אאא

אצלנו בבית מקשיבים לחדשות בקול ישראל. לפעמים לקראת סיום החדשות, הקריין מתחיל לספר על מקרי אלימות שקרו במדינה. על רציחות, על תקיפות, על התעללות. ותמיד בשלב הזה, מישהו מהמבוגרים מכבה את הרדיו. אנחנו לא רוצים לשמוע את הדברים האלו בבית שלנו.

בבתים חרדיים אחרים, מוותרים לגמרי על ההאזנה לחדשות ברדיו חילוני, ואחרים מסרבים גם להאזין לרדיו חרדי.

השמירה על טהרת השיח היא אחת מנקודות הטוהר והיופי בציבור החרדי. לא רוצים לדבר על תועבות ואלימות, לא רוצים להיחשף לכיעור, רוצים לשמור על חממה של טוהר וקדושה.

אבל אותה נקודת יופי וטוהר, אותה שמירה על צניעות הדיבור הופכת להיות חרב פיפיות כאשר האלימות נכנסת לביתנו פנימה.

מיתוסים שגויים

תקיפות והתעללות הן תוצאה של הפרעות נפשיות, והן אינן פוסחות על שום מגזר. אדם שתוקף ילדים או נערות על רקע צניעות, הוא אדם חולה שצריך להיות מורחק ומטופל. אין קשר בין התנהגות האדם הזה לרמת הדתיות שלו או לסוג מוסד הלימודים בו הוא למד בילדותו. זהו אדם חולה שלא מעיד על החברה ממנה הוא מגיע.

מדובר בנושא שהצנעה יפה לו. זה ברור לכל אחד. לכן לא אכנס לדוגמאות ולסיפורים, אלא אנסה להפריך מספר מיתוסים שגויים ולהבהיר את החשיבות העצומה שיש בדיווח למשטרה במקרים כאלו.

ראשית - הגישה המוטעית של "אצלנו זה לא קורה".

אנשים חושבים בטעות שתקיפות כאלו הן תוצאה של חינוך או של הרגלים קלוקלים ולא מבינים שמדובר פשוט במחלה. אנשים שלשמחתם הרבה אינם נחשפים לסיפורים מזעזעים, מעדיפים לחשוב שבציבור החרדי הדברים הללו לא קורים. זוהי טעות מוחלטת. אנשים התוקפים ילדים, נערים ונשים הם אנשים בעלי הפרעה נפשית והם נמצאים בכל מגזר.

כמו שיש סכיזופרנים ודכאוניים וחרדתיים בכל חברה ובכל מגזר, כך יש גם תוקפים בכל חברה. זוהי הפרעה פסיכולוגית שלא קשורה לטיב וסוג החינוך המקובל. למרות החינוך לטהרה ולקדושה, למרות הצניעות והשמירה, גם בציבור החרדי ישנם מקרים חריגים של אלימות, התעללות, ותקיפות. הפצת הרעיון ש "אצלנו זה לא קורה", פוגעת אנושות בקורבנות, ויוצרת זילות של הנושא כולו.

שנית – התפיסה המוטעית של התוקפים כאנשים קיצוניים והזויים

גם כאשר אנשים מודעים לכך שתקיפות קורות גם במגזר החרדי, פעמים רבות ישנה תפיסה שמדובר בשוליי המחנה, ושהתוקפים הם אנשים קיצוניים והזויים דוגמת רוצחו של לייבי קלצקי. אבל גם זאת טעות מוחלטת.

צריך להבין על מה מדובר פה. מעל 85% מכלל מקרי התקיפה מבוצעים ע"י אדם המוכר לקורבן. ההיכרות כוללת בני משפחה, חברים/ידידים/מכרים, מורים, מטפלים, עמיתים, מנהלים וכד'.

זאת אומרת – ברוב רובם של מקרי התקיפה, לא מדובר באדם זר "בחזות חרדית" כפי שנהוג לתאר, אלא מדובר באדם מוכר השייך לקהילה. זה יכול להיות השכן מהקומה התחתונה, המלמד בתלמוד התורה, המוכר בחנות המכולת והרופא של השכונה. התוקפים יכולים להיות מכל שכבות האוכלוסייה. פעמים רבות מדובר על אנשים ידועים בקהילה, על אנשים הנושאים משרות ציבוריות. אנשים מכובדים ומוכרים.

לתוקפים לא כתוב על המצח שהם תוקפים, ולעיתים רבות קשה לאנשים להאמין שהם אכן ביצעו את המעשה האיום המיוחס להם. לעיתים נוצר מצב אבסורדי שמרוב שהקהילה מתקשה להאמין שאדם ידוע ומוכר יכול להיות תוקף, נוצרת דה-לגיטימציה של הנפגעים, וכך נוצר סבל עצום וקשה מנשוא לנפגעים.

הבנה וקבלה של העובדה שתוקפים יכולים להיות אנשים חרדיים מוכרים מתוך הקהילה חיונית על מנת למנוע תקיפות נוספות.

שלישית – לא רוצים לגרום לפירוק של המשפחה של התוקף.

פעמים רבות, אנשים שנחשפים לסיפורי תקיפה, לא יודעים איך להגיב והאם כדאי לדווח למשטרה. טענה שכיחה במקרה הזה היא "איך אפשר לספר למשטרה, זה יהרוס לו את המשפחה, מסכנים הילדים שלו, מסכנה אשתו" וכדומה.

צריך להבין משהו חשוב מאד בנושא הזה. אין תקיפה חד פעמית. אדם שתוקף ילדים הוא אדם אובססיבי, שיתקוף עוד הרבה ילדים. אדם כזה צריך טיפול והרחקה מהסביבה. אחרת, הרחמים על משפחתו של התוקף יגרמו למשפחות רבות להיהרס, ולפגיעה נפשית קשה מאד בילדים נוספים תמימים וחפים מפשע.

אישה זכאית לדעת מה מעשיו של בעלה, ואם איזה סוג אדם היא חיה. זה לא הדיווח למשטרה שיפרק את המשפחה, אלו המעשים הנפשעים של התוקף.

תארו לעצמכם את תחושת הבלהות של ילדים או נערים נפגעים שרואים איך התוקף שלהם מסתובב חופשי, מוערך בקהילה, ממשיך לקבל עליות לתורה. מצב כזה גורם לבלבול עצום אצל הנפגעים, הוא יכול לגרום להם להאשים את עצמם, לשנוא את הדת, ולרצות להתאבד.

הרחמים במקרים כאלו צריכים להיות מופנים כלפי הנפגעים, וכלפי הנפגעים העתידיים ולא כלפי התוקף. התוקף מהווה איום על שלומו של הציבור, המשפחה שלו מפורקת גם ככה, רק שקרים וסודות מחזיקים אותם יחד.

 (צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

(אילוסטרציה. למצולם אין קשר לנאמר בכתבה. (צילום: פלאש 90)

 

רביעית – זה לא יקרה שוב.

אנשים שנחשפים לסיפורי תקיפה מעדיפים לקוות שמדובר במעשה חד פעמי. פעמים רבות הם מתמקדים בטיפול במקרה הספציפי הזה, בהגשת עזרה פסיכולוגית לנפגע ובניסיון לאסוף את השברים וללכת הלאה, כאשר הטיפול בתוקף מוזנח.

אבל ההתייחסות לתקיפה כאל מעשה חד פעמי היא טעות מוחלטת. וזו הנקודה החשובה ביותר במאמר הזה: זה קורה שוב ושוב. אין כזה דבר מעידה חד פעמית. מי שתקף בעבר ולא טופל, יתקוף שוב. מדובר באנשים אובססיביים שמתנהגים כנגד כל עקרונות המוסר המקובלים. אם היה בהם הכוח והרצון לעצור את עצמם, הם היו נמנעים מלעשות את מה שהם עשו כבר בפעם הראשונה. אי אפשר לעצום עיניים, לטפל בנפגע, וללכת הלאה. חייבים לעצור את התוקף לפני שיתקוף קורבנות חדשים.

משפחות שמתמודדות עם תקיפה של אחד מילדיהן עוברות סבל עצום וקשה מנשוא, ולעיתים מעדיפות לטפל בילד שלהם ולוותר על הדיווח למשטרה. גם מנהלים של חדרים מעדיפים לפעמים להתעלם מתלונות שהתקבלו ולהסתפק בשיחות אזהרה.

אבל שיחות אזהרה לעולם אינן מספיקות. התקיפות חוזרות על עצמן, גם כאשר התוקף מביע חרטה על מעשיו. ההתעלמות ממעשי התוקף היא סיוע ישיר לתקיפות.

אני לגמרי מבינה את הקושי העצום העומד בפני אנשים במצב כזה. נתקלתי במספר מקרים בהם נפגעי התקיפה ומשפחותיהם העדיפו להתמקד בסיוע לנפגע – לעבור דירה, לעבור בית כנסת, לעבור תלמוד תורה וכו', ולא רצו להתמודד עם הכרוך בדיווח למשטרה. האנשים הללו בדרך כלל היו כל כך שבורים, המומים וחסרי אונים שכל מה שהם יכלו לחשוב עליו זה איך לעזור לבן או בת משפחתם הנפגע/ת, טובת הציבור נדחקה למקום שני יחד עם חששות רבים שהדברים יתפרסמו, תחושה של בושה ופחד מהסטיגמה.

אינני שופטת את האנשים הללו, זהו ניסיון קשה מנשוא והלוואי שאף אחד מאתנו לא יתנסה בו. עם זאת חשוב להבין במה מדובר. להבין שההתעלמות מהתוקף תגרום באופן ישיר לתקיפות נוספות. להבין שהדיווח למשטרה יכול להציל נפשות פשוטו כמשמעו. להבין שעם הקושי העצום והכאב המפלח, עם אובדן האונים והרצון העז לגונן על הילד מכל משמר, הדיווח למשטרה הוא אחד מהמעשים החשובים ביותר שהורים לילדים או לנערים מותקפים יכולים לעשות. זוהי הדרך היחידה למנוע מאנשים אחרים לעבור את הסבל האיום שעוברים קורבנות התקיפות ובני משפחותיהם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חינוך ילדים' ותישארו מעודכנים

איך נגן על ילדינו מתקיפות?

גם התוקפים האכזריים ביותר אינם מתנהגים באופן אימפולסיבי לגמרי. הם בוחרים את הקורבנות שלהם בקפידה, ופעמים רבות (אבל לא תמיד) ייטו להיטפל לנערים שנדמה להם כי הם חלשים וחסרי אונים, וכי הם מסוג הנערים שלא יתנגדו ולא יספרו לאף אחד על מה שקרה להם.

הדרך היחידה למנוע מצב כזה, היא על ידי תקשורת בריאה עם הילדים. התעניינות יומיומית בחיי הילדים, בסיפורים שלהם, במה שקורה להם בבית הספר, קבלה של תחושות הילדים והימנעות מביקורת מיותרת, תגרום לילד להרגיש בטוח ורגוע, ותרחיק ממנו תוקפים פוטנציאליים. צריך ליצור מצב שאם חס וחלילה יקרה כזה דבר, הילד או המתבגר ירגישו בטוחים מספיק על מנת לפנות להוריהם ולספר להם על מה שאירע להם.

אבל זה יכול לקרות לכל אחד. אם חלילה זה קורה והילד או המתבגר חוזרים הביתה עם הסיפור האיום והנורא שקרה להם, צריך לקבל אותם בהבנה וברגישות. צריך להבהיר להם שאנחנו מאמינים לסיפור שלהם, להסביר עד כמה אנחנו שמחים שהם סיפרו לנו את הסיפור, להדגיש שוב ושוב שהם לא אשמים במה שקרה להם, ולומר להם שבכל מצב נעשה את המקסימום על מנת להגן עליהם.

בת שבע קשובה לכם. יש לכם שאלות בכל נושא? שילחו לכתובת bat7@kikar.net
הפייסבוק של בת-שבע
, לשאלות, הערות ולייקים