היא נמצאת ביד הבעלים.

וממילא לאחר שהאבידה ביד המוצא, לייאוש הבעלים כבר אין כל משמעות, מפני שאין ייאוש מועיל כאשר האבידה נמצאת ברשות הבעלים עצמם.

תוס' ב"ק סו. סוברים שלא ייתכן לומר כי לאחר שהאבידה הגיעה ליד המוצא, אין ייאוש בעלי האבידה יועיל, וממילא אין המוצא יזכה באבידה,

משום שיש הסוברים שייאוש הנגזל מהחפץ שנלקח ממנו, גורם לגזלן לזכות ולקנות את דבר הגזילה, ומבואר בסוגיא, כי הדין בגזילה נלמד מייאוש באבידה.

וממילא משמע שגם במציאה, אם האבידה הגיעה ליד המוצא, עוד לפני שבעל החפץ התייאש, אזי לאחר ייאוש בעל החפץ, המוצא זוכה וקונה את האבידה,(וזאת למרות שייאוש הבעלים הגיע לאחר שהמוצא נטל את האבידה לידיו).

אלא שאומרים התוס' כי זכיית המוצא בחפץ, מעוררת חיוב השבה של דמי החפץ, משום שהמציאה הגיעה ליד המוצא, עוד בטרם המאבד התייאש וממילא כבר חלה עליו חובת השבה.

ומתוך דברי התוס' משמע, שאבידה אשר הגיעה ליד המוצא, לפני שבעלי האבידה התייאשו מלמצוא אותה, הרי המוצא מתחייב בהשבה.

ולכן גם אם בעל האבידה לאחר מכן יתייאש, אין חיוב ההשבה פוקע, אלא שחיוב ההשבה אליבא דשיטת התוס' הוא חל על דמי האבידה ולא על גוף המציאה עצמה.

ובקצות החושן בסי' שנג' ביאר, כי אין כוונת התוספות שהמוצא (במקרה שהבעלים התייאשו לאחר שהמוצא נטל את האבידה לידיו) זוכה וקונה את האבידה בקניין גמור ומלא.

אלא זכיית המוצא היא רק ביחס לקניית גוף החפץ, שלאחר הייאוש המוצא יכול ליהנות ולהשתמש בחפץ, אבל המוצא איננו בעלים מלא, משום שהוא צריך להשיב את דמי החפץ לבעליו.

וממילא מעמד המוצא הוא דומה לשוכר, שמצד אחד יש לשוכר רשות להשתמש בגוף החפץ, אך ברור כי הוא איננו הבעלים המלא על החפץ, ורק בעת תשלום דמי החפץ לבעלים, אז ניתן לומר כי החפץ עבר לרשות אחר, ומעתה הוא נמצא בבעלות חדשה.

לאחר ההבנה כי מציאת אבידה לפני ייאוש הבעלים יוצרת חיוב השבה, שאינו פוקע גם אם הבעלים התייאשו לאחר מכן.
ולאור מח' התוס' והרמב"ן מהו גדר חיוב ההשבה שלפי שיטת התוס' חיוב ההשבה הוא על דמי החפץ.

ולשיטת הרמב"ן חיוב ההשבה הוא מלא, משום שייאוש הבעלים לא שינה את הדין, בגלל שיד המוצא היא כיד הבעלים, וכאילו המציאה נמצאת ברשות הבעלים.

יש לדון מה דינו של הלוקח או הקונה את דבר האבידה מיד המוצא, האם גם עליו חלה חובת ההשבה או שמא ניתן לומר כי הוא קונה את החפץ ונהפך לבעליו.

ובאמרי משה סי' לז' כתב שדין המקבל או הקונה אבידה מהמוצא (במקרה שהיה יאוש בעלים לאחר שהמוצא נטל את האבידה לידיו) יהיה תלוי במחלוקת התוס' והרמב"ן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לפי שיטת התוס' שגם לאחר ייאוש הבעלים המוצא חייב בהשבת דמי החפץ למאבד, אזי יש לומר כי חיוב ההשבה חל רק על המוצא עצמו, אבל הקונה או המקבל את האבידה , הרי הוא מעולם לא התחייב בהשבה, ועל כן המציאה שייכת לו ללא עוררין.

אבל לפי שיטת הרמב"ן שחיוב ההשבה נותר גם לאחר ייאוש הבעלים, משום שיד המוצא ששומר את האבידה, היא כיד הבעלים עצמם.

ממילא ברור כי גם אם המוצא יעביר או ימכור את המציאה לאדם אחר, אזי הקונה או המקבל אינו בעלים ואין לו כל זכות בחפץ, ודומה הדבר למצב בו שומר ייתן לחברו את החפץ שהוא שומר עליו במתנה ובניגוד לדעת בעלי החפץ.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com