אאא

הילדים נרדמו מוקדם, למרבה הפלא סיימתי גם עם הכביסה והגיהוץ והכלים. לא יאומן אבל הבית היה אפילו מסודר. החלטתי להקדיש את הערב לשיחה שקטה ונעימה עם בעלי, מה שלא קרה כבר הרבה זמן. ברגע שהחלטתי לנתק טלפון ופלאפונים ראיתי את המספר של חברתי שרי על הקו. שרי זה משהו אחר, וחוץ מזה, עוד לא ניתקתי.

"ברבע לתשע למטה כן?" –"היום?" –"בטח, מה את לא יודעת?" מוחי פעל בקדחתנות- הליכה זה ראשון ורביעי, הבר מצווה מחר, בעיתון לא הייתה שום מודעת אירוסין מוכרת.. מכירה! זה העניין כנראה. "מצטערת שרי, בתקציב של החודש הזה שילמנו את החשמל מלפני חודשיים, זה לא שייך". "על מה את מדברת? הכניסה עולה רק חמישה שקלים, זה היה כתוב בפירוש!" כאן נשברתי והודיתי בשפה רפה שאין לי ממש מושג על מה היא מדברת. שרי באמת התפלאה, "תגידי, את לא קוראת מודעות? בתשע יש הרצאה של הרבנית... אומרים שהיא מדברת משהו, את חייבת לבוא!" "ומה הנושא?" התעניינתי בנימוס, מחפשת בינתיים אלף תירוצים להשתמט מהגזירה. "לא זוכרת בדיוק... שם יפה כזה, משהו על שלום בית- משטיפה לשותפות, שטפי ושתפי, נו, מה זה משנה, היא מדברת מדהים וחוץ מזה זה מאד בונה את הזוגיות, בעלך בטוח ישמח... אז את באה?

היא באמת דיברה יפה המרצה. שזוג הוא כמו יחידה אחת וצריך לעשות הכול ביחד כמו שני שותפים ושהשותפות הכי חשובה היא בחינוך כי ילד צריך לדעת שיש לו גם אבא וגם אמא ושניהם משתפים פעולה... האמת, שבאיזשהו שלב נזכרתי בכלים הלא שטופים שמן הסתם נשארו בכיור מארוחת הערב (טוב, הייתי חייבת לרוץ) וחשבתי שהיה רצוי שגם בעלי ישתף פעולה וישטוף אותם. אחר היא הביאה כל מיני דוגמאות, לא חשוב, ממילא גם המסר של כולן היה משותף...

הכלים כמובן לא נשטפו (טוב, אני זאת שהייתי בהרצאה, לא בעלי) אבל החלטתי לנצל את המומנטום כמו שאומרים, ולהתמקד במה שחשוב באמת. "זוגיות זה שותפות, נכון?" שאלתי את בעלי אחרי מספר לגימות מכוס הקפה שטרח להכין לי. "- בטח, בגלל זה למשל יש לנו חשבון בנק משותף - את עושה את המינוס ואני דואג לגמ"חים". (לבעלי יש קליטה מהירה מאד, כל אלו שביררנו אצלם דיברו על זה) השתדלתי להתעלם מהעוקץ שבדברים ולהתרכז בעיקר. "אז זהו, כסף זה לא העיקר בחיים, יש דברים חשובים פי כמה. הרבנית אמרה שהכי חשוב שהילדים ירגישו שההורים משתפים פעולה בחינוך שלהם".

– "נכון", מיהר בעלי להסכים (יש לו טבע נוח, גם את זה כולם אמרו בבירורים) "בגלל זה את מאכילה את הילדים ושוטפת אותם ובודקת להם כינים ומלבישה להם פיג´מות נקיות ואני מספר להם סיפור לפני השינה".

"אבל זה לא מספיק, השותפות צריכה להתחיל מהבוקר".

"כלומר..." שאל בעלי לאט.

"כלומר שאני אכין את הילדה בבוקר, בגדים וסנדוויץ´´ וסירוק והכל, ואתה תוציא אותה.

נדמה לי ששמעתי איזו אנחת רווחה בקולו. "בסדר", הוא אמר, "בשמחה" (הוא טוב לב, כתבתי את זה כבר).

אז למחרת בבוקר הערתי את הילדה בחגיגיות והודעתי לה שהיום אבא לוקח אותה. היא לא כל כך התרגשה (טוב, ילדים לא מתרגשים מדברים טבעיים). הלבשתי וגרבתי ונעלתי וסירקתי ובשבע וחצי הושבתי אותה ליד הדלת לחכות לאבא שיחזור מהמניין המוקדם שהתפלל בו במיוחד בשביל לצאת בזמן.

מה שקרה אחר כך זה בערך כך: כשהגיעו לגן הראשון הודיעה לו הגננת בקול שלא הותיר מקום לויכוחים שיש לו טעות והילדה לא שייכת לגן הזה. זה מה שקרה גם בגן השני והשלישי. כשהתקרבו לגן הרביעי פתחה סוף סוף ביתי את פיה ותאמר: "אבא, אם נמשיך בקצב הזה אני אאחר בסוף לבית הספר...".