אאא

שבעים ושש שנים חלפו מאז כ"ד באלול תרצ"ג – (1933), היום בו נסתלק מרן בעל ה'חפץ חיים' לשמי מעלה, כשהוא בן 95. בשבעים ושש השנים שחלפו, הפכו יצירותיו התורניות, המשנה ברורה והחפץ חיים, לאבן בסיס בהתנהלותו היומיומית של כל יהודי שומר תורה ומצוות.

הספר השימושי יותר, והנמצא תדיר תחת ידו של כל יהודי, הינו ה'משנה ברורה', שהפך לספר הלכתי בסיסי בחייו של כל יהודי. אולם למרות זאת, הספר שמזוהה יותר מכל עם בעל החפץ חיים, הינו דווקא חיבורו על איסור לשון הרע, על שמו הוא גם קרוי "בעל החפץ חיים".

את העניין הזה, הייחודיות דווקא בספר הזה, הסביר לנו אחד מגדולי ישראל: "בדרך כלל אנשים גדולים מתפרסמים - על ידי יצירת חיבורים מפורסמים. החפץ חיים לעומת זאת, חיבר ספר פשוט על דבר שלא היה פופולארי, הוא היה הראשון שחיבר על זה משהו. לא היה קודם ספר שדיבר על הנושא והביא למודעות, הוא הראשון שכתב על העניין הזה חיבור. זהו ספר שלא מתייחד בלמדנות אלא דווקא בדאגה לנושא חשוב".

"באותו זמן, טרום עידן התמונות, גם בקושי הכירו את מראהו. כולם אמנם שמעו עליו, אבל לא ידעו איך הוא נראה. וכך הוא היה נוסע ברכבת, מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, מפיץ את הספר על איסור לשון הרע. זו הייתה גדלותו כשהתמסר לנושא שלא היה פופולארי, לא היה למדני, הוא היה רק דאגה לאמת ולחומרת האיסור. ולכן הספר הזה מאפיין אותו יותר מהחיבורים האחרים".

על הנסיעות ההן ברכבת, לא חסרים סיפורים. אחד המפורסמים שבהם מספר, על פעם אחת בה נסע החפץ חיים ברכבת, ושוחח עם יהודי שדיבר בהתלהבות על גדלותו של בעל החפץ חיים - מבלי שידע מיהו בן שיחו... תגובתו של החפץ חיים הייתה, כי אין המדובר בכזה צדיק כמו שעושים ממנו... אותו יהודי התרגז מאוד על הזלזול בחפץ חיים, והרים עליו את קולו...

מאוחר יותר, כשהגיעו לתחנה וראה אותו יהודי את ההמונים המחכים לשותפוו לנסיעה, הבין את טעותו ובא לבקש סליחה. בתגובה ענה לו החפץ חיים, "למדתי ממך, שאסור ליהודי לדבר לשון הרע גם על עצמו..."

ומאידך, ברגע שהעניין נגע לנושאי אידישקייט, נעלמה כל הענווה. אז עמד בעל החפץ חיים על המשמר ולא חת מפני איש.

והיה עוד משהו, ראוי לציון, שלא מצוי בימינו. החפץ חיים התעקש שלא לקבל שכר על רבנותו, את פרנסתו הוא הביא מחנות מכולת שהייתה בבעלותו וממכירת ספרו בעילום שם.