אאא

יש יהודי המכהן כסגן ראש עיריית ירושלים בשם צביקה כהן. דווקא מאחר שאני חבר טוב שלו מהעבר, אני רוצה לציין לפני הכל שאין לי שום עסק, אינטרס, פרויקט או משהו אחר עם עיריית ירושלים, ואנחנו גם איננו קרובי משפחה.

כשר' אריה דרעי החליט להביא אותו לירושלים ולמנות אותו כבכיר הסיעה בעיריית ירושלים, אני הייתי בין אלו שטענו שזה מיועד לכישלון מוחלט. ניתחתי את זה בכך שבירושלים שוחים כרישים אמיתיים. אם אנחנו מדברים על הצד החרדי, מדובר כאן באנשים שחלקם נמצאים כבר מעל 20 שנה שנמצאים בכל המערכות הירושלמיות והם מושרשים כמו שצריך, ופתאום מגיע איזה בחור טברייני, אמנם כישרוני וחייכני, אבל נראה היה לי שלחבק ולחייך זה לא מספיק בשביל להשתלט על התיק הענק הזה, תיק מנח"ח (מחלקת חינוך חרדי). תיק החינוך החרדי הוא תיק ענק, והעיקרי מבין התיקים בעיריית ירושלים הנוגעים לציבור החרדי, תיק הכולל בתוכו את כל מערכת החינוך החרדי בירושלים על כל מוסדותיה.

והופתעתי. כבר קרוב לשישה חודשים, היהודי הזה מתחיל את העבודה ב-8 בבוקר ומסיים אותה לעתים קרובות ב-2 וחצי בלילה בפגישות אצלו בבית עם מנהלי מוסדות, הורים של ילדים או הורים לבנות שצריכות להיכנס לסמינרים.

אנשי המקצוע בעיריית ירושלים, שהיו בטוחים שהם מכירים כבר הכל, הם עצמם על סף קריסה ואפיסת כוחות מקצב העבודה, אליו לא היו רגילים מעולם. אני אישית, כשיצא לי לאחרונה לראות ולהכיר אותו מקרוב, ראיתי את הקידוש ה' שהוא יוצר בעירייה, ראיתי איך שהפקידות בעירייה מעריכה ומעריצה אותו כבן-אדם, ואיך היכולת שלו לחדור ולהשיג הישגים היא כמעט בלתי מוגבלת. כל מי שעובר בקומה 6 בעיריית ירושלים, יכול לראות שלשכתו היא הלשכה שיש בה את הכי הרבה פעילות, כל העת נכנסים ויוצאים ממנה, ואף אחד לא יוצא מבלי לקבל יחס של כבוד.

מנכ"ל העירייה ומנהלי האגפים שכלל לא קשורים למנח"ח, כבר הדביקו לו את הכינוי "הנסיך". ולמה? בגלל שאין מצב שהוא יעבור לידם ולא יחייך, יחבק, יתעניין וישאל. כל ישיבה מקצועית הוא מנהל בסבר פנים יפות, ובמקביל יודע להתבטאות היטב ולהעביר את התחושות הקשות בדברים מסוימים בהם הציבור חרדי, אשכנזים וספרדים כאחד, מרגיש מקופח. הוא מצליח לחדור לליבותיהם של מקבלי ההחלטות במערכת, ולהפוך את הסוגיה למקצועית ועניינית גרידא, ועל-ידי זה להשיג הישגים שאני לא רוצה לפרטם בגלל שזה לא תפקידי. את זה אני משאיר לו, וביום שהוא ירצה להוציא החוצה את כמות ההישגים שהוא השיג, שהוא עצמו יפרט אותם. אין לי ספק שבנקודה הזו אותה כה כאב מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בכל הנושא של האפליה בירושלים, הגרי"ש זצ"ל אם היה עדיין כאן איתנו, היה יכול להתגאות בו בנושא הזה וכן ביושר שבו, המביא אותו ליכולת לנהל כל סוגיה וסוגיה ללא נגיעות אישיות.

על ר' אורי לופוליאנסקי אמרו שעם החיוך לבדו הוא זכה לכבוש את עיריית ירושלים, כמובן בהרבה סיעתא דישמיא. באשר לצביקה כהן, אין לי ספק שלא רק עם החיוך ולא רק עם החיבוק הוא הצליח, אלא גם עם החכמה, היושר והחן שבו, והסיעתא דישמיא שהוא זוכה לה. אני לא יודע אם הוא יגיע יום אחד לראשות העיר, אבל בוודאי ובוודאי שהוא יצליח לעשות את מלאכתו נאמנה, לציבור בירושלים שכל-כך זקוק לו היום.

הסטייפלער וחכם שלום

בטור הראשון שלי כאן, ציטטתי את מה שמו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל התבטא כלפי נשיא מועצת החכמים חכם שלום כהן, שהוא "תלמיד חכם וירא שמים", דבר שמעולם לא התבטא כמעט על אף אחד.

השבוע כולם שאלו על הפלא הזה שחכם שלום היה הכהן הפודה בפדיון פטר חמור שנערך אצל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. אבל רק מעטים יודעים שבחייו של הסטייפלער, אביו של הגר"ח, כאשר חכם שלום היה מגיע לעתים להתפלל אצלו בבוקר, הסטייפלער היה זה שפורס לפניו את השטיח בברכת כוהנים.

הטור פורסם הבוקר ב'כל ישראל' מבית 'קו עיתונות'