אאא

בעוד אתם שוכבים מעולפים ורופסים מתחת למזגן כשצער החורבן ניכר היטב על פניכם המכורכמות, כמי שאמון על ההסתכלות היהודית הקלאסית לדורותיה, ברגעים אלה ממש, אני מביט ומפליג בדמיוני קדימה אל צאת הצום בחיק משפחתי האהובה. אל אותם רגעים בהם אשבור את הצום ואיתם כנראה, גם את כל הסייגים וחומות האיפוק והרסן שהצבתי לעצמי מבעוד מועד.

ככה זה כשאתה נולד לעדה הנכונה-הגיאורגית. וכולי תקווה שחרף הצום, אין ביניכם אף לא אחד שמביט בערפול, בשם משפחתי המסורבל משהו ותוהה לעצמו: "מה זה השם המוזר הזה? מאיזו עדה הוא"?

במסורת הגיאורגית (הגרוזינית) המונח "לפתוח שולחן" יוצא לגמרי מידי פשוטו. שכן, "לפתוח שולחן" אצל רבים מכם נתפס כפעולה הפשוטה של צירוף שני לוחות העץ שמונחות בדופן השולחן מלמטה ובכך להאריך מימדי השולחן בכמה סנטימטרים נוספים.

אצלנו הגרוזינים, השולחנות ממילא ארוכים וכבדים, מורגלים ומיומנים להחזיק כמויות אוכל לא הגיוניות, תוך הקפדה יתירה ושימת דגש מיוחד על הכתוב: "ולא נודע כי באנה אל קרבנה".

לידיעתכם, אוי למלצר שייתפס באירוע של גרוזינים, כשהוא מפנה מהשולחן דבר מאכל כלשהו. חרב הפיטורים תונף עליו במקום באכזריות ושמו ייזכר לדיראון עולם. מהמקום בו אני בא, מותר להוריד מהשולחן אך ורק צלחות ריקות וגם זה לצורך העמסתם מחדש. על שאלות גנאי בדוגמת: "מה תרצה אדוני, עוף או שניצל"? אין מה לדבר. חס וחלילה, אוזניים תצלינה. הקו המנחה הכללי הוא: 'האם תרצה'? שואלים אדם חולה, לאדם בריא מגישים. ובעין יפה מגישים.

זה אומר שמניחים בפניו מגש בקוטר של בייגה שוחט, כשעליו מונחים שבעה סוגי בשרים לפחות. מה שנקרא, לא לדחוף, יש מספיק לכולם.כך ממשיכה לה זרימת המזון אל השולחן שכבר קיבל קימור של גונדולה. עד שבשלב מסוים, בכדי להחליף מילה עם היושב מולך, תיאלץ לעמוד על שתי רגליך המסורבלות...

מכיוון שאינני אוהב לדרוך על יבלות ונעיצת סכינים בחסרי ישע איננה נמנית על תחביביי המובהקים, לא אמשיך בתיאור פרטני של שלל גחמותינו כעדה וכעם. עוד חזון למועד. על כן, אבוא בפניכם במגילה קצרה ולא טרחנית במיוחד, של מתכון קליל ומנצח שיקל עליכם במעט את שברון הצום ומועקותיו הנלוות. לאחר מכן, אתם רשאים לתת דרור ופורקן לכל אשר יעלה על רוחכם.

המתכון המובא בפניכם, לעולם לא היה עולה במוחי הקודח והמדובלל, לולא רעייתי מהמוצא הרוסי/שמרני שקצה נפשה בגינוני האכילה הגרוזיניים שלי. ובצעד חד משמעי ונבון (מצידה) מנסה לאלף ולהרגיל אותי (עד כה, ללא הצלחה יתירה) לאבות מזון מסוג אחר, כאלה שלא מעודדים יתמות בגיל צעיר כמטבח הגרוזיני, ל"ע ולא עליכם.

תאמינו או לא, לשיטתה, מסתבר שאפשר אחרת. לא עוד התנפלות רעבתנית כעדר סומלים כחושים, על שאריות רוגעלך דביק ובורקס שסר חינו מעליו, לגימה מהירה ועצבנית מכוס קולה על סף קיפאון וקינוח בגרעפס רעשני ומצלצל. רבותיי, מהפך!

מתחילים בכוס תה פושרת! בטח שלא קפה על בסיס חלב. שכן לדבריה, קיבתנו המצומקת מחמת הרעב המתמשך לא יכולה להכיל במגע ראשון עם מזון, לא חום גבוה ולא את הלקטוזה המצויה בחלב. מי שעושה כך, מסתכן בכיווצים מהירים של דפנות הקיבה, המביאים בהדרגה להעלאת גרה לא נעימה.

אפשר להמשיך עם פרוסת עוגה קלה מתוקה שתאפשר לזרימת הדם בגופנו לאשש את אחיזתנו בעולם הזה. הקצב אמור להיות כמובן איטי ומדוד: ביס, לגימה, ביס, לגימה וחוזר חלילה.

כאן מומלצת הפסקה של עשר דקות לפחות, מי לסיגריה ומי להשלמת השיעורים היומיים שנפקדו בצער החורבן.

כמנה ראשונה, מומלצת צלחת קטנה של ירקות מבושלים בשילוב פחמימה אחת, תפוח אדמה (מבושל) או ספגטי. האורז שקשה יותר לעיכול, לא מומלץ לפתיחת צום באף מתכון שפוי ובריא שקיים על פני האדמה, כך מסתבר. גם כאן, כדאי לפוש קמעה ולקנח את המנה הראשונה בכוס מים צוננים ולא קרים מידיי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המנה העיקרית והאחרונה (את הקינוח הקדמנו לתחילת הארוחה, זוכרים?) תבוא בצורת כריך בריאות בגודל בינוני, כשהמצרכים הדרושים לשם כך הם:

לחמנייה מחיטה מלאה

שני עלי חסה

רוטב (מיונז או אלף האיים)

ביצה מבושלת (ללא שום זכר וקשר לחורבן)

כף טבעות זיתים

כף טחינה (רצוי ביתית בעבודת יד)

את כל הנ"ל מקפלים אל תוך הלחמנייה הפעורה ותאמינו לי שהסדר לא חשוב. אפשר להוסיף מלח ופלפל לפי הטעם ותו לא.

כאן, לדבריה של אשתי, תחושת הרעב אמורה לנטוש אותנו לנצח. אני לעומת זאת, כבר על סף עילפון, מנסה להזמין שולחן אצל "שמוליק כהן", אבל כבר שעה שלא עונים שם. מעניין למה...