אאא

בגמרא [ר"ה יח' ע"א] מתבאר האופן בו הקב"ה דן את כל יושבי תבל בראש השנה: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וכולם נסקרים בסקירה אחת. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. ע"כ. נמצינו למדים שיוצר האדם, משגיח בהשגחה פרטית ומבין לנטיות לבו ולנבכי נפשו ודן אותו בהתאם, וזהו שבאר רש"י וז"ל: "הכי קאמר היוצר רואה יחד לבם - ואקרא דלעיל מיניה קא מהדר השגיח אל כל יושבי הארץ היוצר אותם השגיח יחד את לבם", ע"כ. כלומר, שנסקרים כל באי עולם בסקירה אחת והקב"ה מבין ללבו של כל אחד ואחד.

ביאור: "ספרי חיים ומתים"

ועוד יש להוסיף גבי האופן בו הקב"ה דן את כל יושבי תבל ממה שאנחנו אומרים בתפילה בראש השנה: "ספרי חיים ומתים פתוחים לפניך", ויש להבין, בשלמא ספרי חיים מובן מהו שפתוחים לפניך, אבל ספרי מתים למה ומדוע שיהיו פתוחים לפניך?

אלא, כל עוד שהעבירות שאדם עשה בחייו ממשיכות לגרום לנזקים ולמכשולים בעולם הזה הרי הן נזקפות לחובתו אפילו אם הוא כבר לא בחיים. ולהיפך, אדם שעשה מצוות בעולם הזה, כל עוד המצוות והמעשים טובים שלו משפיעים לטובה על אחרים הרי שזוכה לשפע של טובה גם אם הוא כבר נפטר, וזהו "ספרי מתים".

והנה, ננסה להמחיש לעצמנו את גדולתו של הקב"ה עד כמה שמוחנו יכול לקלוט, והוא, שבראש השנה הקב"ה דן את כל אחד ואחד בכל מקום בעולם באשר הוא, בוחן את כל מעשיו, לא רק מעשיו של השנה החולפת אלא גם מה שעשה מאז עצם בריאתו, שהרי אם אדם נכשל בעברה שח"ו עבר עליה חמש שנים קודם, והוא אמנם התנתק מאותה עברה, אך בעקבותיה ישנם אנשים שבעקבותיו באו לעבירה, הרי שיבוא בזה לדין. וכן להפך, אדם עשה מצוה ותיקן במקום שהיה צריך לתקן, אף על פי שחלפו שנים מאז עשיית המצווה, מכל מקום, הזכויות ממשיכות ללוות אותו בזכות האנשים שנתחזקו מסביבו.

אדם שכתב ספר לפני 250 שנה, והספר ממשיך להועיל ללומדים, ויש בו תועלת ללימוד התורה או לקיום המצוות, אפילו שהלך המחבר לעולמו, בראש השנה החשבון מזוּכּה. "היוצר יחד לבם – המבין אל כל מעשיהם", כל מעשה ומעשה בפרטות שאדם עושה בא בחשבון בראש השנה אפילו לאחר שנים רבות. יש בדברים אלו כדי לשבר במעט את אוזנינו על עומק הדין של הקב"ה ביום ראש השנה, והוא גורם מעורר לאדם לפתח את מידת היראה לפני יום הדין הגדול אליו אנו מתקרבים.

ג' פירושים בגמרא מאי "בני מרון"

המשנה בראש השנה לעיל מיניה [טז' ע"א] אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן, בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'". והגמרא [יח' ע"א] מבארת שלש פירושים למושג "כבני מרון":

א – כבני אמרנא

פירוש ראשון אומרת הגמרא: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון, הכא תרגימו - כבני אמרנא". בני אמרנא זה צאן. וברש"י: "ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד".

וכתב הרמב"ם, כיצד מונין את הכבשים לעשרן, וז"ל [הלכות בכורות פרק שביעי הל' א']: כיצד עושה? כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן כדי שלא יצאו שנים כאחד, ואמותיהן מעמיד מבחוץ והן גועות שישמעו הטלאים קולן ויצאו מן הדיר לקראתן וכו', וכשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה אותן בשבט: א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט', והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסקרא ואומר הרי זה מעשר. עכ"ל.

ב – כמעלות בני מרון

פירוש שני מביאה הגמרא: "כמעלות בני מרון". היום כולם יודעים שקבר רשב"י ביישוב מרון ממוקם על ראש הר, ובתקופת הגמרא היה שביל שהיה סלול עד למקום הציון בראש ההר. אבל, כיון שהיה שביל שעולה לראש ההר, לא היה סיפק בידם לסלול שביל רחב ונוח באופן שיוכלו לעלות ולרדת זה לצדו של זה וכדברי רש"י (שם): "כמעלות בית מרון - הדרך קצר, ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך", כלומר שאחד אחד היו עוברים.

ג – כחיילות של בית דוד

פירוש שלישי מביאה הגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל - כחיילות של בית דוד". וביאר רש"י (שם): "כחיילות של בית דוד - וכבני מרון כבני חיילות של מלך, מרון לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה". כאן הגמרא אומרת שחייליו של בית דוד היו נמנים אחד אחד לפני שיצאו למלחמה כדי לדעת כמה מהם יוצאים וכמה מהם חוזרים למלחמה[1].

ההבדל בין שלושת ההגדרות של הגמרא ב-"כבני מרון"

רצינו לנסות להסביר מה ההבדל בין שלושת הדוגמאות שהגמרא מביאה על "כבני מרון". הביאור הראשון היה כמו כבשים שֶׁמּוֹנִים וּמְעַשְּׂרִים, הביאור השני כמעלות בית מרון שהיה שביל צר שתהום פעורה משני צדיו, וביאור שלישי כחיילות בית דוד שהיו נמנים בקפידה.

ביאור המהרש"א

אי אפשר שלא להזכיר את המהרש"א[2] שמבאר ששלושת הדוגמאות מפרטות את שלושת המדרגות של "ציבור" בעם ישראל, דהיינו צדיקים, בינוניים, רשעים גמורים. (צבו"ר ראשי תבות: "צ'דיקים, ב'ינוניים, ו'רשעים"). ומבאר שם שככבשים, כוונתו לרשעים שהם כצאן לטבח, כמעלות בית מירון כוונתו לבינוניים שהם ממוצעים בין שני פתחי תהום, וכחיילות בית דוד הם הצדיקים.

ברשותכם, ננסה להסביר הסבר נוסף באשר להבדל שבין שלושת הדוגמאות שהגמרא מביאה:

כבני אמרנא – כפרט בתוך הכלל

אפשר אולי לומר שהגמרא רומזת לשלוש בחינות שבהן האדם נידון בראש השנה.

ניתן לחלק את המציאות הרוחנית של האדם מישראל לשלושה רבדים:

א. רובד ראשון: התמודדות האדם מול הכוחות הפועלים בתוך עצמו. האדם בכל יום מחדש צריך לגייס תעצומות נפש כדי לעמוד בדחפים שטבועים בו. התגברות האדם על יצריו ושאיפתו המתמדת בתיקון מידותיו, הינה עבודה אישית ומאוד מאוד אינדיבידואלית. אין לאף אדם יכולת להיכנס לתוך עולמו הרוחני של חברו ורק האדם בעצמו מכיר את מצוקותיו ואת חולשותיו. התמודדות אישית זו של האדם בעצמו מול עצמו בבחירתו הפרטית בין טוב לרע, היא נסתרת, אמנם הקב"ה בוחן כליות ולב ואין נעלם ממנו. את בחינה זו נגדיר "כהתמודדות הפרט".

ב. רובד שני: התמודדות האדם עם הסביבה שלו. מלבד האתגרים הבוקעים מתוך נפשו של האדם, הרי המפגשים החברתיים השונים בהם נתקל במהלך חייו, הם חוויות שמשפיעות על בניינו האישיותי והרוחני. האדם נדרש לפתח מידות של חסד ונתינה לזולת. ובמיוחד אם יש לאדם כשרונות מסויימים שחנן אותו הי"ת, האם הוא מנצל את כשרונותיו להתרוממות הרוחנית של כלל ישראל ויהיה זה אשר יהיה, הן בחכמה או כושר דיבור מיוחד שיש לו או בממונו. וגם במידת הרגישות שלו כלפי הזולת, התורה דורשת מהאדם מאמץ של התחשבות ורגישות למען האחר. על פי התורה, המופת האנושי הוא זה שזוכה לקיים "ואהבת לרעך כמוך", וכן כל אחד מישראל נדרש לתרום את אורו המיוחד לכלל. לצורך העניין נגדיר את בחינה זו כ"התמודדות של הפרט אל מול הכלל".

ג. רובד שלישי: מהות כלל ישראל. ידוע שהגזרות שתקפו את עם ישראל בעבר באו בעקבות מצבו של כלל ישראל. לכן אמרו חז"ל שכל דור שלא נבנה ביהמ"ק בימיו, הרי זה כאילו החריבו בימיו. אמרו חז"ל [תענית יא' ע"א]: "כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", וכן פירש הברטנורא [אבות ב', ד']: אל תפרוש מן הציבור - אלא השתתף בצרתם, שכל הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת הציבור. עכ"ל. זהו כלל נקוט בידינו, שכל ישראל ערבים זה בזה, ועל דרך האמת אין פירוד בין נשמות ישראל כלל, אלא הכל מקשה אחת. אי לכך כשאברך לומד תורה בדבקות ובמסירות כאן בירושלים, לפתע מתנצנצים להם ובוקעים להם הרהורי תשובה לאיזה נער יהודי באוסטרליה הרחוקה. ורבו הסיפורים על צדיקי הדורות שתלו את סרחונם של מחללי שבת רח"ל, בתחילת הרפיון בלימוד התורה בישיבות הקדושות. וכפי שמובא בספרים מהגה"צ עמוד המוסר ר' ישראל מסלנט זצוק"ל שאמר לתלמידיו בליטא על מחללי שבת בפריז. לפי זה, מציאותו הרוחנית של הפרט נגזרת ממצבו הרוחני של עם ישראל, ואין פירוד כלל! אע"פ שלעיתים נראה שרבו המחלוקות, כל זה רק הסתר של האחדות האמתית הקבורה עמוק תחת עפרו של הריב והקלון. אין היחיד יכול להימלט מצור מחצבתו - מן הכלל הישראלי, ולכן החוסן והעמידה הרוחנית של כנסת ישראל משתלשלת יורדת ומשפיעה על נפשו של כל יחיד. נגדיר בחינה זו כ"ערבות הפרט בתוך הכלל ".

נראה אולי לומר, שג' בחינות אלו, המקיפות את מהותו הרוחנית של האדם, הן חלקי הדין עליו עומד המשפט ביום ראש השנה, וכפי המתואר בגמרא בג' השיטות:

כמעלות בית מרון – "התמודדות הפרט".

בחינה ראשונה שתיארנו כאמור היא "התמודדות הפרט". והנה בחינה זו באה לידי ביטוי בתיאור הגמרא את הדין בראש השנה:"כמעלות בני מרון", כמו המעלה הצר שיש במרון. כלומר בחינה מדוקדקת של מהותו הרוחנית של האדם בהתמודדות האישית שלו עם המטען שהונח עליו לתקן, בדרך לקניינו הרוחני האישי והנצחי.

חיילותיו של בית דוד – התמודדות הפרט אל מול הכלל.

צורה נוספת של הדין המתוארת בגמרא: "כחיילותיו של בית דוד". צבאו של דוד המלך פועל כמקשה אחת, אמנם על מנת לנצח בקרב, צריך שכל חייל יבצע את תפקידו האישי על הצד הטוב ביותר על מנת לקדם את הצבא כולו לניצחון. כדי שצבא ינצח צריך "סינרגיה" - שיתוף פעולה בין כוחות שונים, ובין יכולות מקצועיות שונות. לדוגמא: כדי לכבוש עיר, צריך שהקשתים (חץ וקשת) יפעילו את נשקם, ושהפרשים ידעו להסתער בזמן, וכן יחידות הצבא השונות צריכות לתת סיוע בתיאום אחד עם השני, וכאמור גם בתוך היחידה צריך שכל חייל וחייל ימלא את תפקידו: אחד יתצפת והשני יזעיק עזרה והשלישי יפקד וכו' וכו'. כל זה אינו מתאפשר אלא בכוח לכידות ועזרה הדדית. רק כאשר החייל הקטן לומד לתת מעצמו למען הכלל, אזי מובטח ניצחון (על דרך הטבע). וזו בחינת הדין בה היחיד נבחן אודות התמודדותו שלו כפרט אל מול הכלל.

כבני אמרנא – השפעת הכלל על הפרט

הבחינה השלישית היא בחינת מציאותו של הכלל ישראל כ"עדר". בעדר אין מציאות של בחירה אישית. אלא העדר נע ממקום למקום, ממרעה למרעה על פי הובלת הרועה. כששואלים בעל עדר מה מצב הצאן, הוא לא ימסור יותר מידי פרטים, אלא יאמר: "150 ראש"! זהו! כל השאר לא רלוונטי. העדר מסמל אוסף של "ראשים" המשרתים מטרה אחת והיא רצונו של הרועה. כך היא אותה הבחינה בכלל ישראל – כשם שהצאן עובר תחת השבט להיבחר מי יהיה קודש, ובחינת העדר נעשית בעל כורחם ורק בגלל רצונו של הרועה, כך גם הדין בעם ישראל לפי בחינה זו. בחינת מה מצבו של העדר, ולפי זה מה הן ההשלכות על הפרט. קראנו לבחינה זו " ערבות הפרט בתוך הכלל ".

עצות מעשיות

יבוא וישאל השואל: מה עליי להפיק מכל זה? איזו עצה מעשית אפשר לקחת מההבחנה זו בשלושת מרכיבי הדין?

נראה לומר, שדברים אלו, ראוי שיציפו בקרב האדם ג' שאלות יסודיות:

א.

נאמר בספר יונה לאחר שהפליג ללב ים בניסיון לברוח מציווי השם [פ"ב, פס' ד']: "וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר". ע"כ. והכתוב מתאר כי לאחר הטלת הגורל, נמצא כי יונה אכן הגורם לסערת הים. המלחים פונים אל יונה [פס' ח']: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה". שאלת המלחים לכאורה תמוהה מאוד, מה שייך לשאול את יונה בעיצומה של סערה קטלנית על מלאכתו? מבאר הגר"א [בביאורו לנ"ך שם] ששאלת המלחים לא הייתה על מלאכת עיסוקו בעולם הזה, אלא שאלתם הייתה מה מלאכתך הרוחנית, לשם מה הגעת לעולם ומפני איזה שליחות אתה בורח! מבאר הגר"א ששאלת המלחים אל יונה אינה על עסקי העולם הזה כלל, אלא שרצו לברר מה המצווה המיוחדת והפרטית של יונה, שהיא משורש נשמתו, שמפאת כישלונו באותו מצווה נגזרה גזרת הסערה. שאלת המלחים ליונה, היא שאלה שצריכה לבקוע בימים אלו מליבו של כל יחיד בישראל בבירור הבחינה הפרטית.

ב.

אני חי בהרבה מסגרות. אני חלק ממשפחה, חלק משכונה, חלק מכולל. האם אני תורם את כישרונותיי הייחודיים להצלחתם ועלייתם של חברי או בני משפחתי בכל אחת מאותם המסגרות. מה ביכולתי לעשות על מנת לקדם את עליית "הקהילה" מעלה מעלה. האם אני ממלא את תפקידי כראוי בהתמודדותי כ"פרט אל מול הכלל"?

ג.

שאלה שלישית: האם אני מרגיש חלק מהכלל? האם אני מרגיש אחריות על הכלל ישראל? כיצד אדם בוחן את יחסו אל הכלל ישראל? נראה לומר שאם אדם שומע על פיגוע בצרפת ח"ו או על אברך מצפון הארץ שנספה בתאונת דרכים ח"ו והותיר יתומים ואלמנה, אם ליבו קופץ ומתעורר להרגיש את כאבו של הזולת, אזי - לפי מידת ההזדהות שהאדם חש, כך נמדדת מידת הערבות שלו עם הכלל ישראל. וכן אם יש אדם בעם ישראל שאינו זוכה לשמור תורה ומצוות, אותו אחד שזכה להצטופף באהלה של תורה, ראוי שיתעורר ברגשות של רחמים ודאגה לאחיו הרחוקים.

אתם נצבים "היום" – זהו ראש השנה

בפרשת השבוע: 'אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם... כל איש ישראל'. הנה הזוהר הקדוש[3] מסביר את הפסוק "ויהי היום ויבאו בני האלקים" ויהי היום – דא ראש השנה, ויבואו בני האלוקים- אלו הממונים שבאים להתבונן על מעשי האדם, "להתייצב על ה'" שכולם עומדים מימינו ומשמאלו". מה שיש להוכיח מכאן, כפי שמובא בספרים הקדושים, שבכל מקום שכתוב בתורה "היום" הכוונה לראש השנה. ולכן דרשו בספרים הרבה על הפסוק "אתם נצבים היום כולכם" – הכוונה לראש השנה.

אתם נצבים – הכרה במלכותו יתברך עלינו

והנה המפרשים דרשו את המילה "היום" שבפרשת נצבים בהרבה אופנים. ברשותכם, אני רוצה לנסות לחדש ולהסביר זאת בהקשר להכנה לקראת יום הדין:

אמנם אמת הוא, ש"אתם נצבים", אבל העיקר הוא: "לפני ה' אלקיכם". והכוונה שכל אחד ואחד שמוזמן למשפט, חייב לעמוד לפני שופט. העמידה אינה רק הליך טכני, אלא ה"עמידה" היא הכרה בסמכותה של הרשות השופטת, לשפוט את נאשמיה בבית המשפט. כמו שאכן מצינו אסירים פוליטיים במשטרים השונים אשר סירבו להתדיין בפני בתי המשפט של המשטר בטענה שאין למשטר זכות וסמכות וכד'. וכמובן שעשו זאת בהפגנתיות על מנת להעביר מסר של מרידה במוסדות המשטר ומנהיגיו. ובמלכותא דארעא כך גם במלכותא דרקיעא - גם בראש השנה עלינו "להכיר בסמכות" של ה"מלכות" של הקב"ה. אתם נצבים היום כולכם – זה הכלל, אבל "לפני ה' אלקיכם" זוהי התייצבות המעידה על נאמנות למלך – למלכו של עולם.

ובאמת היא התשובה לשאלה המפורסמת מדוע הקב"ה שופט אותנו בראש השנה ונותן לנו רק לאחר הדין את יום כיפור כדי לבקש על נפשנו בסליחה ובכפרה? לכאורה היה צריך להקדים את ההזדמנות לבקש מחילה וסליחה ורק אחרי כן לעמוד בדין, כשאנו מטוהרים מכבר מכל העוונות.

אלא שתחילתו של תהליך התשובה טמון בקבלת מלכותו של הקב"ה. העצה הבסיסית לעורר רחמיו של השם ית"ש, טמונה בקבלת עול מלכותו ברצון. כשהאדם מקרב לחוש את אמיתות הדין, וכשהאדם מצליח להבקיע את חומות הלב ולעורר בעצמו מידה של פחד ויראה נוכח המעמד הנורא בו "היום הרת עולם", אזי הוא רוחש לעצמו את הכלים הרוחניים בבנין אישיותו שיסייעו לו בתהליך של תשובה והתקרבות להשי"ת. מתוך כך נבין עד כמה עמוקה ונצרכת תקנת חז"ל: "אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם", ההכרה בעצם העובדה שהקב"ה דן ושופט הארץ, זו אחת מיסודות העבודה בראש השנה.

"אתם נצבים היום" – התנאי לברית- ערבות

ויש להבין – רש"י מסביר על הפסוק: "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם - החשוב חשוב קודם ואח"כ כל איש ישראל". יש כאן סדר מסויים, ולדעת רש"י הדבר תלוי בחשיבות. מצינו הרבה מקומות שהקב"ה פונה לכלל ישראל, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נקט בסדר מפורט? אומר ה"כלי יקר[4]" שישנה חובה על האדם להיכנס לדין כאשר הוא חש ערבות לעם ישראל.

ומבאר ה"כלי יקר" שהערבות תמנע מהאדם בכלל ישראל לחטוא[5]. למה הדבר דומה? לאדם שביקש הלוואה מחברו, וחברו אומר שהוא מוכן להלוות לו רק בתנאי שיביא ערב על ההלוואה. והיה אם ימצא המלווה ערב, אותו ערב עלול לעקוב אחריו ולבדוק האם הוא משתמש בו בחכמה ובתבונה באופן שלא ילך לו כספו לאיבוד, ואם יאמר לו הלווה: "מה אכפת לך מה אני עושה עם הכסף, והרי אני לקחתי אותו בהלוואה ולא אתה – יאמר לו הערב, מה פירוש "מה אכפת לך?" והרי אני ערב!! ובמידה ותבזבז את הכסף להבל וריק וילך לך הכסף לאיבוד לא תוכל להשלימו אני אצטרך לשלם במקומך!! כך גם בעניין הערבות של עם ישראל, חייב כל אדם לצייר לעצמו, שאם לא ישתדל למנוע מאחרים לחטוא, ולעבור על רצונו יתברך, בסופו של דבר ייגרם לו עצמו נזק (אלא אם אין בידו להוכיח ולמנוע, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא קבלו את הערבות, עיין בהערה לשון ה"כלי יקר").

ובאמת לפי כוח השפעת המוכיח כן גדלה אחריותו, שמצינו ב' בחינות בעונש הצדיקים, אחת שהצדיקים שבדור ראשיכם, זקניכם ועוד, נידונים תחילה, וחלילה נענשים תחילה, וזהו שאומר הפסוק: ממקדשי תחלו, ודרשה הגמרא במסכת ע"ז (ד.) "וממקדשי תחלו (יחזקאל ט' ו'), ותני רב יוסף: אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו! התם נמי כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו". והבחינה השניה שהצדיקים אע"פ שהם עצמם לא חטאו כלל, נענשים בעוון הדור כמו שנאמר (ויקרא י' ג') "ועל פני כל העם אכבד" וביאר רש"י- כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך.  והכוונה שמי שמקודש והמורם מעם צריכים לפחד תחילה בגלל דין הערבות שיש לו עם המון העם.  

וכן איתא  בגמרא ב"ק (ס.) "אר"ש בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר: ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר" – כי ראשי העם הם האחראים הראשונים.

ג' בחינות יום הדין מרומזים בפס' "אתם ניצבים"

בנוסף לביאורו של בעל הכלי יקר, נראה להוסיף פשט שני אשר יעלה יפה גם עם חידושנו הנ"ל לגבי ג' בחינות הדין הרמוזים בדברי הגמרא בג' הפירושים "כבני מרון": שהרי הכתוב מפרט את כל חלקי העם ובזה יש רמז על ג' בחינות הדין: "אתם נצבים היום כולכם". א. "כולכם" הינו בהסתכלות כוללת על הכלל כולו האם בבחינת הכלל - בקיום מצוות עם הקהילה, והוא בחינת "בני אמרנא"- הצאן, שהם כללות אחת.  ב. "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם- כל איש ישראל" כמו במציאות הקיומית שכל אחד יש לו את תפקידו שלו, שוטר, שופט וכו', ומהשלמת מטרתו של כל אחד נתקנת המציאות כך  בבחינת התפקיד האישי של הפרט בתוך הכלל לקדם את עם ישראל לגאולה השלמה, וגילוי כבוד מלכותו יתברך בעולם. והוא בחינת חיילותיו של בית דוד.   ג. "מחוטב עציך עד שואב מימיך"- התפקיד העצמי והפרטי של כל אדם במה שהוא עוסק לקיום עצמו, שאין אחראי השואב מים וחוטב העצים אלא לעצמו בלבד [אף שהוא נצרך לטובת הכלל מ"מ אינו עושה אלא לפרנסתו וכן בקיום היחיד ייעודו מועיל הוא לכלל אך עושה הוא למילוי חובתו], בחינת הפרט בקיום מצותיו האישיות. והוא בחינת - "מעלות בני מרון", שאין עולים בהם אלא אחד אחד בהבטה על היחיד כשלעצמו.

ביאור נחמת משה לעם ישראל כשנבהלו מהקללות

רש"י (דברים שם כ"ט, י"ב) מביא את לשון מדרש תנחומא, וז"ל: "ומדרש אגדה - למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו! התחיל משה לפייסם "אתם נצבים היום" הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו". מקשים המפרשים מהי משמעות תשובתו של משה רבנו ע"ה, מה השיבם במה שלא עשה בהם כלייה, האין זו נחמת שוטים.

ואולי לפי דברינו אין זו סתם נחמה שמנחם אותם משה רבינו, אלא למדם לעם ישראל עצה לזכות בדין. בפסוק "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", במה שפרט להם ראשיכם וכו' רמז להם את ג' בחינות הדין - הן מבחינת הכלל והן מבחינת הפרט והן מבחינת הפרט כלפי הכלל בראש השנה, שלושת הבחינות הן העצה שאם תתפסו באחת מהן תוכלו להינצל. משה העניק להם את העצה כיצד לצאת זכאים בדין.

וזהו לכאורה מה שכותב שכותב ה"אור יחזקאל" עצה להנצל בדין [שיחות אלול עמ' נז']: "מהי הדרך שבה נעשה היחיד לחלק מהכלל, נראה שבשעה שאין אדם דואג רק לטובתו האישית ולצרכיו הפרטיים אלא שאיפתו היא תיקון הכלל ומטיב הוא לאחרים ודואג ומשתדל לתקנת הרבים בין בגשמיות ובין ברוחניות, הוא נעשה לחלק מהכלל ומובטח הוא בבטחון הכלל, ואף תפילותיו ובקשותיו ביום הדין גם כן וכו' עיי"ש. דהיינו אם ישאל השואל, למה תקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילות בלשון רבים: "סלח לנו, השיבנו, שמע קולנו" וכן על זה הדרך? תשובתו מונחת בצידו, שהרי כשאין אדם מבקש אלא עבור עצמו הוא יחיד, והוא כמו בני אמרנא, אין מובטחת הצלתו אלא שיש בתפילתו את הג' בחינות הנז'. והיינו "ורק בשעה שתפילתו עבור כל הכלל ישראל אז הוא נעשה לגוף אחד עם הרבים ואז יש לו תקוה לעמוד ביום הדין".  וכן יש לבאר לגבי שאר הבחינות, אם הפרט בתוך הכלל משתלב בהרמוניה ועושה תפקידו אף שלענין כללות העם או לפרטיותו שלו אין הוא עושה תפקידו מושלם עדין בזכות עשיית תפקידו בתוך הכלל יש לו תקווה וכן אם כלפי כללות העם וכלפי תפקידו בתוך הכלל עדין אין עשוה כל המוטל עליו אבל בפרטות תפקידו האישי ממלא אותו כיאות יש לו תקווה ליום הדין וכמו שנתבאר.



[1] ובעניין זה אמינא מילתא בדרך אגב - ידוע, שכל מלחמותיו של דוד המלך ע"ה היו בגדר מלחמת מצוה, ואותם חיילות היו חזקים וגיבורים גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית. דוד המלך הרי היה רגיל לעשות את כל מעשיו על פי מה שכתוב בתורה, והתורה מצוה בעניין היציאה למלחמה (דברים כ' ח') 'מי האיש הירא ורך הלבב' וכו', אומרים חז"ל (סוטה מד:): "שח בין תפילה (של יד) לתפילה (של ראש) עבירה היא בידו וחוזר הוא מעורכי המלחמה", ושם הביאור שאפילו אם שַׂח פעם אחת בין תפילין של יד לתפילין של ראש כבר נחשבת לעבירה בידו ואינו יוצא למלחמה (וכפי שבאר רש"י [שם] אם לא בירך על תפילין של ראש). כך היה תוארם של חייליו של דוד המלך ע"ה, צדיקים גמורים ונקיים מכל רבב. ועוד, שיש מהמפרשים שהיו חייליו של דוד המלך ע"ה גיבורי כח בגופם, אבל אחרים טענו שכיון שהיו כל כך יראי שמים מנין להם כח גופני, והרי המיתו עצמם באהלה של תורה, ולדבריהם כל המלחמות אליהן יצאו היו רוחניות ורק יְרֵאֵי ה' האמיתיים והמובחרים שביניהם יצאו לשם השתדלות גרידא.

[2] על הגמרא ראש השנה י"ח ע"א שם וז"ל: "וכוונו בזה על ג' כתות בני אדם שהם צדיקים ורשעים ובינונים שנדונין בר"ה, ומאן דמפרש "כבני אימרנא" נתכוון על כת הרשעים כמו שהצאן נמנה לטבח כן נמנו הרשעים למיתה. ומאן דמפרש "כמעלות בית חורון" נתכוין על כת הבינונים, כמו שהם - במעלות בית חורון - נמנין במקום מיצוע מב' הצדדין, כן נמנו הבינונים בו ביום אם להשמאיל אם להימין. ומאן דמפרש ליה "כחיילות של בית דוד" שהם נמנים בצאתם למלחמה, נתכוון לצדיקים, כמפורש בפרק עשרה יוחסין: "בחיילות של בית דוד כו' מאי קרא והתיחשם בצבא המלחמה, וטעמא מאי, אר"י אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותן מסייעתן" ע"ש", עכ"ל.

[3] על פרשת בא עמוד ל"ב ע"ב, וז"ל: "רבי אלעזר פתח, (שם, א', ו') 'ויהי היום ויבאו בני האלקים להתיצב על ה', ויבא גם השטן בתוכם'. ויהי היום - דא ראש השנה, דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא, כגוונא דא (מ"ב ד', י"א): 'ויהי היום ויבא שמה' - ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה. ויבאו בני האלקים - אלין רברבין ממנן שליחן בעלמא, לאשגחא בעובדין דבני נשא, להתיצב על ה', כמה דאת אמר (מ"א כ"ב, י"ט): 'וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו'. אבל להתיצב על ה', בהאי קרא אשכחנא רחימותא דקודשא בריך הוא עלייהו דישראל, בגין דהני שליחן דאינון ממנן לאשגחא על עובדין דבני נשא, אזלין ושאטין, ונטלין אינון עובדין כלהו, וביומא דקאי דינא למיקם למידן עלמא, אתעבידו קטיגורין למיקם עלייהו דבני נשא. ותא חזי, מכל עמין דעלמא לא קיימין לאשגחא בעובדיהון בר בישראל בלחודייהו, בגין דאלין בנין לקודשא בריך הוא, וכד לא אשתכחו עובדין דישראל כדקא יאות, כביכול אינון ממנן שליחן כד בעאן לקיימא על אינון עובדין דישראל, על ה' ודאי קיימין. דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב (תהלים ס"ח, ל"ה): 'תנו עז לאלקים' – במה? בעובדין דכשרן. ועל דא, בההוא יומא כלהו רברבן ממנן אתכנשו על ה', על ה' ודאי, דהא כיון דעל ישראל אתכנשו - עליה אתכנשו", עיי"ש.

[4] וז"ל: "על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ"מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ"ש (משלי כט יט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (שם כו ג) ושבט לגו כסילים. אע"פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם יז י) מ"מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ"ש (בראשית מט י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א"י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע"כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע"כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם:

[5] וז"ל שם: "כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיה ב ח). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע"כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יוודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב: