אאא

אם חשקה נפשכם להתנתק מקיטובי ומחלוקות כל העולם כולו, אומן-אומן-ערב-ראש-השנה היא המקום, בה"א הידיעה. שעתיים וחצי טיסת צ'ארטר (לא כולל איחורים וריקודים), ועוד שלוש שעות מטולטלות לא פחות בכבישים אוקראינים משובשים ינחיתו אתכם אל קרקע מציאות אחרת ויזרקו אתכם עשרות שנים לאחור.

זה מתחיל כבר בשדה התעופה. נוסעים גלויי-ראש הממריאים ליעדים אירופאים קצת יותר אטרקטיביים, מתבוננים על החבורה היוצאת לאומן בעיניים קרועות. הסיטואציה אמורה להעלות במוחו של כל חילוני מצוי אסוציאציה מיידית למקבץ נאומי לפיד – האב והבן – על השתלטות השחורים. ואף-על-פי-כן, נראים כאן בעיקר חיוכים. פה ושם אף נשמעות בקשות מבוישות להזכרת השם על הציון. מסתבר ששמחה יהודית פשוטה נטולת קפאין פוליטי, מדבקת לבבות, מפילה מחיצות ועוקפת סטיגמות.

למרות שרבי נחמן הבטיח למשוך את הבאים להשתטח על ציונו בפאותיהם, הרי שאני נגררתי לאומן בבלוריתי. ערב יום הדין הוא לא הזמן הרצוי לו - לחניך האסכולה הליטאית, להרחיק נדוד כדי להתרשם ממרקם תרבותי של מקום בו הזויי כל העולם התאחדו. בדיחת בית-כנסת ישראלית שחוקה מסבירה כי בראש-השנה אין צורך להתיר להתפלל עם העבריינים הואיל וממילא, הם טסו לאומן.

עם הדעות הקדומות הללו נחתתי, אך כשהמראתי נטשתי אותן על אדמת אוקראינה הקרירה גם בימות החמה. זה לא שאומן חסרת משוגעים. הם מסתובבים, בעיקר מקפצים, בכל קרן רחוב. בהשוואה לעוצמת הדציבלים מחרישת האוזניים ברחובותיה הצרים של אומן, אפילו המקצבים הבוקעים מרכבי הנח-נחים בצמתי ישראל, נשמעים כמו סימפוניה של בטהובן.

המעטפת ההזויה מקרינה על האווירה והופכת את האתר לפסטיבל-ראש-השנה, אבל די בשהייה של פחות מעשרים וארבע שעות כדי להבין כי מתחת לצלופן הצבעוני יש משהו הרבה יותר רציני. לפני הכל, יש כאן את כל משפחות חסידות ברסלב השפויה, השורשית - מקעניג מצפת ועד חשין מירושלים - שבוחרות להעביר את יום הדין בתנאים סגפניים, מדי שנה בשנה. אליהן מתווספים עמך ישראל מכל העדות והחוגים שבאים, פעם בחיים, לטעום מהחוויה. יש כאלו שנשבים בקסם והופכים מאורחים למתאזרחים.

אומן מביכה בעליבותה. תושביה אביונים, הדלות שולטת בכל פינה, השוק המקומי לקוח הישר מסיפורי הצדיקים על איכרים שמגיעים ליריד, פורשים את מרכולתם ומייחלים לשוב הביתה עם פרוטה. גם עסקת חליפין של תפוחי אדמה מהגינה תמורת תרנגולת מרוטה, תיחשב עבורם להצלחה. זהו המקום האחרון שהייתם מאחלים לעצמכם לצאת ולבלות בו חופשה. בתנאים שכאלו, אי אפשר שלא לשוב ולהרהר בשאלה, איך זה שאחרי למעלה ממאתיים שנה מצליח אדמו"ר שלא העמיד ממשיך, להביא לכאן אלפים רבים, שעוזבים בית חם ותפוח בדבש משפחתי, כדי להשתטח על ציון ולומר את התיקון-הכללי?

 (צילומים: כיכר השבת)
לא יאומן. הברסלבים משתלטים על נתב"ג בדרכם לאומן (צילום: כיכר השבת)

כאורח המציץ לרגע, יהא זה יומרני לנסות לענות על השאלה, אבל הנה עוד כמה תובנות שהופכות את השהות כאן לסוג של חוויה בונה. למרות שהמקום שוקק חיים, ועל-אף שבין החסידים נמצאים גם בעלי יכולת כלכלית לא רעה, יש כאן שוויון בנטל מעורר השתאות. גם אם תחפשו בנרות (וצריכים אותם כאן במקרים תדירים של הפסקות חשמל), תתקשו למצוא את ההבדלים בין תנאי המחיה בדירות ששוכרים הנח-נחים הפשוטים, לבין אכסניות הפאר בהן מתגוררים אנשים בעלי אמצעים. איש העסקים והעסקן ר' נחמן בנשעיה ממודיעין עילית, כמו גם פוליטיקאי מכובד כר' מאיר רובינשטיין מביתר עילית, מצטופפים בחדרים פשוטים שהיו עומדים אך בקושי בסטנדרטים של פנימייה ישיבתית.

מי שרכש כאן דירה בפרוטות לפני שנים, עשה עסקה לא רעה - אבל גם בדירות שנקנו על-ידי החסידים וגם באלו ששוכרים מהמקומיים, שולטים שני מאפיינים: הצניעות - אחותה המהוגנת יותר של הדלות, והצפיפות - מונח מכובס וקצת יותר מכובד לדוחק המיוזע שניכר בכל פינה. בשנים האחרונות תורם הנדיב האמריקני יוסף שיינר את תרומתו לאווירה. במתחם קבלת אורחים ענק שמחולק, כמו טרמינל, לאזורים מסומנים, מקבלים כאן אלפי עולי-הרגל ארוחות מזינות חינם במשך כל ימי שהותם בעיירה. שיינר עצמו מסתובב כמו אחרון הפועלים, בחולצת-עבודה שהכתמים המבצבצים ממנה, מאפשרים לזהות את התבשיל האחרון שהוכן במטבח. עוד פסיפס-אומני שמשתלב היטב בפאזל העממי.

בניגוד לרחוב העליז והמבורדק הרי שבמתחם האוכל הסדר והארגון שולטים בכל פינה. כשסבבנו בין המבוכים עם העסקן הביתרי יהודה דייטש, כדי להתרשם מההיקף והעוצמה, הבחנו בעשרות באבושקות מקומיות המקלפות תפוחי אדמה במטבח. מאבטחים אוקראינים חסונים פוקחים עליהן שבע עיניים כדי לוודא שהמזון יגיע ליעדו היהודי. סביהם של המקומיים השריריים, ניצבו לפני כשבעים שנה, במדים דומים ובפוזה זהה, כדי למנוע מעובדי-כפייה יהודים מזי-רעב לשים יד על קליפת תפוח-אדמה. ילדי הטובחים האכזריים, עובדים במטבח עבור נכדי הנטבחים. אי אפשר לבקש למצוא ביטוי הולם יותר למושג נקמה. 'ייוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך'.

עשרות באבושקות מקלפות תפוחי-אדמה כשמאבטחים אוקראינים חסונים פוקחים עליהן שבע עיניים כדי לוודא שהמזון יגיע ליעדו היהודי. סביהם, ניצבו לפני כשבעים שנה, במדים דומים ובפוזה זהה, כדי למנוע מיהודים מזי-רעב לשים יד על קליפת תפוח-אדמה. אי אפשר לבקש למצוא ביטוי הולם יותר למושג נקמה

בשלוש וחצי לפנות בוקר, אחרי שמיעת הקדיש בקלויז, יצאנו מאומן כדי להספיק להגיע בזמן לתפילת ראש-השנה ישראלית-ישיבתית. עם כל ההערכה ל'שמחת הדין' הברעסלבית, מי שגדל על תחושת ה'פלצות' האלולית של ר' ישראל מסלנט ועל אווירת 'אימת הדין' הליטאית, לא יכול להרשות לעצמו להעביר את ראש-השנה באטמוספרה של שמחה חסידית העולה על גדותיה.

אחרי יומיים של תפילת ראש השנה ישיבתית משולבת בניחוח-אומני שהותיר את חותמו בנשמה, הגיע תורה של דרשת שבת-שובה. שמעתי אותה מפיו של רב בית-הכנסת הליטאי בו אני מתפלל, הגאון הרב דב רוזין מאלעד, ראש כולל, מו"צ ורב שכונה ליטאית, שדיבר - איך לא - על 'שוויון בנטל', אך לא, ממש לא מה שאתם חושבים.

 (צילומים: כיכר השבת)
עסקת חליפין של תפוח-אדמה מהגינה תמורת תרנגולת מרוטה. השוק המקומי באומן (צילום: כיכר השבת)

השוויון בנטל, הוא הסביר, מתחיל בבית: "הסוגיה שפוצעת את הציבור שלנו היא קבלת תלמידים למוסדות. איך אדם יכול לשבת ולומר 'שלום עלי נפשי', כשהוא יודע שבביתו של השכן כל האלול העיניים זולגות בכי תמרורים על הבת שלא התקבלה לכיתה אלף או לסמינר, על הבן שאין לו חיידר או ישיבה? מי יודע אם לא בשל חוסר הנשיאה בעול השוויון בנטל אצלנו, באה לנו גזירת השוויון בנטל של הגיוס".

בסיום הדרשה ניגשתי לר' דב רוזין ואמרתי לו, כי רק רב בן דמותו, שצמח בערוגות החינוך הליטאי-השכלתני אך שורשיו המשפחתיים נטועים עמוק בחסידות ברסלב הרגשית, מסוגל לצאת מיום הדין, עם תובנה זכה של ערבות יהודית הדדית כה אנושית.