אאא

לפני כשנה וחצי, בלַיִל אשדודי אופייני, שעות ספורות לאחר שהרה"צ רבי חיים פינטו נבחר לרבה של העיר החמישית בגודלה בישראל, הגיע אליו לביקור גיסו הדגול מבאר שבע, האדמו"ר רבי אלעזר אביחצירא זי"ע.

זכיתי, ולמעלה משעה ישבתי במחיצת גדולים באותו לילה: האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, אביו המרא דאתרא המוכתר, והדוד האורח זצ"ל. האהבה העצומה והערכה הרבה שרחשו השלושה זה לזה, לא הותירו ספקות. מחוץ לבית, הָמה הרחוב הלילי בהתרגשות גואה. ההמון צבא על השערים וביקש לחטוף בדל הצצה בפניו המוסתרות של המקובל הטמיר, שבהפתעה גמורה זרח אל תוך הלילה הדרומי היישר מבירת הנגב.

שעה ארוכה הסתודדו שלושת האישים בחדר סגור, אין יוצא ואין בא בסודם. אחר נפתחה הדלת, ונהרה נשפכה החוצה אל הבית ואורחיו. הפמליה הקורנת הסבה לסעודת הודיה מרוממת בראשות 'באבא אלעזר', שישב בראש השולחן העמוס, בתפארת דיוקנו המשפחתי-שורשי, מקרין עלינו שמחה וסוחף את כולנו להרגשים עילאיים. האווירה הייתה מרוממת, ואיש מהמסובים לא שת את לשונו אל המטעמים והמעדנים שהוגשו כיד המלך. הצדיקים ישבו, עטרותיהם בראשיהם, ואנחנו נהנינו מזיוום.

שלווה ברוכה

כשהתפזרו האורחים בשעה מאוחרת, נותרתי סמוך ונראה אליו. ברחוב עוד עמדה המולה, אך בבית פנימה שכנה השלווה הברוכה. באותם ימים התנהל נגד האדמו"ר זצ"ל מצוד תקשורתי, והתאוויתי להיווכח מקרוב כיצד רואה אישיות נעלה ושמימית מסוגו את הריקושטים המשוננים שניסו לסדוק בכוח את ההילה המלווה אותו משחר בית אביו וסבו.

שאלתיו על כך. האריה שבו התגלה במלוא גבורתו וחוסן תקיפותו. המלכודות שניסו גורמים שונים להציב על דרכו לא גרמו לו לסטות כמלוא הנימה ממסלולו. עיניו בהקו בצדקת הדרך, ומבטו רָשַׁף עזות דקדושה. מי שמצעירותו הכריז מלחמה רוחנית מבית אבא והצליח להכניע בפרישותו וסיגופיו את גדול אויבי האדם עלי אדמות, מי שבטש עשרות שנים את החומרניות ויכול היה לה, לא יירתע מקולות מלחמה של קטני מבט וקצרי רואי. 

אולם היה שם גם כאב מהול בחוסר הבנה. האיש הגדול לא הבין מה פשעו ומה חטאתו כי דולקים אחריו מחרחרי ריב. למי מהם עָוַל? למי מהם פשע? מדוע ולמה רודפים הם אותו רדיפת שָׁנים מגמתית ונטולת סיבה מוצדקת?

כיצד מצליחים אנשים בעיתונות לחשוב שהם מוכשרים לשפוט מישהו שאינו בן עולמם, מכל סיבה שהיא, בכלי עבודה צרי אופקים ולהביט עליו מעבר לחרך צר שבוחן כל התנהלות במבט חד-ממדי, חומרני, ארצי וחסר ידע? הוא הרי בנוי אחרת, רקום ברקמה על-אנושית, שונה לגמרי. 

והוא - המקובל הפרוש, שלא נהנה ממנעמי העולם הזה כמלוא הנימה, שהעביר עשרות שנות הסגר והתעלות בין חומות מבצר של תורה טהורה, תפילה משתפכת וישועות הפרט, שהתמסר לעמך ישראל בהתמסרות טוטלית - כמעט שהיה למרמס תחת מגפי תאבי מחלוקת.

רזין דרזין

כל מי שנחשף לשושלת הקדושים לבית אביחצירא, אם לסבא המקודש הבבא סאלי זי"ע, אם לבנו השרף הבבא מאיר זי"ע ולקורות חיי קדושתם של קדושי המשפחה למעלה בקודש, למד עד מהרה להאמין כי הם רזי דרזין וסוד כמוס. מי שניסה להבין או להסביר, טעה והטעה. רק זאת ידעו - שמלכי משפחה זו מפקירים את עצמם למען הכלל ומתמסרים למען עדתם התמסרות ללא גבול ומידה.

המושבניקים במושב עלמה הצפוני ובמושב בר-גיורא שבהרי ירושלים יספרו על שבתות רבות שעשה איתם רבי אלעזר בצעירותו, בשליחות סבו הגדול. מאות מיוצאי מרוקו יודעים על שליחויות ומשימות, וגם על כוחות נשגבים שהפקיד בידיו הסבא הקדוש מנתיבות על מנת להציל יהודים יקרים מרדת שחת. בזכות אותן פעולות רחוקות בזמן, שמרו אלפים מבני יהדות מרוקו על זיקתם היהודית ונותרו קשורים ליהדותם וחקוקים באמונתם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מבצרו של 'רבי אלעזר' היה מגדלור לכל הנגב. מתוך פינתו הספונה ריפא את שברם של רבים והיה למנהיג הדרום שרכש גם גדלות בתורה שמעטים משתווים אליה, בכל המכמנים, נסתר כנגלה. במהלכיו התהלך כאדמו"ר, קיבל פתקי בקשות והתערב בפועל בכל צרה ומצוקה.

בדרכו המיוחדת, שילב תקיפות בלי גבולות עם רוך אינסופי. מעטים יודעים כמה גבאי צדקה יצאו מחדרו כשבאמתחתם דמים רבים לחלק בצנעא ולפזר בשקט. צדיק היה, לא החניף לאיש ולא חת משום בריה. האמת הצרופה הייתה שגורה על פיו, גם אם לא נשמעה נעימה. עיניו היו צופות למרחוק כשהוא, במקום סתרו, יודע לנתח מהלכי עולם בבהירות מפתיעה.

ואותה מלכות שבגבורה שהדריכה אותו בעת המצור כבעתות שלום, זקפה את קומתו לבל ייכנע. לרגע לא חישב להישבר או להתכופף בבהלה נוכח החיצים. רחוק מתמימות היה כרחוק באר שבע ממטולה. "שהשם יסלח להם, על כל הצער שהם גורמים לנו. אין בלבי עליהם מאומה", אמר לי באותו לילה דרומי שבו פגשתיו לראשונה, לבוש בגלימה המשתפלת ממצחו ומטה, חופן בידיו את שולחן הזכוכית הנמוך שניצב לצדנו על השטיח.

האופנה של העברת שבט ביקורת השיפוט הסובייקטיבי על מעשיו של כל ילוד אישה, היא אופנה לא יהודית. משם היא באה אלינו ולשם עליה לשוב. רק אנשים קטנים יכולים להעז ולנסות להיכנס לקודשי הקודשים פנימה ולהרהיב בחוצפתם למדוד ולהעריך, לקבוע ולפסוק, להסיק מסקנות ולקבוע עובדות. כי אין לנו שיג ושיח בחייהם, במושגיהם, בהשגותיהם, באורחותיהם ובגדלותם של שרפי מעלה המתהלכים בתוכנו. איננו רשאים לדרג צדיקים, לא לשפטם ולא לחלק להם ציונים. עלינו להשיל נעלינו כשאנו עומדים על אדמת קודשם.

***

הלילות האחרונים, הבה נודה, עברו על כולנו במחשבות מסייטות.