אאא

סיפור נפלא ששמעתי בחג הזה. מוגש כחומר למחשבה לכל ההורים, לכל המלמדים והמורות ולכל מי שאמון על חינוך ילדי ישראל.

הרב גורדון זצ"ל, ראש ישיבת לומז´ה בפתח תקווה סיפר מעשה מופלא שהתרחש עם אחד הבחורים בישיבה

את חיי אני חב, כך פתח הבחור וסיפר למורה שלי מכיתה ב´.

הימים- שנות אמצע המאה הקודמת ובכיתתי, למד ילד אחד שהיה בן עשירים. במושגים של אז ידענו היטב להבחין מיהו עשיר ומיהו עני. מיהו הנועל נעליים חדשות בכל עונה, מי לובש בגדים הנקנים בחנויות ולא מתקבלים בירושה, מיהו המביא בכל יום פרוסת לחם מרוחה בחמאה ומידי פעם אף נשמע צליל של כמה גרושים מצטלצלים בכיסו, בקיצור- מהמעמד העליון.

אנחנו, רובנו, היינו ילדים להורים קשי יום שבנפשם הביאו לחמם ואפילו פרי בתוספת לארוחת עשר היה בעבורנו מותרות, שלא לדבר על כסף "לבזבוז". הגדיל אותו הילד לעשות יום אחד בהביאו לכיתה שעון זהב שקיבל במתנה מאביו להתרברב בו לפני כל החברים.

בהפסקה סובבנו כולנו את שולחנו, מביטים בקנאה בלתי מוסתרת בשעון כמו היינו כפריים המעזים לחשוק בבת המלך. מתפעלים מנצנוצי האור המבליחים, מהמכסה הנפתח ונסגר חליפות, ממנגנון הפעולה המשוכלל..

בהפסקה הבאה כבר יצאנו החוצה. ילדים היינו, וחצר בית הספר אף היא משכה אותנו לשחק ולהשתובב. אלא, שבשובנו לכיתה נפל דבר- שעון הזהב נעלם...

ברור היה לכולם כי רק ילד מן הכיתה ידו במעל. גם המורה ידע זאת. הוא העמיד את כולנו בשורה, ציווה עלינו להרים ידיים והחל למשש בגופנו ובכל כלינו בחיפוש אחר הגניבה.

ואני, אימה גדולה וחשיכה נפלה עלי. אני הוא זה שלא עמדתי בניסיון ובשעת ההפסקה התגנבתי לכיתה והחלקתי את השעון לתוך כיסי. והמורה עובר ילד ילד, בודק בתיקו, במכנסיו, בשרווליו...

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חינוך ילדים' ותישארו מעודכנים

הגיע תורי, סמוק ומבוהל, רועד כעלה נידף חשתי את ידו של המורה גולשת לתוך כיסי ואוחזת באחיזה איתנה את השעון. חשתי כיצד הוא חופן אותו בתוך ידו שלו ובעוד רגע קט יגלה את קלוני לעיני כל.. אך לא. המורה תפס בשעון, החליק אותו אל תוך שרוול חולצתו הרחב, התרחק ממני והמשיך בחיפוש אצל שאר הילדים הממתינים בשורה.

רק לאחר שסיים הרים ידיו ואמר: ילדים! מצאתי את השעון! והוא שלשל אותו מתוך חולצתו והשיבו לבעליו.

לא ידעתי את נפשי. לא הצלחתי לשמוע מאומה ממה שנלמד בשיעור. בהפסקה הבאה קרא לי המורה ואמר- לא הסגרתי אותך, לא ביישתי אותך, אבל דבר אחד אני רוצה שתלמד - סוף גנב לתלייה. הבטח לי שלעולם, לעולם לא תיגע עוד ברכוש שאינו שלך..

ואני הבטחתי, וקיימתי. ומאז ועד היום הריני שומר את הבטחתי ויודע שאת כל חיי אני חב למורה היקר שאלמלא חכמתו, רגישותו, האמון והכבוד שרחש לי יכול היה הכל להסתיים אחרת, ספק אם הייתי יכול להמשיך את לימודי באותו בית ספר, ספק גדול יותר אם הייתי זוכה להמשיך את לימודי בישיבה גדולה ולהשקיע עצמי בעולם של תורה...

מחר חוזרים הילדים לחבוש את ספסלי בתי החינוך. איך אמרנו? -חומר למחשבה...