אאא

קורא שהזדהה רק כ"מוטי":

"ידידיה, חתיכת חוצפן. מי אתה בכלל שתכתוב על זמביש? חרדי מתייפייף, אתה תטיף לו משהו על בניית ארץ ישראל? על התנהלות מול הממשלה? אתה בנית יישוב בחיים שלך? בנית בית? נטעת עץ? פתאום כל כך מפריע לך שהוא רוצה לצאת טוב בעיני משפחת שרון. אתה לא מנסה כל שבוע לצאת טוב בתכנית שלך בגלי צה"ל? למה זה רע לצאת נחמד ואנושי? הוא אמור לעמוד ליד הארון של אריק ולדבר על 'פשעים'? אתה נורמלי? שמעתי את ההספד שלו והייתי גאה כימני על הרמה הגבוהה, ואפילו נרגעתי כשהוא סיים, שלא אמר משהו פרובוקטיבי ולא הפך את ההלוויה לטקס פוליטי. של סנדליך מעל רגליך כשאתה כותב על מי שבנה את ההתיישבות ביהודה ושומרון ומבין קצת יותר טוב ממך איך צריך להתנהל פה במדינה המשוגעת הזאת".

אביחי, מורה דתי-לאומי מאזור המרכז:

"ההספד של זמביש באמת עורר אותי למחשבות למה כמעט לא נשמעו אצלנו דברי ביקורת על שרון אלא רק דברי 'מורכבות' על שרון. יכול להיות שאנחנו, הציונות הדתית, מרוב תהליכים, סגולות-ישראל ומאמרי-דור, מרחפים לנו באידיאות גבוהות ומפקירים קצת את המציאות? גם אם באמת 'על כל פשעים תכסה אהבה', זה טוב כתודעת-על, אבל בשדה המציאות צריך להיות ריאלי ולהתייחס אל מבצעי הפשעים כמו שמתייחסים לפושעים, כי אחרת הפשע יחזור על עצמו. אולי הגזמנו קצת עם תפיסת 'התורה הגואלת'. אז עם כל הרעיונות הנשגבים, בואו נחשוב רגע: איך היו מתייחסים בתל אביב למישהו שהיה בא וזורק אותך מהבית ומחריב אותו?

ומנגד, בזרמים הליברליים יש רצון הפוך: אם החרד"לניקים לא ממש מובנים וריאליים, הם, הלייטים, רוצים להיות הכי מובנים, 'לצאת בסדר', עם התקשורת, עם משפחת שרון, עם כולם. למצוא חן בעיני האליטה השלטת. בקיצור, אני הולך ומבין מה עושה את כולנו, מהמרכזניקים ועד אנשי 'תורה ועבודה' למגזר אחד: כולנו לא ממש נלחמים בחילוניות. המרכזניקים לא רואים בכלל חילוניות, אלא רק סגולת ישראל ותהליך שלא מפחד מדרך ארוכה, והלייטים-לכתחילה עסוקים כל הזמן בלהיראות בסדר מול החילוניות. הם חיים לצדה, שלא לומר בתוכה. סליחה על החפירה".

משה (שם בדוי, אלא מה), כותב בעיתון חרדי:

"ר' ידידיה היקר, התחדש לי היום חידוש עצום: גם ב'בשבע' מצנזרים. גם שם יש ועדה רוחנית. שכוייח. תשמע, זה היה הזוי לראות את התקשורת החרדית מול החילונית השבוע. התקשורת החילונית היללה את שרון, וההתנתקות הייתה עבורה ממש שולית, והתקשורת החרדית כולה, כולל 'יתד נאמן', נכנסה בשרון בכל הכוח בגלל ההתנתקות. ואני עומד ושואל: למה? מה גורם לנו לחוש כזו הזדהות, אם הם ממש, אבל ממש, לא מזדהים איתנו? חשבתי שיש לנו הרבה יותר מן המשותף, אבל בעצם, לפני שמונה שנים פגעו לכתומים במה שקדוש ויקר להם, ועכשיו הכתומים (או לפחות הח"כים שלהם) פוגעים לנו, השחורים, במה שקדוש ויקר לנו. ושוב, הכול נעשה עם הרבה מילים יפות, עם רגישות ונחישות, ורק נוציא אתכם לעבודה, ורק נעזור לכם, ויש פתרון לכל אברך, והשמאל והתקשורת מגבים – ובפועל, המצב קשה מאוד. ידוע לך שאלפי אברכים לא קיבלו משכורות בארבעת החודשים האחרונים, בגלל ממשלת הבית היהודי ויש עתיד? ולא, הם לא עוזבים את הכולל. אז אני לא משווה בין עקירת בתים לבין 'המהפכה האזרחית-חילונית' של הממשלה הנוכחית, מדובר בשני פשעים שונים (כן, פשעים!). אבל השבוע נזכרתי איך לפני שמונה שנים, בגירוש גוש קטיף, כל החופשה השנתית שלנו בצימר בצפון הלכה. במקום לכייף ישבנו כל היום עם הילדים מול המסך ובכינו ובכינו ובכינו יחד עם האנשים היקרים האלה. ואז בכינו עוד. ופתאום אני שואל את עצמי, האם גם היום הייתי בוכה? על כל האהבה ההיא, הולכים ומכסים פשעים".

הקורא יוני בשי:

"לא הסכמתי עם המאמר, כי לדעתי זו לא הנקודה המרכזית. לדעתי צריך להיות ממוקדים מעט יותר. היחס לשרון אצלנו הוא כאילו מורכב בגלל ההתנתקות. כאילו יש אריאל שרון עד ההתנתקות, ואריאל שרון של אחרי ההתנתקות. כמו לפני ואחרי, בדיאטה. אבל המורכבות הרי התחילה הרבה קודם, וזה אף פעם לא היה שרון הימני מול שרון השמאלני. בני בגין לא חשוד בשמאלנות, והוא אמר ששרון רימה את אביו במלחמת לבנון. לבגין האב לא הייתה כוונה לבצע את המהלכים ששרון ביצע. גם הציבור החרדי חש נבגד משרון, כשהוא לא היה צריך אותם, וכמובן הכיפות הסרוגות. המסקנה מכך היא שלא קראנו את דמותו לעומק. שרון לא היה אידיאולוג, הוא היה ביטחוניסט. כל מהלך שביצע נמדד דרך המשקפת הפרקטית. לכן, גם בהספד המדובר, אי אפשר לומר ששרון היה אידיאולוג ימני שהפך את עורו באחרית ימיו. לא חלחלה בו רוח שלום שמעון-פרסית. שרון היה איש צבא שחתר להגיע למטרה תוך שימוש בכל הכוח העומד לרשותו וכך נהג עד יומו האחרון. בנו גלעד הכריז דקות אחרי שאביו נפטר: 'הוא הלך. הוא הלך כשהחליט ללכת'. היש כוחי ועוצם ידי גדול מזה?"

בן 22, תושב גוש קטיף לשעבר:

"ידידיה שלום. גורשתי. וכבר שמונה שנים אני מנסה להדחיק, אבל מאז מוצאי שבת, כששמעתי על פטירתו של שרון, הכול חוזר: חוף הים, הדיונות, 'תפילה לעני כי יעטוף' בבית כנסת, 'ושבו בנים לגבולם' בעלייה לאוטובוסים. מה הוביל את שרון לשינויים שעשה זה כבר לא רלבנטי לדעתי. יש גם משהו לא רגיש בעשיית חשבונות שמיים וחשבונות אדם כשהפצע עוד פתוח, ומאות מגורשים טרם מצאו עבודה, בית, חיים. אתה מוזמן אלינו לדבר עם בני הנוער ועם המבוגרים (אני לא יודע אצל מי זה יותר קשה, הטראומה). מישהו מבוגר אמר לי השבוע שאני הולך רק אחרי הרגש שלי, וזה אופייני לבחור צעיר כמוני. אני לא מבין, למה מי שמתעקש לזכור ולהנציח את אריאל שרון כאריק הגיבור מהתעלה, ולהראות אותו כל הזמן עם התחבושת על הראש, לא הולך רק אחרי הרגש שלו? אגב, אני ממש בעד להנציח את שרון, אבל בדרך המתאימה. לדעתי לקרוא לפרויקט החשוב של כיפת ברזל על שמו של שרון, 'כיפת שרון', זה רעיון מעולה. מספר הסוללות שהוצבו בזכותו לא נופל ממספר היישובים שהקים".

הקוראת תהילה:

"היה כואב להקשיב למערכי השיעור במוסדות החינוך שלנו מאז פטירת שרון. מבוכה, בלבול או התעלמות. איך מפרשים את השכחה הזו שקפצה עלינו? את היכולת להחליק כל כך בקלות מעל זיכרון העקירה במשפטים כמו 'נשאיר את המחלוקות לימים אחרים' (נפתלי בנט, שם, שם)? צריך להבין את זה, לנתח את זה וללמוד. אם אנחנו אומרים 'בזכירה סוד הגאולה', יש לומר על אותו משקל 'בשכחה סוד החורבן'. איך אנחנו מסוגלים לשכוח כל כך מהר את חילול השם הנורא? אולי אפשר לעשות פרפרזה על דברי צבי הנדל שאמר 'כעומק החקירה – עומק העקירה'. אני מציעה גם לומר: כעומק התורה – עומק הזכירה. מי שבאמת מבין את התורה הגדולה, שכוללת את תורת ארץ ישראל על כל משמעויותיה, מבין גם את עומק השבר והחורבן שעשה שרון, ולא יכול לשכוח ולסלוח, גם לא אחרי שנים. הוא מבין שהסליחה לא יכולה להיות אישית שלו, כי מדובר פה בחילול השם, לא פחות, ועובד ה' באמת לא יכול ולא רשאי למחול על כבוד ריבונו. מי שלא רואה את הדברים בעומק כזה, יכול גם לעטוף את הסתלקותו של האיש במילים יפות, ולטעון שיש זכויות שעומדות לו מול החובות. איך הם אוהבים לומר? 'מי אנחנו שנעשה חשבונות של הקב"ה?'. אדרבה, מי אתם שתעשו חשבונות ותזכירו זכויות מול חובות? אתם מחויבים קודם כול לקב"ה, ושמו חולל בצורה נוראה. בשם מי אתם רשאים לקבוע איך לשפוט את האיש?"

הקורא אבי:

"תכל'ס, ידידיה, לפי החשבון שלי הגריסה הגדולה הזו יצאה בול בט"ו בשבט. אתה מבין שאתה אחראי לכריתת מאות עצים בארץ ישראל לשווא דווקא ביום הזה?"

 גם הצילום הסלולרי נשלח השבוע על ידי קוראת. "בשלהי הפסטיבל לאריק שרון", כותבת עתיה זר, "רציתי לספר משהו על מורשת אריק ולשתף בהקדשה שכתב על ספר תנ"ך שהעניק לאחיין שלי בברית המילה שלו, מיד אחרי שחזור בית הכנסת אברהם אבינו בחברון". זר צירפה את התמונה הזאת, וכך נכתב בכתב ידו של המנוח: "יצחק החברוני, בן לדב רוזנטל, אשר בא בבריתו של אברהם אבינו, בי"ג תמוז התשמ"א, בבית הכנסת על שם אברהם אבינו שחודש על ידי סבו הרב משה לוינגר בחברון העיר. תקוות עמנו: הלפיד שהציתו סבך וחבריו. באור הגדול הזה תתגשמנה תקוות הדורות לשיבתו של העם היהודי לארץ ישראל. איחולי הלבביים ואיחולי רעייתי, לילי ואריאל שרון". עד כאן הטקסט של שרון. בתנ"ך, אגב, לא השתנתה מאז מילה.