אאא

בימים האחרונים נשא ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין בפני תלמידיו שיחה תורנית מיוחדת על מהותם של ימי חודש אלול - חודש התשובה וכיצד יש על בן תורה להכין עצמו לקראת ימי הדין הנמצאים בפתח.

ראש ישיבת פוניבז', הנודע כאחד מהמחנכים הבולטים שבדור, שקל היטב את מילותיו והגדיר לתלמידיו כיצד ועל מה יש להתפלל בראש השנה.

הגרי"ג אדלשטיין הדגיש בפני תלמידיו כיצד חשים באופן נכון את חרדת הדין באלול, מהי ההכנה הראויה לקראת תפילות ראש השנה, האם בימינו אנו יש להתפלל על צרכים פרטיים או שאולי לעסוק רק בדברים שברוח - הניצבים ברומו של עולם ובהמלכתו של הקדוש ברוך הוא, מה הם דרכי הקבלות הטובות ביום ראש השנה והיאך יש לסמוך ולבטוח שנצא זכאים בדין.

אתר "כיכר השבת" מגיש את השיחה המיוחדת במלואה 

ירידת הדורות בהרגשת חרדת האלול

הנה כבר הרבה דורות שיש ירידה בהרגשת חרדת האלול, וכמו שכתב הגרי"ס (אור ישראל מכתב י"ד) "מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול", רבי ישראל מתאר שבדור שלפניו היה פלצות ופחד בחודש אלול מאימת הדין, ואילו בזמנו "חרדת האלול כמעט נכבתה", ויש רק דרגה קטנה מאד של אימת הדין, כך היה לפני כמאה וחמישים שנה בזמנו של רבי ישראל, עדיין לא נכבתה חרדת האלול לגמרי, והרגישו קצת את אימת הדין.

ושמעתי לפני שנים רבות מאדם שכבר נפטר, כי הוא זוכר מימי צעירותו ברוסיה, לפני יותר ממאה שנה, שאפילו העגלונים שהיו האנשים הפשוטים ביותר, וכל החכמה שלהם היא רק לרתום את הסוס ולהצליף עליו עם השוט, גם הם כשהיו מתקוטטים בחודש אלול, היה האחד גוער בחברו ואומר לו, הרי אלול היום וכיצד אתה מדבר? כך היה מפחיד אותו עם האלול, אפילו העגלון הפשוט ביותר שהיה עם הארץ גמור היה מפחד מאלול, כך היה המציאות בדורות הקודמים.

ועכשיו אמר לי אדם אחד שאינו מבוגר כל כך שהוא זוכר מלפני כמה שנים שהיה מתגורר באחד מערי השדה (קרית גת) והיו שם בעלי בתים ואנשים פשוטים, והרגיש שם את אימת הדין וחרדת האלול, אבל כאן בבני ברק אינו מרגיש את אימת הדין, במקום תורה בקרב בני תורה לא רואים את אימת הדין, עד כדי כך! זה כבר לא "כמעט נכבתה" אלא ממש נכבתה, לא רואים את חרדת האלול, ואמנם מן הסתם יש משהו בלב, אבל אין זה ניכר.

וסיפר לי אדם צעיר שנהיה רב בתל אביב לפני כעשרים שנה, ויש לו שם בית כנסת, והוא אומר שיעורים לבעלי בתים, ויש ביניהם כמה בעלי בתים חשובים יותר מהאחרים, ופעם אחת בחודש אלול הזדמן לו ללכת עם אחד מהם שהיה אדם רציני ותמיד בא לשיעורים, ואמר לו בדרך אגב, הנה עכשיו חודש אלול וצריכים להתחזק, והשיב בעל הבית ואמר לו כי אין לו צורך בשום חיזוק, וכל השנה אצלו היא כמו אלול, שהוא מסודר ומתוכנן עם סדרים כל היום, כך חשב שהוא צדיק... והרב היה מאד מאוכזב ממנו, כי היה בטוח שהוא בן עלייה, ועכשיו ראה שאינו מבין שיש לו במה להתחזק וצריך להתחזק באלול.

מה היא הסיבה לירידת הדורות בהרגשת חרדת האלול? זה לא תלוי בגאונות ולא בצדקות אלא ביראת שמים, וכמו שביאר הגרי"ס שם כי הסיבה לירידת הדורות בהרגשת חרדת האלול היא, "כאשר ספו תמו גדולי היראים אשר חרדתם מאימת המשפט התראה על פניהם ועשתה רושם בלב הסרים אחריהם".

פעם היו גדולי יראה שאימת המשפט הייתה ניכרת על פניהם, וזה היה עושה רושם על אחרים ומשפיע להרגיש את חרדת האלול, אבל היום כבר אין גדולי יראה שישפיעו יראת שמים כמו שהיו פעם, וכדי לקבל יראת שמים צריכים לקבל השפעה על ידי שרואים גדולי יראה, או מעצמו על ידי הלימוד בספרי המוסר, וכיון שאין גדולי יראה נתמעטה היראה, וכבר לא מרגישים את חרדת האלול.

ושמעתי שלפני שנים רבות נסע אדם לאחד מגדולי הצדיקים שהיו באותה תקופה, וחזר משם מלא התפעלות והתרשם מאד ממנו, ושאלו אותו מה ראית שגרם לך להתפעל כל כך ממנו, והשיב כי ראה אצלו שיש ריבונו של עולם, ושאלו אותו וכי לא ידעת זאת עד עכשיו? ואמר להם כי אמנם עד עכשיו ידעתי אך לא ראיתי, וכשהלכתי אצל הצדיק ראיתי בחוש שיש ריבונו של עולם, יש הבדל גדול אם יודעים או שרואים בחוש, וכשרואים את אימת הדין זה משפיע, אך גם כשלא רואים אם נזכרים זה משפיע משהו.

וראיתי בעיני בעלי בתים פשוטים מאד, כאלה שמתפללים שלוש תפילות ביום, ולפעמים מחסירים איזה תפילה וממשיכים כהרגלם, שגם הם היו מרגישים את חרדת האלול ואימת הדין, והיה אחד פקיד בבנק שהיה מקבל קהל בגילוי ראש, וכשהיה עולה לתורה בימים הנוראים היה בוכה מרוב התרגשות, כי נזכר באימת הדין, מפני שלמד בצעירותו בוואלוז'ין אצל הנצי"ב, ושם ראה מה היא אימת הדין, ואפילו שכל השנה כולה היה שוכח מזה, בימים נוראים היה נזכר ומתרגש עד כדי בכייה.

והיום אין בינינו אנשים כאלו שראו גדולי יראה כמו הנצי"ב, וכבר אין במה להיזכר מפני ירידת הדורות, וכל דור שעובר המושפע הוא פחות מן המשפיע, וממילא ההשפעה יורדת, כי מאחר שהמשפיע הוא יותר קטן גם המושפע הוא יותר קטן, ואנחנו רק יודעים שיש יום הדין, וככל שמתבוננים יותר וחושבים על זה, כך מקבלים אימת הדין.

ושמעתי ממרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל שאמר כי העצה הקלה בחודש אלול היא לזכור כל הזמן שעכשיו אלול, שעל ידי זכירת האלול מתעוררים ממילא לכל מה שצריכים, ולא מסיחים דעת מעסק התשובה, כי באלול חושבים פעמיים לפני כל דבר שעושים, וכל אחד מבין שאלול אינו זמן רגיל, ואם לא מסיחים דעת מהמציאות הזאת של אלול, זה נותן הרבה חיזוק וכוחות להתקדם הלאה, ולזכות ביום הדין!

הדרך לתשובה שלמה ברגע אחד

אנו נמצאים כבר בסוף חודש אלול, ויש הרבה שחושבים ודואגים כיצד אפשר לעשות תשובה שלמה, בדרך כלל אנשים חושבים על עצמם ורואים שיש הרבה דברים שצריך לחזור בתשובה עליהם, יש דברים שצריך לעשות ולא עושים אותם, ויש דברים שעושים ולא צריך לעשות אותם, בדיבור, במחשבה או במעשה, וקשה להפסיק, כיצד אפשר בזמן קצר כזה של אלול ועשרת ימי תשובה לחזור בתשובה שלמה ולהשתנות להיות אדם השלם כמו שצריך?

הרי לא יכול להיות שאדם ישתנה בבת אחת, וכתוב בכל ספרי המוסר כי השלמות באה בהדרגה לאט לאט, וכמו בסולם שאי אפשר להתקדם מהר ולעלות מיד על השליבה העליונה, ויש הרבה שליבות שצריך לעלות בהם לאט לאט, כך גם בשלמות במידות טובות ובענייני התורה והמצוות אי אפשר להתעלות בבת אחת, וצריך להתקדם מדרגה אחר מדרגה.

וכמו שכתוב בגמרא (ע"ז י, ב; יז, א; יח, א) בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת, ואמר מו"ר הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל שזה מוזכר תמיד בגמרא על כאלו שהתעוררו לתשובה ברגע אחד ומיד מתו, מפני שאם היו ממשיכים עוד לחיות לא היו מחזיקים מעמד באותה מדרגה, כי השתנות מן הקצה אל הקצה נגד הטבע אינה יכולה להיות בבת אחת, ואמנם אדם יכול להגיע להכרת האמת גדולה מאד לרגע אחד, אך תיכף לאחר מכן יירד ממדרגתו, ורק זמן קצר יוכל להחזיק בזה.

וכפי שסיפר לי מרן הגרא"מ שך זצ"ל שפעם אחת נכנס אליו אחד והתחיל לבכות על מצבו העגום שנכשל באיזה דבר, והיה שרוי במצב רוח איום ולא היה יכול להירגע מצערו, וכעבור יום אחד חזר שוב ונכנס למרן הגרא"מ זצ"ל וכבר היה רגוע לגמרי ונתקררה דעתו, כך הוא הטבע שהדעת מתקררת בתוך זמן קצר, ואי אפשר להחזיק מעמד הרבה זמן עם הדרגה של קונה עולמו בשעה אחת, וכל אלו שקנו עולמם בשעה אחת מיד מתו, כי היה כדאי להם למות ולא להמשיך לחיות שאז יירדו ממדרגתם.

וכן מצינו בתהלים (קלט, כד) "וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם", דוד המלך ביקש מאת הקב"ה שאם הוא הולך בדרך שאינה טובה, בדרך של חטאים שמעציבה לפני הקב"ה, אזי "ונחני בדרך עולם" - עדיף לו שייקחוהו מן העולם ולא ימשיך לחיות, כי אם יחיה וימשיך בדרך של חטאים יהיה יותר גרוע ויקבל יותר גיהינום, ועדיף למות ולקבל פחות גיהינום, וכך גם אלו שקנו עולמם בשעה אחת, טוב היה להם שמתו ולא איבדו את מדרגתם, כי אי אפשר להשתנות ולקפוץ את כל המדרגות בבת אחת ולהחזיק מעמד בזה.

ובאמת המהרש"א שם ביאר מדוע "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת", כי לכאורה אדרבה היה צריך לשמוח בכך שזכה לקנות את עולמו, וביאר המהרש"א "ייראה בזה שדקדק לומר בכל אחד עולמו, שקונה עולמו לפי מדרגתו כדאמרינן שיש לכל צדיק מחיצה בפני עצמו, אבל בכה רבי אההוא דלא קנה עולמו רק בשעה אחת שנהרג ויצא מן העולם, ולא זכה למדרגה היותר גדולה לקנות עולמו בכמה שנים", והיינו מפני שמי שקונה את עולמו בכמה שנים לאט-לאט מדרגה אחר מדרגה, והגיע למצב קיים שזוהי מהותו, יש לו עולם הבא הרבה יותר טוב ממי שקנה את עולמו בשעה אחת, ועל זה בכה רבי שלא זכה הלה למדרגה הגדולה של קונה עולמו בכמה שנים.

לכן עלינו להתבונן מה היא העצה לעשות תשובה בימים הספורים שנשארו לנו? הרי אי אפשר להשתנות בבת אחת! וראיתי במכתבי מרן המשגיח זצ"ל (אור יחזקאל מכתבים ק"כ) שכתב כי גם הוא היה מודאג מזה בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה, כיצד אפשר לעשות תשובה בזמן קצר כזה, ולהתעלות ולהיות בעל תשובה גמור בבת אחת, וכתב שם כי מצא עצה טובה מאד לזה, בשערי תשובה לרבנו יונה (ב, י) בדרך השלישית מהדרכים המעוררות לתשובה, וזה לשונו:

"כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע וייכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להיזהר כאשר יזהירוהו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קיבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה", עכ"ד.

והיינו שאדם יכול להיות בעל תשובה וצדיק גמור ברגע קטן, אם הוא שומע דברי מוסר, ומרגיש באמת שהוא צריך תיקון, ומקבל על עצמו לקיים את כל מה שישמע הלאה, אם יש בלבו קבלה אמיתית לעשות את כל מה שיידע, אזי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול ונהפך לאיש אחר, וכבר מעכשיו יש לו שכר על כל המצוות שהוא עתיד לקיים, ובשעה קלה נעשה צדיק ונחשב כאילו שכבר קיים את כל המצוות.

אבל רבינו יונה שם הוסיף תנאי לזה "ואחרי זאת, יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו", שצריך להמשיך בקביעות לשמוע דברי תוכחה, כי אם רק יום אחד הוא שומע תוכחה, אזי למחר ישכח את זה, וכעבור יום ההשפעה תרד, וצריך שכל הזמן יהיה המשך של קבלת דברי מוסר, לא לשכוח את חובת האדם בעולמו, אם זה נמשך בקביעות כל יום ויום, אזי זה מוכרח להשפיע במשך הזמן, שכל האופי והמעשים ישתנו לטובה.

וכתב המשגיח במכתבו שם כי העצה הזאת מועילה לא רק בשמיעת דברי מוסר, אלא גם אם אדם לומד מוסר בכל יום, זה כמו שהוא שומע דברי מוסר, כי הוא משמיע לעצמו בקביעות דברי מוסר, וספרי המוסר יש בהם את כל מה שצריך לדעת כיצד להתנהג, וכשיש לאדם קביעות בכל יום ללימוד המוסר, ממילא זה יביא אותו לידי שלמות בכל המצוות.

כל אחד צריך ללמוד בספר מוסר שמשפיע עליו לפי טבעו ולפי כוחו, ועל ידי שממשיכים כך באופן תמידי זה משפיע, וההשפעה הזאת מביאה את האדם לידי השתנות גמורה, זוהי העצה הקלה שמביאה לתשובה שלמה, והיא זכות גדולה ליום הדין, והלוואי שנזכה לזה!

דרכי הקבלות לימים הנוראים

כיצד עושים תשובה? הרבה נוהגים שעושים קבלות, מקבלים על עצמם לעשות דברים שצריך לעשות, אבל ידוע שבדרך כלל הקבלות מחזיקות רק לזמן מועט, ובסוף השנה המצב הוא כמו שלא היו קבלות, ואם כי זה טוב בינתיים שלא מגיעים למצב יותר גרוע, אבל נשארים באותו המצב ולא מתעלים, ועלינו להתבונן מה היא העצה לתשובה שלמה, שהקבלות יחזיקו ויימשכו למשך כל השנה?

העצה היא לקבל קבלות קטנות בדברים קלים ופשוטים שאפשר להמשיך לקיים אותם, לא כדאי לקבל קבלות על דברים חדשים, מפני שקשה לקיים דברים חדשים, ועדיף שהקבלות יהיו בדברים שבין כך עושים אותם, לעשות אותם יותר בשלמות, ויש לקבל רק דברים פשוטים שאפשר לקיים אותם בקלות, כל אחד ואחד יתייעץ עם מי שמבין בדברים האלה, כיצד לקבל ולהתחזק בדברים שיביאו אותו לידי התיקון השלם, ויותר קל לקבל קבלות בשב ואל תעשה שלא לעשות איסורים, מאשר להתחזק לקיים את המצוות בקום ועשה.

ניקח לדוגמא את איסור לשון הרע, וכי קשה לשתוק? האם אדם מוכרח לדבר? הרי זה שב ואל תעשה, וכי התאווה כל כך גדולה בלשון הרע? זה לא נורא לשתוק קצת, כל אחד יכול להחליט על כמה שעות שבהם לא ידבר לשון הרע, ויכול להחליט שיום אחד אינו מדבר לשון הרע, ואם באותו היום ייגש אליו מישהו לספר לשון הרע, יענה ויאמר לו היום החלטתי שלא לדבר לשון הרע, וכי יש מה להתבייש בזה, ומה בכך אם יאמרו עליו שהוא צדיק, וכי אסור להיות צדיק? ומה הבושה בזה?

והכרתי אדם שכבר הלך לעולמו, שבכל השמחות שהיו באים ויושבים יחד, אם היו מתחילים לדבר לשון הרע, היה אומר שאם לא יפסיקו לדבר לשון הרע הוא עוזב את המקום, ואפילו שהיה אדם חברותי מאד, כך היה מודיע, ולא אמר להם אני צדיק ואינני מדבר לשון הרע, אלא רק הודיע להם שאם ימשיכו לדבר לשון הרע יהיה מוכרח ללכת, ולא התבייש בזה, ואף אחד לא זלזל בו שהוא צדיק יותר מדי, אלא אדרבה העריכו אותו על מידת האמת שבו.

וכן מידת הכעס שזה דבר טבעי מאד, כבר דיברנו פעם עצה פשוטה נגד כעס, וכפי שהיה מעשה לפני כמה שנים באברך אחד שהיה כועס בביתו בשעת הדחק של ערב שבת, ובא לבקש עצה כיצד יוכל להתגבר על הכעס, כי ידע שהכעס הוא דבר אסור וכאילו עובד עבודה זרה, ושאלתי אותו אם הוא צועק כשהוא כועס, והשיב כי אכן הוא גם צועק, ואמרתי לו שמסתבר כי אם יתאפק מלצעוק בשב ואל תעשה, יעבור הכעס וכבר לא יכעס יותר, ומתחילה היה קשה לו לעשות כן, אך לאחר כמה שבועות שעשה כך הצליח להתגבר על מידת הכעס.

כך טבע האדם, שאם הוא מתגבר על עצמו מתוך הבנה, אזי הרגל נעשה טבע, ואפילו אם בהתחלה זה קשה, אחר כך זה כבר לא קשה, וכמו שידוע שיש תאווה גדולה לעישון וזה מושך מאד, ומי שמתרגל בזה קשה מאד להפסיק, ושמעתי בשם אדם גדול שאמר כי העישון מתחיל מגאווה, ילד קטן רוצה להרגיש גדול, ומעשן כדי שיחשיבו אותו כמו גדול, ועם הזמן זה נהפך לתאווה, שכבר מתרגל ונהנה מזה, וידוע שקשה להפסיק לעשן, אבל אחרי שמפסיקים, ככל שעובר הזמן זה יותר קל, והניסיון פוחת בכל יום שנמנעים מעישון.

לכל דבר יש עצות ודרכים להיגמל, ואפשר לקבל קודם קבלה ליום אחד, ואחרי שרואים כי יום אחד זה לא קשה, מוסיפים עוד יום ועוד יום, וככל שעובר הזמן זה יותר קל, כי כשמתרגלים כבר לא קשה, וכמו שפירש"י בפרשת קבלת התורה (שמות יט, ה) שכל ההתחלות קשות אבל אחר כך יערב לכם, כי אחרי שמתרגלים זה לא קשה אלא ערב ונעים מאד!

תפילות הימים הנוראים, כיצד?

יש רבים שמודאגים על מצבם ובאים להתייעץ לפני הימים הנוראים מה לעשות וכיצד להתחזק, ומעשה שהיה בשנים האחרונות באברך שבא והתאונן על עצמו שהוא מרגיש בעצמו ירידה, כי בכל השנים בימים הנוראים היה בוכה בתפילות, והרגיש היטב את מה שהוא אומר בתפילה עד שהיה מתעורר לבכייה, ולא היה צריך לזה השתדלות אלא היה בוכה ממילא ללא שום מאמץ, ועכשיו זה כמה שנים שלבו נעשה לב האבן ואינו בוכה בתפילה, ולמרות שהוא משתדל ומנסה לבכות זה לא עולה בידו, והוא מודאג וחושש מה קרה לו, ומדוע אינו מצליח לבכות?

והתייעץ בזה עם אחד שמבין, והלה הסביר לו בדברים נכונים כי טבע האדם ששרוי במתח שאינו יכול לבכות, ומרוב שהוא מתוח וטרוד כיצד לבכות וחושב שאם לא יבכה לא יהיה לו ראש השנה, מחמת זה הוא מאבד את העשתונות ואת ההרגשים והלב נסתם ונעשה קשוח, והיצר הרע מפתה אותו להתאמץ לבכות, כי כשהוא בוכה הוא מרגיש שבזה הוא צדיק, וכשהוא לא מצליח לבכות הוא לא רואה את צדקותו, ומה שהוא משתדל זה לא לשם שמים, אלא כדי להרגיש את חשיבותו.

והעצה היא להתפלל בפשטות כמו שילד קטן מתפלל, ולכוון רק את פירוש המילים הפשוט, כמו שכתב המשנה ברורה (צח, א) "ואל יכוון האדם בשמות וייחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכוונת הלב וכו', ובתשובת רש"ל העיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו", וידוע שרבים מגדולי ישראל לא היו מאריכים בתפילתם, כי צריך רק להבין את פירוש המילים הפשוט כדי שהמחשבה תהיה ברציפות, וכשמבינים את פירוש המילים ממילא אפשר להרגיש את התפילה.

ובאמת סיפר לי אותו אברך שקיבל את העצה שאמרו לו, והתחיל להתפלל כמו ילד קטן עם כוונת פירוש המילים הפשוט, ובכה באותה שנה יותר מכל השנים! מפני שתפילתו הייתה זכה וטבעית ללא מאמצים, וכיון שהתפלל בצורה טבעית בלי מתח, הרגש מתפרץ ממילא, לכן בכה יותר מכל השנים.

בקשות בתפילות ראש השנה

הנה עיקר הבקשות בתפילות ראש השנה הם על מלכות שמים, שכולם יהיו משועבדים למלכות שמים, וכפי שאנו מבקשים בשמונה עשרה "ובכן תן פחדך השם אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים", ובאמת כתוב שבראש השנה אין לבקש בקשות פרטיות על עצמו, וכן בקשת סליחה ומחילה מזכירים רק באבינו מלכנו ולא בתוך התפילה, וכל הבקשות בשמונה עשרה הם על מלכות שמים והתגלות כבודו ית'.

אבל כבר אמר הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל כי אנו בדורנו לא שייכים למדרגה הזאת, וכי אדם אינו דואג לעצמו? האם אכפת לו רק מכבוד שמים? וכי לא אכפת לו מפרנסה ובריאות? הרי כל אחד אכפת לו והוא רוצה גם את צרכי עצמו, ואם יעמוד ויבקש רק על כבוד שמים זהו שקר ואינו אמת, לכן מותר לנו לבקש באבינו מלכנו על פרנסה ועל חיים טובים, כי בוודאי אנו רוצים גם את הפרנסה.

ומעשה שהיה באיזה מקום, שהגיע לשם אחד וראה כי כשאומרים אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך הם מבקשים בכוונה ובהתרגשות גדולה מאד, ואחר כך כשהגיעו לאבינו מלכנו כתבנו בספר פרנסה וכלכלה לא התרגשו כלל, והתפעל מאד מזה שהם דואגים על תשובה ורוצים רוחניות יותר מגשמיות, עד שבא אדם פיקח והעמיד אותו על טעותו, כי על תשובה הם מבקשים בכוונה גדולה מפני שהם יודעים שיש להם על מה לחזור בתשובה, אבל על פרנסה הם לא דואגים ובטוחים שיהיה להם פרנסה כמו בשנה שעברה, אך מי שהוא בעל אמונה יודע שגם על פרנסה ובריאות צריך לפחד, כי הכל בידי שמים ומי יודע מה יהיה, לכן צריך לבקש גם על זה.

ברם יש עצה אחת כיצד לבקש, וכפי ששמעתי פעם כי רבנית גדולה שהייתה באמריקה כתבה מכתב לבניה כאן בארץ, שבראש השנה יבקשו בתפילתם בעיקר על כלל ישראל, הנה זה לא כל כך קשה לבקש שיהיה טוב לכולם ולא רק לו, ובהרבה מקומות מזכירים בלשון רבים כגון 'כתבנו בספר פרנסה וכלכלה', וצריך לחשוב על הכלל שלכולם יהיה פרנסה וכלכלה ולא רק על הפרט, וכשאדם מבקש על הכלל, ממילא יהיה גם לו, שהוא ביחד עם כולם.

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם

אמרו חז"ל (ר"ה טז, א) "אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", בראש השנה צריכים לומר עשרה פסוקים של מלכויות כדי להמליך את הקב"ה, ועל ידי זה זוכים בראש השנה לכתיבה ולחתימה טובה, והדברים טעונים ביאור, שהרי בלאו הכי הקב"ה הוא מלך העולם, וכי הוא צריך להמלכתנו?

ועוד צריך להבין מה שאנו מברכים תמיד ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, וצריך ביאור מה ההבדל בין השם שהוא אדון הכל למלך העולם, וכן במה שאנו אומרים אין כאלוקינו אין כאדונינו אין כמלכנו, מבואר שיש אדון ויש מלך, וצריך ביאור בזה, וכי יש חילוק בין מלך לאדון?

והביאור הוא כי אדון ועבד הם תלויים זה בזה, מי שאין לו עבד אינו נקרא אדון, ורק מי שיש לו עבד נקרא אדון, והאדון צריך את העבד כמו שהעבד צריך את האדון, כי האדון דואג לעצמו וצריך את העבד שיעזור לו וישמש אותו, והעבד גם הוא צריך את האדון ומוכרח לשמש אותו כדי שייתן לו לאכול ולא יענישנו, אך עבודת העבד אינה מאהבת האדון אלא על מנת לקבל פרס, כי הוא יודע שאם לא יעבוד לא יקבל מזונות, והאדון יכול להעניש אותו ולהכות אותו, זהו עניין עבד ואדון.

אבל מלך עיקר דאגתו אינה לעצמו כי אם לטובת המדינה, שכל העם סומכים עליו להנהיג אותם, ויש להם אמון מלא בו, והוא דואג לטובתו של כל אחד ואחד שירגיש בטוב ויהיה לו די מחסורו, ויש גם בימינו שבטים באפריקה שיש להם מלך שמקובל על כל הציבור, וכולם יודעים שהוא דואג לטובתו של כל אחד ואחד, ואפילו אם הוא מעניש את מישהו, אף אחד לא בא אליו בטענות, כי כולם יודעים שהוא צודק, והעונש הוא עם חשבונות מדויקים כאלה בשיקול הדעת, והמלך בעצמו מצטער במה שצריך להעניש ועושה זאת בלית ברירה, כך המלך אהוב על כל העם ואוהב את העם.

והנה למלך יש עבדים ויש את כל העם, כמו במגילת אסתר (ג, ב) "עבדי המלך אשר בשער המלך", ויש גם (שם א, ה) "העם הנמצאים בשושן", מי יותר חשובים, עבדי המלך או העם? בוודאי עבדי המלך שזוכים לשרת ולשמש את המלך, והם נמצאים תמיד עם המלך וקרובים אליו, והם גם חלק מהעם שהמלך אוהב אותם ורוצה את טובתם, והעבדות הזאת היא עבדות מכובדת מאד שזוכים לשמש את המלך, לא כמו עבד שעובד את האדון מתוך ההכרח, אלא עבד המלך שמח לשמש את מלכו אהובו, ולהיות קרוב אליו.

וכאשר אנחנו אומרים ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, הכוונה בזה שהקב"ה מלבד שהוא אדון הכל הרי הוא גם מלך שדואג לטובת העם, ויש דרגה יותר גבוהה מהעם מי שזוכה להיות עבד המלך, וכמו שנאמר על משה רבינו (יהושע א, ב) "משה עבדי מת", וכן כתוב על דוד המלך (ש"ב ג, יח) "דוד עבדי", ועל אברהם אבינו (בראשית כו, יד) "אברהם עבדי", שהם זכו לדרגה ולתואר של עבדי המלך.

וכך הוא גם עניין תפילת מלכויות בראש השנה, להרגיש שאנחנו עבדי המלך, שאז העבודה היא מאהבה ולא מיראה, כי המלך אוהב את נתיניו ודואג להם ולא לעצמו, ועוד יותר ממלך רגיל שדואג לפרנסה ולצרכי העם, הקב"ה שהוא מלך העולם הוא ית' נותן את כל החיים, ומלבד מה שהוא נותן גם מזון ומכלכל חיים בחסד, הרי הוא גם נותן את החיים ומנשים את האדם בכל רגע ורגע, וכמו שאמרו כל הנשמה תהלל קה - על כל נשימה ונשימה תהלל ק-ה, ותפילת מלכויות בראש השנה היא להגיע להרגשה כזאת של מלכות.

לכן עיקר הבקשות בתפילות ראש השנה הם על מלכות שמים, שכולם יהיו משועבדים למלכות שמים, וכפי שאנו מבקשים בשמונה עשרה "ובכן תן פחדך השם אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים", כי אם יש מדינה ויש בה כאלה שמורדים במלך, זה מפריע למלך וחסר בכבוד המלך, והעם שאוהבים את המלך, כולם רוצים את כבודו, ומבקשים שכל בני המדינה יכבדו את המלך ולא ימרדו בו, זהו עניין אמרו לפני מלכויות בראש השנה.

מחשבות אלו של עבדות יביאו ממילא לשינוי המעשים, כי אדם יודע שכדי לזכות ולא להתחייב במשפט צריך להרבות בזכויות ובמעשים טובים ולא להוסיף פשע, ומשתדל לעשות כמה שיותר מעשים טובים, מתוך הבנה והכרה ברורה שזה כדאי, ועוסק בזה מתוך שמחה ולא מתח ועצבות, וכמו שמצינו (או"ח תקפא, ד) שמכבסים ומסתפרים בערב ראש השנה, מפני שאנו בטוחים שהדין יהיה לטובתנו, כי הקב"ה שהוא אוהב עמו ישראל בוודאי יגזור עלינו גזירות טובות, ורק צריכים להשתדל להוסיף מעשים טובים, כדי שיפסוק עלינו את הטובה הגדולה ביותר.

לפיכך אמרו חז"ל אמרו לפני בראש השנה מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, כי באמירת הפסוקים אנחנו מתעוררים להתנהג כמו עבדים, עבד שאינו מקיים את חיוביו הוא מורד במלכות וממריד גם אחרים שרואים אותו ולמדים ממעשיו, ומי שכל מעשיו הם לפי העבדות, הוא גם משפיע על אחרים, ומחזק את השפעת המלך, ובכך הוא ממליך את הקב"ה עליו ועל אחרים, זהו מה שאמרו "כדי שתמליכוני עליכם".

וכשעומדים לפני יום הדין, צריכים לדעת שאין דברים קטנים ברוחניות, וכל מעשה וכל מחשבה אין להם ערך ושיעור, וידוע שבקלם אמרו כי אין אנו יודעים מהו השכר בעולם הזה ובעולם הבא עבור 'אמן' אחד שעונים, כל אמן פירושו לפי עניין הברכה, בברכת השבח היינו אני מאמין ומצטרף לשבח, ובבקשה אני מצטרף לבקשה, ובהודאה אני מצטרף להודאה, אם חושבים קצת על זה, אין לשער כמה שמחה יש בשמיים באדם כזה, והוא עבד שמשמח את האדון, זוהי הזכות ליום הדין.

פתח תקווה נכבד מאד

יש דבר גדול מאד שהוא זכות בטוחה ליום הדין, זהו מה שאמרו חז"ל (ר"ה יז, א) כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, לא רק על חטאים בשוגג או על עוונות במזיד, אלא אפילו על פשעים שהם מרידה במלכות, שיודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו, גם על זה מעבירין למי שמעביר על מידותיו. וחוץ מהשכר הרי גם מקבלים בזה מדרגה שהגוף מתקדש, וקדושת הנשמה מתגברת על טומאת הגוף, כי מידות רעות הם הטומאה הכי גרועה שיכולה להיות, ומידות טובות הם הקדושה הגדולה ביותר, וכשאדם מעביר על מידותיו בשב ואל תעשה, קדושת המידות הטובות מתחזקת ומתפשטת בו.

ורבינו יונה (א, כח) כתב על זה כי זהו פתח תקווה נכבד מאד, זוהי תקווה גדולה מאד לזכות בדין למי שמעביר על מידותיו, ופעם שמעתי מאחד שאמר כי זה קשה מאד להעביר על מידותיו, אבל באמת אין זה נכון, כי אם רוצים ויודעים שזה כדאי ממילא זה כבר לא קשה, וכמו שידוע כי ילדים קטנים צריכים להעיר אותם בבוקר, וכשיש להם טיול הם קמים מוקדם מעצמם ללא שום קושי, מפני שזה מתחשק להם, ומה שמתחשק אינו קשה, וכך גם אם רוצים למצוא חן בעיני השי"ת, לא קשה להעביר על המידות, ורק צריכים שיהיה חשק לזה.

וכמו אדם שרוצה להיות בעל מקצוע חשוב, שיהיה לו על ידי זה הכנסה כספית גדולה, הוא צריך ללמוד הרבה זמן ולעבור מבחנים קשים, ומוכן לעבור את הכל כי הוא יודע שבסוף ירוויח כסף וקצת עולם הזה, אבל כמה זמן יחיה בעולם הזה? האם בשביל זה כדאי להתאמץ במשך שנים? וכי אחר כך הוא יכול להיות בטוח שלא יהיו לו צרות? בכל זאת היצר הרע מושך לחמדת הממון והכבוד, ומוכנים לעשות מאמצים גדולים בשביל זה, וכל שכן בשביל חיי עולם, שזה דבר שמשתלם יותר מכל הנאות העולם הזה, ובפרט שגם מעבירין לו על כל פשעיו.

ובאמת יש חשבון פשוט מדוע להעביר על מידותיו ולא להקפיד על מי שציער אותו, שהרי הצער נגזר עליו מן השמים, ואם הלה לא היה מצער אותו אזי היה הצער מגיע ממקום אחר, והמצער לא היה אלא שליח מן השמים לקיים מה שנגזר עליו, והיסורים הם לכפרת עוונות או יסורים של אהבה להרבות שכרו, וכשיבין שהיסורים הם מן השמים שוב אין מקום להקפיד על שום אדם, רק להעביר על מידותיו ולמחול לו, ואף על פי שהטבע לא כך, הרי זהו החשבון הנכון לפי השכל, ומי שהוא בעל אמונה צריך יותר לדאוג מדוע הצער מגיע לו, ולחזור בתשובה על זה. וכשאדם מעביר על מידותיו ואינו מקפיד על מי שציער אותו, זוכה מידה כנגד מידה שמעבירין לו על כל פשעיו.

אין ראיה משנים קודמות שיצא זכאי בדין

ידוע כי פעם הייתה אימת הדין גדולה מאד בחודש אלול, ובימינו לא רואים ולא מרגישים את אימת הדין, ובדרך כלל אדם מרגיע את עצמו וחושב, שהרי בכל שנה יש יום הדין בראש השנה, ותמיד בכל השנים יצא זכאי בדין וכל השנה עברה עליו בטוב, והוא סבור כי הוא בחזקת זכאי וצדיק והדרך שהוא הולך בה היא דרך טובה ונכונה, ויכול להמשיך את החיים שלו כמו שהיה רגיל עד עכשיו, כי בשנה שעברה לא היה צדיק יותר ממה שהוא עכשיו, ואם בשנה שעברה יצא זכאי אין שום סיבה שגם השנה לא יזכה בדין, ככה יש שחושבים ומרגיעים את עצמם.

ושמעתי פעם מהגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שדיבר שנה אחת בישיבה ביום כיפור לפני כל נדרי כשמרן הרב מפוניבז' זצ"ל היה בחוץ לארץ, ואמר כי אדם חי באשליות שבשנים הקודמות יצא זכאי בדין, כי כל השנים הקודמות עברו עליו בטוב, אבל באמת אין זו ראיה, כי שמא באמת כבר בשנים שעברו יצא חייב בדין, והורידו לו שנה אחת או יותר מקצבת שנותיו, וכן כתב הראב"ד בהשגות על הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ב): "לא כמו שהוא סובר שכשאמרו רשעים נחתמים לאלתר למיתה שמיד מתים, ואינו כן כי יש רשעים חיים הרבה אלא נחתמים לאלתר שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו", עכ"ל.

וכשאדם אינו מנצל את החיים כראוי מורידים לו מקצבת שנותיו, כי מן השמים העניקו לו את החיים כדי שישתמש בהם להרבות כבוד שמים, שזה תכלית הבריאה, וכמו שאמרו (אבות ב, יב) "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ואם הוא לא מנצל את החיים, ומבזבז אותם לא על התכלית האמיתי של כבוד שמים וחיי העולם הבא, אם כן למה לו חיים, וכל אחד צריך לחשוש שמא כבר הורידו לו שנה אחת או כמה שנים מחייו והוא אינו יודע מזה, ואולי אם יחזור בתשובה יאריכו את ימיו, אבל אם לא חזר בתשובה אינו יכול לדעת מה נגזר עליו ומה יהיה בעוד כמה שנים.

ומלבד זאת גם אדם אינו יכול לדעת מה שנגזר עליו בנוגע לחיים נצחיים, ומי יודע אם זכה לסייעתא דשמיא כמו שהיה יכול לזכות, וכל אחד אם יעשה חשבון יראה שיש מקום לזכות לסייעתא דשמיא יותר ממה שיש לו, ואם כן יש לחוש שמא לא יצא זכאי בדין בשנים הקודמות, ולכן לא זכה לסייעתא דשמיא גדולה יותר ברוחניות, לכן אין מקום להיות רגוע ולחשוב, כשם שזכיתי בדין בשנים הקודמות כך אזכה גם השנה, כי באמת אי אפשר לדעת אם אכן יצא זכאי או שנתחייב בדין.

ויש עוד סיבה שאי אפשר לדעת אם יצא זכאי בדין, מפני שכתוב (דברים ז, י) "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", ופירש"י, "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא", והיינו שרשעים נותנים להם את העולם הבא בעולם הזה, כדי שלא יהיה להם חלק לעולם הבא, ואילו הצדיקים מקבלים יסורים על חטאיהם בעולם הזה, בשביל שיהיה להם עולם הבא, כי העולם הבא הוא חיי נצח והעולם הזה הוא כחלום יעוף, וכיון שהם מחשיבים יותר את העולם הבא נותנים להם את העולם הבא, והרשעים שמעדיפים את העולם הזה מהעולם הבא, נותנים להם את שכרם בעולם הזה כמו שהם רוצים.

ולכן אין מקום להיות רגוע ממה שעבר את השנה במצב טוב, כי שמא הוא רשע שנותנים לו את שכר המצוות בעולם הזה במקום העולם הבא, וידוע שהשל"ה חיבר תפילה מיוחדת שלא יאכל את העולם הבא בעולם הזה, וכך גם מצינו (סנהדרין קא, א) שאמר רבי עקיבא לרבי אליעזר שמא ח"ו קיבל רבי עולמו וכו', וכל אחד צריך לפחד שלא יקבל שכר בעולם הזה על חשבון העולם הבא, ועדיף לחיות חיי צער בעולם הזה ולא להפסיד את העולם הבא, וכמו ששמעתי מבעלי מוסר כי העולם הזה הוא פנסיון יקר מאד, שאפילו כוס תה עולה שם הרבה מאד, ועל כל הנאת העולם הזה משלמים ביוקר בעולם הבא.

ושמעתי בשם הגר"א והרמח"ל (מאמר החכמה) שביארו מה שמבקשים בימים נוראים "זכרנו לחיים" ואחר כך "וכתוב לחיים טובים", מה הם חיים ומה הם חיים טובים? וביארו בזה כי מתחילה מבקשים על חיי הנצח, לזכות לחיי עולם הבא, ואחרי שמבקשים על עולם הבא בלי שום חשבונות ותנאים על העולם הזה, אזי מבקשים גם על 'חיים טובים' בעולם הזה, שלא יהיו קשיים המפריעים לחיי התורה והמצוות, והכל יהיה בצורה נוחה בלי קשיים ובלי יסורים, כי היסורים הם ניסיונות ואנחנו לא רוצים ניסיונות, אך מתחילה מבקשים על העולם הבא.

וכשאדם יודע ומכיר שכל חיי הנצח שלו תלויים במעשים הטובים, וגם העולם הזה שלו תלוי לפי המעשים הטובים, ממילא בעמדו לפני הדין והמשפט הוא משתדל ומחפש עצות כיצד לזכות בדין, וכמו שכתב רבינו יונה (ב, יד) "ובעת אשר יידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו, ובכל דרכי חריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו", וקל וחומר לפני משפט מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמה צריך להשתדל ולחפש עצות כדי לזכות בדין.

ישראל שמחים בדין

נשאלתי על מה שאמרו בירושלמי (ר"ה א, ג) "אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וכו' אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישראל אינם כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלים ושותים ושמחים", וקשה מי ערב לאדם שייצא זכאי בדין, ועל סמך מה ישראל שמחים ובטוחים שיזכו בדין?

ויש שמפרשים כי הדברים מכוונים על הכלל, שצריכים לשמוח מצד הכלל, כי כלל ישראל בוודאי יש להם את הזכויות של הכלל, אבל כל יחיד ויחיד באמת אינו יכול להיות בטוח, ויש לו על מה לדאוג אם יזכה במשפט, אבל עדיין קשה איך יכול להיות בשמחה אדם שהוא עלול להתחייב בדין?

ונראה לפרש בזה בהקדם מה ששמעתי פעם מאדם אחד שהרגיש שלא בטוב וסבל יסורים לעת זקנתו, וכאשר נשאל לשלומו השיב ואמר באידיש "ס' איז אזוי גוט אז בעסער קען ניט זיין" - מצבי טוב הוא עד כי אין יותר טוב ממנו, מפני שידע כי מן השמים נותנים לאדם את מה שטוב בשבילו, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס, ב) כל דעביד רחמנא לטב עביד, וכשבאים עליו יסורים הרי זה לטובתו, שהיסורים הם כמו תרופה בשבילו.

משל למה הדבר דומה, לניתוח שעושים בשביל הצלת חיים, הרי אחרי הניתוח ישנם יסורים איומים, אבל החולה שמח בניתוח, כי על ידי הניתוח יבריא ממחלתו, ועדיף לו לסבול יסורים וכאבים בשביל הצלת החיים שלו, כך הם דיני שמים, שכל היסורים שבאים על האדם הם רפואה לנפשו, אלא שבניתוח אין היסורים מרפאים כי אם הניתוח, ואילו בדיני שמים היסורים עצמם הם הרפואה והתיקון לנפש האדם, אם הוא רשע תכליתם לכפרת עוונות, ואם צדיק הוא כבר נאמר (תהלים יא, ה) "השם צדיק יבחן", שהיסורים באים עליו להרבות שכרו.

אם כן נמצא שכל דיני שמים אינם נקמה על העבר, אלא עיקרם הוא בשביל העתיד להיטיב עם האדם, לכן גם בראש השנה כל דיני ראש השנה הם לטובת האדם, ומה שייגזר עליו הכל זה לטובתו כדי שיזכה בזה לחיי נצח, או לפירותיהן בעולם הזה אם הוא עושה את כל מה שהוא חייב, לכך ישראל שמחים בדין, מפני שיודעים שכל מה שייגזר בדין זה לטובתם.

עבודת עשרת ימי תשובה

אנו עומדים לפני יום כיפור, ומצינו שאמרו חז"ל על הזמן של עשרת ימי תשובה (ר"ה יח, א) "דרשו השם בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", ושני חלקים נאמרו כאן, הא' דרשו השם בהימצאו, והב' קראוהו בהיותו קרוב. "דרשו" היינו לעשות רצון השם וכל עסק התורה והמצוות, ו"קראוהו" זוהי תפילה, כמו שכתוב (תהלים קמה, יח) "קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ועשרת ימי תשובה הם הזמן המסוגל לזה יותר מכל השנה.

ולכאורה הרי כתוב "קרוב השם לכל קוראיו", משמע שבכל השנה קרוב השם לקוראיו, ולא רק בעשרת ימי תשובה, ומה המעלה המיוחדת בעשרת ימי תשובה שנאמר בהם "קראוהו בהיותו קרוב"? ויש לפרש כי מה שהקב"ה קרוב לכל קוראיו במשך השנה זה על ידי הקריאה והתפילה, ורק אחרי שקוראים ומתפללים אל הקב"ה בדרגה של "יקראוהו באמת", דהיינו לא סתם תפילה אלא ממעמקי הלב, על ידי זה זוכים שהקב"ה קרוב, אבל בעשרת ימי תשובה הקב"ה קרוב מיד עוד לפני התפילה.

ועשרת ימי תשובה יש בהם סייעתא דשמיא לשני החלקים האלו, "דרשו השם" - שכל ענייני התורה והמצוות זה יותר קל בעשרת ימי תשובה, "קראוהו" - שגם התפילה מקובלת יותר בימים אלו, וכן כתב גם רבינו יונה בשערי תשובה (ב, יד) "והעת עת רצון והתפילה נשמעת בה", היינו שהעת עת רצון - לכל ענייני התורה והמצות, והתפילה נשמעת בה - שהתפילה מקובלת יותר מכל השנה.

והנה רבינו יונה שם ביאר מה צריכים לעשות בעשרת ימי תשובה, "הירא את דבר השם, לבו יחיל בקרבו, בדעתו שכל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלוקים יביא במשפט את כל מעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים. וראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו ניחתים, ולקבוע ביום ובלילה עיתים, להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכישרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפילה ורינה, ולהפיל תחינה", עכ"ד.

רבינו יונה התחיל וכתב 'הירא את דבר השם' - מי שיש לו יראת שמים, יראת שמים זה לא כל כך פשוט, יש יראת שמים שאדם מקבל מכוח האמונה והחינוך שהוא מושפע מסביבתו, וכשהיראה אינה גדולה טבע האדם שהוא משוחד להקל לעצמו, אבל מי שיש לו יראת שמים, הוא יודע וזוכר את האמת, שיש דין ומשפט בראש השנה, והכל תלוי במעשים לפי הזכויות, וממילא זה גורם לו בדרך הטבע, בלי שום פעולה או התאמצות מיוחדת, שיש בלבו פחד וחרדה גדולה מיום הדין.

ועל זה כתב רבינו יונה "וראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו ניחתים" - שהמחשבות יהיו עם פחד ואימת הדין, ולא להקל ראש בזה, שהרי כל אחד יודע שיש דין ואינו יודע מה ידונו אותו, וצריך להרבות בזכויות כדי לזכות בדין, ואפילו אם הוא עסוק, לאו דווקא בעסקים של בטלה [ובוודאי בעשרת ימי תשובה לא צריך לדבר על בטלה שזה דבר גרוע וחמור מאד] אלא אפילו בעסקים אחרים של פרנסה שאינם מעסק התורה והמצוות, בעשרת ימי תשובה צריך למעט בהם, ולחפש דרכים כיצד לזכות בדין.

וכן צריך "לקבוע ביום ובלילה עיתים להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור", לקבוע זמן לחשבון הנפש, ולחפש במעשיו מה הם הדברים הטובים ומה הם הדברים שאינם טובים, מה צריך לתקן ועל מה צריך לחזור בתשובה, וכן "לקדם אשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכישרון המעשה", יש עשרים עיקרי התשובה שהם עבודה גדולה מאד, ואמנם אי אפשר להספיק הכל בימים ספורים, אבל מבואר בספרים שאם אדם מקבל קבלה טובה ויש התחלה שעתיד להמשיך בה, הרי הוא נידון כבר מעכשיו על שם סופו.

ועוד צריך "לשפוך שיח, ולשאת תפילה ורינה, ולהפיל תחינה". על מה צריכים להתפלל בעשרת ימי תשובה? יש שלושה דברים שבעל תשובה צריך להתפלל עליהם, וכמו שהביא רבינו יונה בעיקרי התשובה (א, מא) "יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עוונותיו וכו', ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאותיו, ושיחפוץ בו וירצהו וייעתר לו כאשר אם לא חטא וכו', ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם תמיד שיעזרהו אל התשובה", עכ"ד.

הדבר הראשון הוא לבקש רחמים על כפרת עוונות שעל זה אנו מבקשים בשמונה עשרה "סלח לנו אבינו כי חטאנו", והדבר השני הוא שיתרצה וימצא חן בעיני השם, וכמו שאנו מבקשים בכל יום "רצה השם אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם", זוהי לא בקשה על הישועה, שעל זה כבר ביקשו בשמע קולנו, אלא בקשה על עצם התפילה שתהיה לרצון לפני השם, והדבר השלישי הוא לבקש על סייעתא דשמיא בעבודת התשובה, כי קשה לחזור בתשובה וצריכים סייעתא דשמיא בזה, וכמו שמבקשים בברכת השיבנו בשמונה עשרה "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך".

על כל אלו הדברים אנו מבקשים בכל יום בתפילת שמונה עשרה, מפני שזה הכרחי לבקש עליהם בכל יום, אך כפי שכתב רבינו יונה ביותר צריכים להתפלל ולבקש עליהם בעשרת ימי תשובה, מפני שאז הוא עת רצון והתפילה נשמעת בו יותר מכל השנה, ובאמת ידוע בשם הגרי"ס זצ"ל כי דבר בדוק ומנוסה הוא שהתפילה על רוחניות אינה חוזרת ריקם, וכל התפילות הנ"ל שהזכיר רבינו יונה הם תפילות על רוחניות, על כפרת עוונות ועל תשובה ועל ריצוי לפני השם, וכל אחד שמתפלל ומבקש בכוונה ובלב שלם, הרי זה בדוק ומנוסה שאין תפילתו חוזרת ריקם.

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם

אנו עומדים עכשיו בעשרת ימי תשובה סמוך ליום הכיפורים, ורבינו יונה (ב, יד) כתב שאפשר להתעורר לתשובה מעשרת ימי תשובה, והביא שם את הפסוק (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו", וביאר בזה "על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני השם בתשובתנו, והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו", והיינו שנאמר כאן ציווי לכל אחד ואחד מישראל לטהר את עצמו בתשובה ביום הכיפורים, ועל ידי שישתדל בעצמו יזכה שגם הקב"ה יטהר אותו כמו שכתוב "יכפר עליכם לטהר אתכם".

מהו העניין של טהרה? המסילת ישרים פרק ט"ז ביאר כי "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות, וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד שאמר לב טהור ברא לי אלוקים, ועניינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאווה", טהרה היא תיקון הלב והמחשבות, שהלב יהיה עם שאיפות טהורות, כי מצד טבע הלב יש שאיפות לדברים גשמיים, שהעין רואה והלב חומד ומושך את האדם לדברים גשמיים, ואם אדם נמשך לדברים גשמיים יותר מכפי הצורך מצד חמדת הלב, הרי זה מזיק לרוחניות.

ועוד כתב המסילת ישרים שם, כי טהרת הלב שייכת גם בכל מעשים טובים שאדם עושה, שאם יש איזה פניות וכוונות נוספות חוץ מעצם המעשה, הרי זה מקלקל את שלמות המעשים, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל בשערי קדושה, כי כשיש לאדם מידות רעות, חסר לו בשלמות כל התרי"ג מצוות, כי הנגיעות מלוות את כל המעשים שלו, ועניין הטהרה הוא שיהיה הלב טהור ללא פניות אחרות, וצריכים סייעתא דשמיא לזכות לזה, וכפי שאנו רואים שדוד המלך התפלל (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלוקים", וכן אנחנו מבקשים בתפילה "וטהר לבנו לעבדך באמת", כי זה לא תלוי בנו אלא בסייעתא דשמיא.

ולכאורה צריך ביאור מדוע צריכים להתפלל על זה, הרי המסילת ישרים ביאר בכמה פרקים את הדרכים לקנות מידת הטהרה על ידי התבוננות ומחשבות, ואם כן מדוע צריכים להתפלל על סייעתא דשמיא, הלא המסילת ישרים נתן לנו דרכים לזה. אבל באמת התירוץ פשוט מאד, כי בוודאי שיש דרכים טבעיים לזה, אך כמו שבענייני בריאות הגוף צריכים סייעתא דשמיא ויחד עם זה יש גם את הדרכים הטבעיים לזה, וכשאדם אינו אוכל הגוף מתקלקל, ואם יבקש רחמים על בריאות הגוף ולא יאכל זוהי שטות, כי הוא צריך להשתדל בדרכים הטבעיים שיש בידו, וסייעתא דשמיא תועיל רק על מה שאין בידו לעשות, והוא חייב לעשות קודם את מה שבידו לעשות.

וכשם שאין סומכים על הנס בענייני בריאות הגוף וחייבים לעשות את כל מה שיכולים, ומי שסומך על הנס ואינו משתדל במה שבידו אין לו סייעתא דשמיא, כך גם בצרכי הנפש ברוחניות חייב לעשות את מה שבידו, ומי שאינו עושה את כל מה שבכוחו אין לו סייעתא דשמיא. לכך צריך תחילה להשתדל בדרכים המועילים בדרך הטבע על ידי התבוננות ומחשבות וכמו שביאר המסילת ישרים, ויחד עם ההשתדלות צריך גם להתפלל על סייעתא דשמיא, כי הדרכים הטבעיים אינם מועילים לגמרי ויש יצר הרע, ואם אחרי ההתבוננות וההשתדלות עדיין לא הגיע לשלמות, על זה יש סייעתא דשמיא, אבל קודם צריכים לעסוק בדרכי הטבע.

ועל זה נתחבר ספר מסילת ישרים להורות את הדרך והעצות לקנות את המידות הטובות, כי אף שיש תפילות על רוחניות ויש סייעתא דשמיא לזה, לפני הכל אדם צריך להשתדל את מה שיכול לעשות בכוחות עצמו, וכמו שאמרו (קידושין ל, ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", וביארו בזה הגר"א והמסילת ישרים פ"ב כי הקב"ה עוזר לאדם רק אם עשה את כל מה שבידו וכבר הגיע למצב כזה ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", אבל מי שיש בידו להשתדל עוד בכוח הבחירה שלו, צריך תחילה לעשות את מה שבכוחו, ואם אינו עושה כל מה שבכוחו אינו זוכה לסייעתא דשמיא.

וכל ספרי המוסר מבארים את הדרכים הטבעיים והעצות מה שאדם יכול לעשות בכוחות עצמו, וכמו בצרכי הגוף שיש את הדברים שצריך לעשות בעצמו כדי להיות בריא, ועל ידי שישתדל ויעשה את מה שהוא חייב לעשות בעצמו, יזכה לסייעתא דשמיא בזה, כך גם במידת הטהרה, חייב להשתדל בכל כוחו להשיג מידת הטהרה, אלא שיש בזה דרגות שהם למעלה מכוחו של האדם, וכשאדם משתדל בכל כוחו זוכה לסייעתא דשמיא, וכל אחד צריך להשתדל לקיים "לפני השם תטהרו" ולטהר את נפשו ביום הכיפורים, ועל ידי שישתדל בזה בכל כוחו יזכה לסייעתא דשמיא, כמו שכתוב "יכפר עליכם לטהר אתכם", שהקב"ה יטהר אותו, ויגיע לטהרה ולתשובה שלמה!

יום כיפור מטהר ומסיר רושם החטא

אנחנו עומדים עכשיו לפני יום כיפור, יש כאלה שביום כיפור בזמן של נעילה מחכים ומצפים שייגמר כבר הצום, כי קשה להם לצום והם כבר עייפים מהתפילות, אבל יש גם אחרים שנהנים מיום כיפור, והכרתי כאלה שהיו רוצים שיום כיפור יימשך הרבה זמן, ולמרות שהם רעבים, יום כיפור חשוב להם יותר, וכשנגמר היום קשה להם שכבר עבר יום כיפור. ועלינו לדעת מה היא המעלה המיוחדת של יום כיפור, מדוע באמת יש כאלה שנהנים ורוצים שיום כיפור יימשך, ומהו החשק לזה?

ומצינו בתשובות בית הלוי (חלק ג' דרוש ט"ו) שביאר בגודל מעלת יום הכיפורים, כי הנה בחטא יש שני חלקים, יש את החטא עצמו שיש עליו עונשים ודיני שמים, וכשאדם חוזר בתשובה ומתכפר לו כבר לא מגיע לו עונש, אבל חוץ מזה החטא גם עושה רושם בנפש, ומחזק את היצר הרע ואת השאיפות של חטא, ואפילו שכבר התחרט ועשה תשובה, הוא אדם אחר שכבר יותר קל לו לשוב ולחטוא, והיצר הרע והשאיפה של חטא קיימים אצלו, שהגוף נעשה אוהב את החטא, וכל פעם יצטרך להתגבר על היצר הרע, כי בגוף קיימת השאיפה לזה.

והסיבה לשאיפה הזאת של חטא היא כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ, א) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, והיינו מפני שעל ידי שאדם חוטא שורה עליו רוח הטומאה, וזה מוסיף בו טומאה ונעשה פגם בנפש שהחטא מושך אותו, ואפילו שכבר היה כפרה על המעשה כמו שלא חטא, עדיין נשארה בנפש השאיפה לחטא, והנפש היא נפש כזאת שרוצה את החטא, והתאווה לחטא ישנה עדיין.

וכתב בבית הלוי שם כי זוהי מעלת יום הכיפורים, "אמנם ביום הכיפורים יש בו ביום מעלה גדולה דמיד שנתחרט אדם ומקבל עליו לשוב ממעשיו הרעים והתוודה עליהם הקב"ה בחסדו מעביר ממנו התשוקה והנטייה שהגביר בעצמו להרע ומעבירו ממנו", זה כוח קדושת היום של יום כיפור, שזה משנה את השאיפות של הנפש, שהשאיפות הם כבר שאיפות טובות, והנפש אינה שואפת עוד לעבירה, יום כיפור מטהר את האדם, והוא חוזר לשאוף שאיפות של קדושה, שאיפות של תורה ומצוות, ואינו נמשך עוד אחר החטא.

והביא שם ראיה לזה מדברי המדרש בפרשת בא (טו, ב) "כך הם משתקעים בעוונות מיצר הרע שיש בגופם, ובכל שנה ושנה סולח לעוונותיהם ומחדש לבם ליראתו שנאמר ונתתי לכם לב חדש", והיינו כנ"ל שעל ידי התשובה שעושים ביום כיפור הקב"ה מחדש את לבם של ישראל ליראתו, ונותן להם לב חדש שאינו נמשך עוד לחטא. וכן הביא שם מדברי הילקוט (תהלים תתנה) על הפסוק ועם נברא יהלל יה - "אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם ובאים ומתפללים לפניך ביום הכיפורים ואתה בורא אותם בריה חדשה", וכתב על זה "פירוש דביום הכיפורים נעשים כקטן שנולד וכמו שלא חטאו כלל ומבטל מהם הכוח והנטייה לחטא שגרמו לעצמם במעשיהם", עכ"ד.

וכתב בבית הלוי שם כי גם בלא יום כיפור יש עוד כוח שיכול לטהר את הנפש מהשאיפה לחטא, והוא הכוח של התורה תבלין, כי התורה היא כמו תבלין שמשנה את הטעם, וכשאדם עושה תשובה לבד זה אמנם מכפר כמו שלא חטא, אבל עדיין קיימת בגופו השאיפה והיצר הרע ליהנות מההנאות האסורות, והתורה תבלין מועלת לטהר את הנפש שלא תימשך יותר לחטא, וכך גם יום כיפור מטהר את הנפש.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ובאמת זהו הלשון שכתוב (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו", ונאמרו כאן שני לשונות: לכפר ולטהר, ולכאורה כפרה על חטא זה דבר מובן, אבל מה היא הטהרה? ולפי המבואר אתי שפיר היטב, כי יש כפרה על מעשה החטא עצמו, שעל ידי התשובה הוא כמו שלא עשה את המעשה, וזה על ידי תשובה לבד, ויש עוד טהרה מיוחדת של יום כיפור, שמטהר את השאיפות של הנפש, זה נקרא "לטהר אתכם".

ויש גם דרגות בטהרה, כמו שיש דרגות בטומאה, יש טבול יום שנקרא טהור, אבל עדיין הוא צריך לטהרה של הערב שמש, ויש מחוסר כיפורים שצריך עוד טהרה של מחוסר כיפורים, והוא נקרא טמא לגבי אכילה בקדשים, ולגבי תרומה גם טבול יום נקרא טמא, ולגבי מעשר שני הוא טהור, כך יש הרבה דרגות בטהרה, וכך גם בטהרה של יום כיפור, או בטהרה שעל ידי התורה, שזה מטהר את הנפש, יש הרבה דרגות בזה, והכל תלוי לפי המעשים והמחשבות של כל אחד ואחד.

לכן למעשה עיקר התועלת מיום כיפור צריכה להיות, לצאת מיום כיפור עם שאיפות של קדושה, כל אדם מישראל יש בו קדושת ישראל, וצריך לטהר עצמו ביום כיפור כמו שכתוב "לפני השם תטהרו", אבל כתוב (יומא פה, ב) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמיים, והיינו שהטהרה היא לא בדרך הטבע אלא מן השמים, ועל ידי שאדם משתדל בעצמו זוכה לסייעתא דשמיא, וכמו שאמרו חז"ל (שם לח, ב) בא ליטהר מסייעים אותו, מי שרק "בא ליטהר" מן השמים מסייעים אותו ומוסיפים לו טהרה.

ועלינו להשתדל שהשאיפות האלו יהיו קיימות, יש כאלה שאחרי יום כיפור מרגישים באמת הרגשה של טהרה, אבל בדרך כלל לאחר זמן מועט זה עובר, וצריכים להשתדל שיימשכו הלאה השאיפות והטעם של טהרה, וכמובן לזה צריכים להמשיך עם המעשים והמחשבות האלה. גמר חתימה טובה!