אאא

הסכסוך שפרץ בעיר בית שמש בימים אלו בין הציבור החרדי לבין הציבור הדתי-לאומי, אינו סכסוך של צודק או לא צודק, וזה הרבה יותר עמוק ממנו, ויש כאן בעצם מאבק אמוציונאלי על תחושות של קיפוח ודורסנות היסטורית מצד אחד, והפחדה מתועשת מלווה בפרנויאיזם מצד שני, שבעצם יש כאן אינטרסנטים שנוח להם המאבק ונוח להם הקיטוב והשנאה למען האינטרסים הפוליטיים וההשקפתיים שלהם עצמם.

ראשית לעובדות: מדובר בשטח חום המיועד למבני ציבור בקצה השכונות החרדיות של רמת בית שמש ב', כל מי שרכש דירה בשכונות רסידו היה מחויב על-פי החוק לשלם מכספו על שטחי הציבור ומימון בניית המוסדות הציבוריים במקום. מעבר לכביש, אמנם משלושה צדדיו ישנם שכונות שברובן מאוכלסים בציבור יקר דתי-לאומי, לשכונות הללו ישנם גם שטחים ציבוריים לרוב, אבל הם עדיין חומים וריקים ולא נבנו שם מוסדות חינוך עבור האוכלוסיה של תושבי השכונות.

ראש העיר הקודם שלא היה חי בטוב עם הציבור החרדי, והיה ידוע כאיש שמנסה להכתיב את תחומי המגורים של כל קבוצה וציבור ועירב שיקולים אישיים אידיאולוגיים אנטי-חרדיים ואינטרסנטים בשיקולי הנהגת העיר, ואחת מהשיטות היעילות שלו היה לסכסך כל הזמן בין כל הציבורים והמגזרים ובתוכם פנימה בינם לבין עצמם, הוא שהקציב לבנות בית ספר דתי-לאומי דוקא בשטח המיועד לבנות מוסדות חינוך חרדיים, ודרך מוסד זה לעשות חייץ בטוח שהחרדים לא יתפשטו לעבר שאר שכונות העיר, הוא הקצה לעמותה דתית-לאומית את השטח ובנה עבורם קמפוס שלם של בניני פאר.

בהמשך חדר שוב לכיוון השכונה החרדית, ושוב על שטח שהתושבים החרדיים שילמו ממיטב כספם לשטחים חינוכים ציבוריים שלהם, הקצה ראש העיר הקודם שטח נוסף לאותו עמותה דתית-לאומית לבנות עוד קמפוס חינוכי עבור בנות. כאשר הקצה את השטח עדיין לא גרו בבנינים החרדיים בשכונה אבל עם תחילת הבנייה וכשראו התושבים החרדיים את המצב נפתח הידברות ומשא-ומתן בין התושבים החרדיים לבין עמותת בית הספר ועם ראשה הרב רחמים נסימי.

במקביל נעשו מעשים בריוניים ואלימים פסולים על-ידי קבוצה אלימה אנרכיסטית שקורא לעצמו "קנאים", שהם מאמינים רק בכוח ובאלימות, בניגוד לצו רבותינו הביד"צ ורבני השכונות, שמורים ומתריעים תמיד שבשום פנים ואופן אין לערב מעשי אלימות לא מילוליים ולא פיזיים בכל סכסוך וויכוח. ראש המוסדות הרב נסימי סיכם שבמקום יקום בית ספר לבנים, אך לאחרונה הופתעו תושבי השכונה לגלות שהיתה זאת הערמה מכוונת ובימים הקרובים מתכוונים לפתוח את בית הספר עבור בנות צעירות מהציבור הדתי-לאומי.

עובדה, שכל הציבור החרדי, על כל החוגים והמגזרים רואים את זה כתחיבת אפם של ציבור שונה וזר בתוך השכונה החרדית שלהם. אנשים שילמו סכומים מעל ומעבר בכדי לקנות דירות ולגור בשכונה חרדית מובהקת, והנה הציבור הדתי-לאומי מוכן להיות אובייקט לשנאה ולהיות חומת חייץ בפועל לקדם את האידיאולוגיה האנטי-חרדית והאינטרסים של גורמים עוינים מימי השלטון הקודם, ולהיות גורם מסכסך עוין ואנטי.

להתעלות מעל אינטרסים עוינים

נכון ישנו ציבור מיליטנתי שקוראים לעמם קנאים שמשתמש בבריונות ואלימות, ואת הסלידה אליהם איננו צריכים לחפש בהפגנות של הציבור הדתי-לאומי, שכן הנפגעים הישירים ממעשיהם והתנהגותיהם הם בראש ובראשונה הציבור החרדי עצמו שכבר נקעה נפשם מפעילות שיטתית של בריונות לשמה, שאומץ כשיטה ואורח חיים, ולא מועילים שום הסתייגות והוקעה של רבני הביד"צ ורבני השכונות והקהילות, המסתייגים בפה מלא ובהודעות חוזרות ונשנות משיטות פסול אוויליים ואכזריים הללו, והאנשים הללו בעצם משחקים לכיוון השני, ומוציאים דיבתם של היהדות החרדית רעה, וגם כאן במאבק זה נוח לאינטרסנטים מהצד הדתי-לאומי לצייר את המאבק שלהם באותם אנרכיסטים מיליטנתיים, כאשר מי שמוביל לקו זה יודע עד כמה זה מגמתי ושקר, ובעצם כל הציבור החרדי מאוחד בתסכול שתוחבים לתוך שכונה חרדית בית ספר שארחות חיי חניכיה זרים מאוד לרעיון לשם כך באו לגור במקום.

●

היינו מאוד מצפים שהציבור היקר מהדתיים הלאומיים יתעלו מעל לאינטרסים של מושכי קו העוינות והמיליטנתיות של מובילי השנאה והקיטוב, וימצאו את הדרך להבנה ולגלות אוזן קשובה להידברות ולחפש פתרונות לסיטואציה שנכנסנו אליה, בהובלתם של גופים עוינים שהביאו אותנו לזה.

בפרשת השבוע מסביר לנו מרן הגאון הרש"ר הירש את פטור ההתגייסות לצבא בשנת הנישואין הראשונה, ומרחיב בדיבוריו לומר ש"בעצם ימי המלחמה מדגישה התורה את חשיבותן המכרעת של דרישות השלום ותפקידיו, אחרי שאיננה מבססת את ה"ילך וישוב" ב"פן ימות ויהי הבית שמם, הכרם בלתי נעבד, האשה – אלמנה" אלא בנמקה: "פן ימות ואיש אחר יחנכנו", "יחללנו", "יקחנה". הרי גלוי לעין כל, שהיא – התורה – מחייבת כל יחיד ויחיד למלא בגופו את תפקידי השלום, ושעל כן חובת עבודת הצבא נדחית לגבי מי שנכנס למלא את התפקידים באופן קבוע במסיבות חדשות". זה צריך להיות הקו המוביל אנשי אמונה ערכיים במלחמה במאבק או בויכוח, ועל כל יחיד ויחיד לחתור לתפקידי השלום.

●

אנו חייבים להסתייג מכל נקיטת אלימות ובריונות בדרך של ויכוח וריב כלשהו. השבוע ראינו ונוכחנו בנקיטת אלימות של הציבור הדתי-לאומי כאשר במהלך הפגנה רב-עוצמתית, זרועה נאומי שנאה וקיטוב משוללי היגיון אמת וסובלנות, התנפלו בצורה מאוד אגרסיבית על עשרות אנשים חרדיים שבאו להפגין כנגדם, והטעימו להם מנחת זרועם בפגיעות פיזיות קשות וגם אלימות מילולית מטורפת, בה לקחו חלק אנשים נשים וטף, וזה מציבור שמטיף תמיד ל"דרכיה דרכי נועם".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

שחיתות של קוזאק נגזל

מאידך אין אנו יכולים לגלות אפס סובלנות לאלו שנושאים לשווא את דגל הקנאות, ואימצו להם דרך שיטתית של אלימות כגורם קובע בויכוחים ובדרך להעמיד את הדת על תילה, מדובר בקבוצה אלימה ואכזרית שגדולי ישראל מכל החוגים והזרמים מתנערים מהם, הביד"צ בירושלים ורבני בית שמש כולם שוטמים את דרכיהם, ובכל זאת הם מפילים את חיתתם ומשחיתים כל חלקה טובה בעיר, דרכיהם דרך ההשחתה והבריונות, ולפעמים מגלגלים עיניים לשמים כקוזאק הנגזל ולוכדים בשחיתותם יראים ואף תמימים.

הפגיעות ברכוש ציבורי ופרטי שהללו פוגעים באופן שיטתי נגד כל מי שהם החליטו לחנכם ולהעמידם על מקומם, הינו עברה חמורה לשמה, ואין להם כל צידוק על פי דין והלכה, בפרשתנו מזהירה תורה על איסור בל תשחית על אילנות, וזה כולל איסור השחתת כל דבר שיש ממנו הנאה לבני אדם. וכך פסק הרמב"ם: 'ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית'. בטעם המצווה, הרחיבו הראשונים, וכתב בעל החינוך: 'שורש המצווה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה... ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם'.

מרן הרש"ר הירש הרחיב שהאיסור הוא 'אזהרה מקיפה לאדם – אל ינצל לרעה את מעמדו בעולם כדי להשחית דברים מתוך מצב רוח, תאווה, או אפילו רק מתוך חוסר מחשבה. ה' שת את עולמו לרגלי האדם כדי שישתמש בו בחכמה'.

●

ולסיום הגיג ממרן הרש"ר הירש האומר על הכתוב בפרשתן "אל מעננים ואל קוסמים ישמעו" - ללמוד, ללמד ולקיים את התורה הזאת - זה כל תפקיד חייך. כדי להכיר ולמלא את התפקיד הזה, אין צורך בהבנה על טבעית, על אנושית. לשם כך אין אתה זקוק לראות את העולם שלמעלה מן החושים, המכוסה מעין האדם. כי התורה נמסרה לשכל הבריא, הצלול, המכיר בבהירות, המסיק מסקנות והדן בתבונה, בכל דרישתיה היא פונה אל השכל.