אאא

"הילד הזה, ניכר עליו שהוא יצא מאושוויץ", התבטא השופט משה רביד במהלך הדיון שהתקיים השבוע בפרשיית האם החרדית, שהתקשורת, בהסכמתה שבשתיקה של מערכת המשפט, כינתה 'האם המרעיבה'. "כמו באושוויץ", התנסח השופט בקול ברור. הוא לא הניד עפעף. קולו לא רעד.

האם החרדית, שהשאלה מה עשתה ומה לא ראויה לדיון נפרד, עמדה באולם בית המשפט, הפעם ללא ספר תהילים על פניה, ולא האמינה למשמע אוזניה. היא, הגברת י', מושווית לחייל אס. אס. נאצי, שהרעיב יהודים במחנה באושוויץ. בנה הקטן והחולה, אינו אלא מהדורה חוזרת של 'לולק' המיתולוגי, שהתמונה המפורסמת בה הוא נראה יוצא את השער שעליו כתוב ארבעט מאכט פריי' כשהוא מזה רעב, כחוש ומעונה.

אלא שהפעם, המרעיבים אינם חיילי אס אס. המתעללים אינם חיילים נאציים. המתעמרים אינם כוחות השטן. אלא אותה אימא חרדית העומדת לפני לידה, שעוללה לבנה את כל מה שעוללו באושוויץ.

ואת ההשוואה הנוראה הזו, לא ביצע מפגין משוסה עם עיניים יורקות אש בסמטאות מאה שערים. גם לא נער גורר אשפתות בוערות מרחוב שבטי ישראל שכאשר הוא מטיח בשוטר את המילה 'נאצי', הוא חושב שהוא מדבר על סוכרייה לא טעימה במיוחד.

אמר את זה שופט בבית המשפט, איש עם מזג שיפוטי היושב על כס המשפט. אמר את זה אדם שאמור, מתוקף תפקידו, להילחם בתופעה הרעה והחולה הזו, של השוואת כל מקרה בעייתי לאימי השואה, ויצירת אנלוגיה בין כל חייל שנקלע להפגנה לחיות האדם שפעלו בשירות זרועות התמנון של השטן.

לא נדבר על ההשוואה הפרובוקטיבית והמקוממת. לא נדבר על זילות השואה שאולי נערך בין כותלי בית המשפט. גם לא נכתוב מילה על כך שעל כס השיפוט נעשה הדבר שהכי מקומם את כולם בהפגנות במאה שערים: השימוש במונחים הלקוחים מאימי השואה.

אבל כן נסב את תשומת ליבם של כל המעוניינים בכך, לעובדה שלכלי התקשורת ישנה השפעה על כל מה שמתרחש במדינה. גם עם מה שקורה בתוך כותלי בית המשפט.

זה נאמר רבות, והשופטים לא טרחו להכחיש את זה. שופט הוא בן אנוש, ועליו להתפלל לפני גישתו למשפט, שדעת הקהל לא תטה אותו ושהפסיקה הפופולארית לא תועדף על ידו על פני הפסיקה המוצדקת.

אבל "השופטים האלה, אין להם לא דעת ולא דין", אמר הגר"ע יוסף, וידע את שאמר. אחרת, איך תסביר את ההשוואה הזאת.

בימים הראשונים לפרוץ הפרשייה, ישב גרפיקאי בדסק החדשות של 'ידיעות אחרונות' וקיבל לידיו תמונה מזוויעה, בה נראה הילד המורעב לכאורה, כשהוא רזה וכחוש, צנום וצפלון.

אלא שהתמונה, הקשה גם כך, לא זעקה מספיק, לטעמו של הגרפיקאי במשמרת הלילה של מערכת העיתון. צריך להקצין את הזוועה, לחדד את הפשע, להאדים את הדם.

חשב הגרפיקאי וחשב, עד שהחליט להכניס את התמונה בגווני השחור-לבן. "מצוין", החמיא לו מן הסתם עורך הלילה. ככה זה נראה כמו תמונה הלקוחה מאושוויץ. זה יחדד את המסר ויגדיל את הזעזוע הלאומי.

והגרפיקאי צדק. הציבור הזדעזע כהוגן, הרבה יותר ממה שהיה מזדעזע לו היתה התמונה מופיעה בגוון צבעוני.

אלא שאם מישהו חשב שרק התקשורת יודעת להזדעזע מתעלולי פוטושופ מוצלחים, הרי שאתמול התברר שהמסר התת-מודעי הזה חלחל עד לכותלי בית המשפט.

ההשוואה שנעשתה אתמול, והאמירה שהילד נראה כמו פליט מאושוויץ - הן ההוכחות החותכות לכך.