אאא

1.

היה לי קצת בלגן עם הטור האחרון שפורסם כאן בשבוע שעבר. זה התחיל כבר ביום חמישי לפני הצהריים. דקות אחרי שגיליונות ראשונים של 'בשבע' הגיעו אל נקודות ההפצה, החלו לזרום אליי מיילים נוזפים מכל רחבי הארץ. יכולתי לעקוב ממש אחרי התקדמות מערך ההפצה. הנה, המחלק הגיע לקריית שמונה, הוא הוציא מהטנדר ערימת עיתונים וזרק במרכז המסחרי, מישהו שם קרא ורץ מהר למחשב לגעור בי: "ככה? לצלם תוך כדי נסיעה? ועוד לכתוב את זה בעיתון? אין לך בושה?".

למי שפספס, בשבוע שעבר פרסמתי כאן תמונה של רכב שראיתי בכביש ירושלים-תל אביב, שעל השמשה האחורית שלו כיתוב ענק: "אין עוד מלבדי".

רציתי להתחיל לענות לכל המגיבים האיכפתיים שאת התמונה בכלל צילמה אשתי, כשאני זה שישבתי ליד ההגה (לחוקרי משטרת התנועה שבטח כבר בדרך אלי: אם אתם צריכים הוכחה, הביטו היטב בתמונה ושימו לב שלמטה רואים את המגב הימני שבקדמת הרכב, ולא את זה שמול הנהג). אבל עוד בטרם שלחתי את התגובה הראשונה, הגיע המייל הבא: "ידידיה, בדרך כלל אני נהנית לקרוא אותך, אבל השבת פתחתי את העיתון וחשכו עיניי: אני רואה בטור שלך תמונה, ובתוך התמונה אוטו, ואז אני מגלה פתאום שזה הרכב שלי. וכל מה שרשום שם זה שקר: קודם כל, לא צילמת את זה לפני שבוע כפי שכתבת אלא כבר לפני כשלושה שבועות. ושנית, מה שבאמת היה רשום שם זה כמובן 'אין עוד מלבדו'. רק שמישהו קילף לי את האות ו' וזה נהיה, לצערי, אין עוד מלבדי...".

איזו מתקפה משולבת! מה בכלל היה נכון בתמונה הזו? כלום. לא הזמן, לא הקרדיט על הצילום ואפילו לא הפואנטה.

2.

אבל זו היתה רק ההתחלה. ביום ראשון בבוקר שאל אותי מישהו אם ראיתי איך הרב בני לאו נכנס בי בעמוד הפייסבוק שלו. הוא דווקא לא התמקד בתמונה אלא בטור עצמו. כלומר, בדברים החריפים שפורסמו כאן בשבוע שעבר על נפתלי בנט שאמר למשלחת של קונסרבטיבים מחו"ל שהגיעה לכנסת: "אין זרם אחד עליון על חברו, אף אחד לא יותר טוב מהשני, אני מצדיע לכם". כתבתי ששר התפוצות של מדינת ישראל אמנם לא אמור להחרים אותם, אבל הצטערתי שבנט החביב פגש יהודים אמריקאים חביבים, רק שכח בדרך שלצד החביבות, אי אפשר להתבטל בפניהם כמעט ללא כל הסתייגות. כדי להסביר זאת גם ציטטתי כאן פסקאות מתוך מאמר תקיף של הרב בני לאו ("ההלכה הלכה לאיבוד") שבו הוא מסביר מה הסכנה ב"פסיקה" הקונסרבטיבית ומה הנזק העצום בתפיסה שלהם כלפי ההלכה. "יש כורח לחדד את ההבדלים, הדקים לפעמים כחוט השערה, בין התנועה הקונסרבטיבית לבין האורתודוקסיה המודרנית", הוא כתב שם בין היתר.

אבל בסטטוס שפרסם מיד במוצאי שבת, הרב בני לאו לא ביקר את בנט, אלא אותי: "לא בכל יום אני מוצא עצמי מצוטט אצל ידידיה מאיר ב'בשבע' בתור 'תנא דמסייע'", הוא כותב. "במאמרו הוא תיאר נאום של נפתלי בנט באודיטוריום הכנסת, מול משלחת רבנים ורבניות מהתנועה הקונסרבטיבית... ידידיה מאיר ביקש ממנו לקחת יועץ לענייני דת כדי לסייע לו לפלס דרך בניואנסים הדקים בין נתינת יד לשלום לבין חיבוק חם ואוהב. לצורך זה הוא משתמש במאמר שפרסמתי לפני כעשר שנים בעקבות דיאלוג שקיימתי עם הרב דוד גולינקין, ראש ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית. לא מתחשק לי להפסיד את החיבוק של ידידיה אך גם הוא צריך ייעוץ לענייני ניואנסים בין מאמר העוסק בהלכה לבין מדיניות של שר לענייני תפוצות... הרפורמים והקונסרבטיבים הם השותפים שלנו לחיזוקה וחיסונה של המדינה והם צריכים לחוש שמדינת ישראל, על כל מערכותיה, מבקשת להיות הבית שלהם. בתור בני הבית הם צריכים להיות מקובלים כ'אחים ואחיות'... הוויכוח ההלכתי מוכרח להתקיים אך הוא לא צריך לייצר חומת הפרדה. החומה הזו כבר נוסתה וקרסה. כעת צריך לייצר שפה שמגדירה את ההבדלים אך לא מבודדת בין הקבוצות ומאפשרת להתנהל ביחד, מתוך חזון משותף".

3.

טוב, אני מבין. הבעיה שלנו היא יותר מדי חומות הפרדה ופחות מדי קבלה. צריך לדבר עם הקונסרבטיבים ואף עם הרפורמים על החזון המשותף. אוקי. עם התחושה הזו זרמתי סטטוס אחד למטה. אבל אוי, שם התחלף הנושא, ופתאום הפתיחות נגמרה. הרב בני לאו כותב שם על המועמד לתפקיד הראשון לציון. בין שלל הטיעונים בעד - ובעיקר נגד - מינויו של הרב שמואל אליהו, הוא כותב על סוגיית הגיור ומותח ביקורת על הרב אליהו, בגלל מה שהוא מכנה בזלזול "עלייתו לרגל עם הרב שרמן והרב שמחה קוק לרב קנייבסקי בבני ברק".

רגע, סטופ. זה כבר ניסוח שמצריך ניתוח. קודם כל, כי האקט המדובר מכונה כאן "עלייה לרגל". כלומר, הרב שמואל אליהו ביצע עלייה פרימיטיבית ומתרפסת לרגל, ולא "ביקור" או "שיחה" או "מפגש" או "קבלת ברכה". עלייה לרגל. ועוד כזו שמתבצעת עם "הרב שרמן והרב שמחה קוק". עליהם, על הצמד הזה, בכלל לא צריך להכביר במילים. די באזכור שמם. גולשי עמוד הפייסבוק של הרב בני לאו כבר מבינים היטב שיש רבנים כמו הגר"ד גולינקין שליט"א, ראש ועד ההלכה הקונסרבטיבי, שאיתם אנחנו מנהלים דיאלוג פורה וקשוב, למרות חילוקי הדעות המסוימים, אבל יש את נציגי כוחות האופל והשחור. ולאן, רחמנא ליצלן, לאן מגיע איתם הרב שמואל אליהו? לביתו של "הרב קנייבסקי". ואיפה? "בבני ברק". בקיצור, חברים, אתם חושבים שהפסק של הרב שמואל אליהו בעניין השכרת דירות לערבים הוא הבעיה? מה פתאום. מדובר, תחזיקו חזק, באדם שבא לבקש ברכה מהרב קנייבסקי! (היועץ המשפטי לממשלה טרם הודיע אם יידרש לסוגיה).

אני לא תמים ולא טוען שהגיור אינו סוגיה הלכתית טעונה ומורכבת (ואגב, מי בכלל אמר שהם דיברו שם על גיור?). אבל אם מדובר ברפורמית אוכלת שרצים מסאן-פרנסיסקו, שבשבת בבוקר שמה בבגאז' של הרכב את התיק של הטלית ונוסעת לטמפל שלה, ודורשת שניתן לה לגייר ולחתן בניגוד מפורש להלכה – אפשר לעלות אליה לרגל כדי לראות מה אפשר להציל ואיך אפשר להסתדר למרות הכול. ואילו כשמדובר באחד מגדולי הדור מבני ברק – אין עם מי להידבר. ייקוב הדין את ההר.

הנה דרך אחרת לתאר את הפגישה: כמה מרגש. רב ציוני דתי, בנו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, מתקבל – יחד עם אחיינו של הרב קוק זצ"ל – בביתו של הרב קנייבסקי שליט"א. נכון, אם ניכנס לרגע לסוגיות של השקפה, הרב קנייבסקי אינו בדיוק מתווה דרכה של הציונות הדתית, אבל בסך הכול כולנו, כל שומרי המצוות, או אפילו שומרי המסורת, או אפילו כל מי שיש לו חיבור כלשהו לקדושה, מתרגשים מעצם העובדה שענק בתורה בסדר גודל כזה חי בתוכנו. שאפשר ללכת פה קרוב, לביתו הדל בבני ברק, ולראות אותו. אפילו רק לראות. שלא לדבר על לזכות לקבל ברכה. הרי כל סוגי היהודים, עם כל סוגי הבעיות, עומדים שם מדי יום, עוד בטרם עלה השחר, בתור הארוך והמפורסם רק כדי לשמוע שתי מילים: "ברכה והצלחה". כמה נחמה ותקווה הם מוצאים בשתי המילים הפשוטות האלה, כשהן יוצאות מפיו של אדם גדול כזה, שכולו תורה. מי שהיה שם יודע שמצטופפים במעלה המדרגות סרוגי כיפה מגבעת שמואל ומרעננה, לצד ליטאים מירושלים, לצד ש"סניקים שהגיעו במיוחד מאילת או ממעלות, לצד רבים ששמו על הראש כיפה במיוחד לרגל הגיעם לרחוב רשב"ם, ויחזירו אותה לכיס כשייצאו. והנה, הרב שמואל אליהו מתקבל שם לדקות ארוכות, וזוכה להרבה יותר משתי מילים מהרב. וכל זה קורה בתקופה הכי מתוחה, מבחינה פוליטית, בין הציונות הדתית לבין החרדים. לייק!

4.

אבל בעצם, למה אני מתפלא כל כך על הפער בין שני הסטטוסים? המנגנון המתואר פה אופייני כנראה לכולנו בימים אלה, ברמה זו או אחרת. זו הופכת להיות ממש משנת חיים: מקסימום פתיחות כלפי הרחוקים מאיתנו, מינימום פתיחות כלפי הקרובים. כשמדובר בחילונים / רפורמים / גויים – אנחנו מוכנים לפשרות, לקבלה, להידברות, לסבלנות, לסובלנות. אבל כשמדובר ביחסים בתוכנו, בתוך המגזר הדתי-חרדי – אנחנו לא מוותרים על קוצו של יו"ד. כולנו פנאטים, כולנו לא רואים בעיניים.

הנביא ישעיהו, בנבואתו המפורסמת שנקראת בהפטרת יום הכיפורים אומר "שלום שלום לרחוק ולקרוב". לאחרונה נדמה לי שהפסוק הנכון והאקטואלי יותר היום הוא "שלום שלום לרחוק ולרחוק". כלומר, עזבו אתכם מהקרובים המעצבנים האלה. אנחנו רודפים אחר השלום עם הרחוקים ביותר, אבל מזלזלים בכל אחד בבית הכנסת או בקהילה או במגזר ששונה מאיתנו, אפילו קצת. אהוב את האנושות, ושנא את השכן. זה קורה בתוך הציבור החרדי, וזה קורה בתוך הציבור הדתי-לאומי, וזה קורה גם בין שני הציבורים האלה. ההוא חרד"ל, ההוא חרד"ק, וההוא בכלל לא דתי, מי הוא בכלל.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

שחקן מפורסם, חוזר בתשובה, סיפר לי פעם שכאשר התחיל להתקרב ליהדות כולם היו נורא נחמדים אליו. כשבא לשיעורי תורה או לבית הכנסת עם ג'ינס, ואחר כך עם ג'ינס וקסקט, כולם האירו לו פנים, הציעו לו מקום והיו הכי לבביים בעולם. אבל ברגע שהחל ללבוש כובע וחליפה, כלומר את ה"מדים" הדוסיים - כל זה פשוט נגוז ונעלם. עכשיו הוא הרי כבר אחד משלנו, מחויב יותר, ממותג יותר. עכשיו אנחנו מסתכלים עליו במשקפיים אחרים, נוקדניים יותר, קפדניים יותר. כי כשאתה בחוץ אתה מה-זה מאמי, אבל פה, בתוך המחנה, אין פשרות, חביבי. פה בתוך המגזר כל אחד בעצם אומר לשני: אין עוד מלבדי.

5.

האם זה חייב להיות ככה? האם לפני כל הפאנלים והאוהלים של אהבת החינם בין תנועת בני-עקיבא לתנועת הצופים, אפשר שפעם אחת, רק אחת, כשאתה נכנס לאחד האתרים הדתיים או פותח עיתון פרשת שבוע לא תקרא על עוד קרב בין לייט לחרד"ל? האם לפני כל מיזמי צו פיוס בין החלקים השונים בעם, ולפני שהולכים לקרב רחוקים, אנחנו לא אמורים להצליח לקרב בין קרובים, למרות שזה הרבה יותר קשה ומאתגר ומעצבן? רגע, אולי גם בסיפור של קמצא ובר קמצא זה היה כך? בטח באותה סעודה שגרמה לחורבן הבית, בר קמצא היה דווקא נורא נחמד למלצרים, ובעל הבית שגירש אותו בתקיפות, ממש במקביל, אירח למופת את החברים הגויים שלו מהעבודה שהגיעו לאירוע, בלי שום חילוקי דעות וקונפליקטים.

אני מציע ליישם בתוך הציבור הדתי, מהקיבוץ הדתי ועד סאטמר (ואפילו הר המור!), משהו נפלא שכתב רב אחד במוצאי שבת האחרון בפייסבוק שלו: "הוויכוח ההלכתי מוכרח להתקיים אך הוא לא צריך לייצר חומת הפרדה. החומה הזו כבר נוסתה וקרסה. כעת צריך לייצר שפה שמגדירה את ההבדלים אך לא מבודדת בין הקבוצות ומאפשרת להתנהל ביחד, מתוך חזון משותף".

והנה אירוע שהוא אנטי תזה למה שהטור הזה מתאר. הכנס השנתי שארגנה השבוע ישיבת רמת גן "בכל לבבך – לחיזוק עבודת השם". כ-1500 איש הגיעו לשמוע על עבודת השם נטו, בלי בעד ונגד, בלי חידודי השקפה. בתמונה: ההתוועדות המשותפת של הרב יהושע שפירא ואביתר בנאי (לא צולם תוך כדי נהיגה, מבטיח)