אאא

ביום חמישי לפני כשבועיים, אחרי קרוב לשנה וחצי של גלות מאונס בארצות הברית, נחתו בשעה טובה בני משפחת גלפרין בארץ הקודש. את הימים הראשונים לאחר הנחיתה העבירה המשפחה מקרית מלאכי בבית הסב שמעון רוזנברג בעפולה, סבו של מויישי הולצברג שניצל מהתופת במומבאי.

כשהגיעה השבת התכוננו בני המשפחה ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית של שבת. בעבור חיים אליעזר (לייזר) גלפרין בן השבע, הילד שנכווה בכל חלקי גופו בשריפה שפרצה בביתו וחולץ מהלהבות במצב אנוש, מדובר היה בחגיגה כפולה.

לראשונה מאז האירוע הטראמטי ההוא, יזכה להצטרף למשפחתו לתפילת השבת בבית כנסת ישראלי, שם יוכל לפגוש את חבריו משכבר, ילדי עפולה, אותם הוא מכיר מביקורים קודמים בבית סבו וסבתו.

כשהוא נגרר בכיסא גלגלים, לאחר שעבר קטיעה של שתי רגליו ושל פרק כף יד שמאל, נכנס לייזר לבית הכנסת שמח ומאושר. הילדים, שנהגו להשתובב עמו בכל ביקור, התקשו לזהות את חברם משכבר. הם נעצו עיניים חשדניות ומבוהלות בילד עתיר הכוויות והתלחששו ביניהם.

למחרת לייזר כבר לא הגיע לבית הכנסת.

ביום ראשון השבוע הגיעו בני משפחת גלפרין לקרית מלאכי. הפעם דאגו בני המשפחה כי חבריו של לייזר יעברו הכנה מוקדמת. הרב בכיתה דיבר עם התלמידים, ופסיכולוג התלמוד תורה הכין אותם נפשית לביקור.

כשלייזר נכנס לכיתה ביום שני, מלווה באביו שמוליק וברב יצחק יהודה ירוסלבסקי, הילדים קפצו משמחה. לייזר שמח לקבלת הפנים ואף ריתק את הילדים בסיפור מעניין ששמע לאחרונה. את שמות כל 28 חבריו לכיתה הוא זכר אחד לאחד, כולל שמות משפחה.

"לייזר זוכר שצעק: 'אמא! אמא!'"

בשבוע שעבר חל יום השנה מאז השתחרר לייזר גלפרין מבית החולים "שריינר" בסינסינטי, מוסד בעל שם עולמי שמתמחה בטיפול בכוויות שנגרמו לילדים. לייזר התבונן סביבו וראה בניינים גבוהים ולא הפסיק להתפעל. אחרי ארבעה חודשים של טיפולים אינטנסיביים, זו היתה לו הפעם הראשונה בה הוא רואה את בית החולים מצידו החיצוני.

את קרית מלאכי הוא עזב ללא הכרה והדבר האחרון שהוא זוכר הן להבות גבוהות. "דיברנו איתו כמה פעמים על הנושא", מספר האב שמוליק, "הוא זוכר שהוא עלה לישון והוא זוכר את השריפה וגם את זה שהוא צעק: 'אמא! אמא!'". לאחר שתיקה בת כמה שניות, מוסיף האב: "מזל שדקר עבר שם".

הרב דקר, הלא הוא מרדכי (דקר) יצחק, חזר מלימוד בכולל ערב סמוך לשעה 23:30 בלילה הנורא ההוא. דקר היה רכוב על אופניו שעה שהבחין באש ועשן סמיך הפורצים מדירה בקומה רביעית ברחוב בן גוריון. הוא עלה בזריזות במעלה המדרגות כשהעשן הסמיך החל לחנוק את גרונו כבר בשלב זה. כששמע שיש ילד בפנים, לא היסס וקפץ ללהבות להצילו.

דקר נכנס לתוך האש והחל לחפש את לייזר "התחלתי למשש את החדר, אבל הכול היה חושך נורא ואיום עלטה גמורה" דקר צעק לשוהים בחוץ "איפה הילד?" אך השקט בחלל הבית, ענה בעד עצמו.

רגע לפני שגם הוא נחנק מהעשן הסמיך, קרה הנס: "פתאום פרצה שוב להבה גדולה שהאירה את כל החדר". הרב דקר, הבחין בלייזר מכווץ בפינת החדר, ללא הכרה "תפסתי אותו, הרמתי אותו על הכתף ויצאתי".

הרכב השני שעבר במקום, עצר לדקר וללייזר שהיה נשוא על כתפו והשניים התפנו למוקד המקומי של מד"א ומשם לבית החולים שיבא בתל השומר.

כמו סכין יפני

לאחר כמה ימי אשפוז בתל השומר, החליטו בני המשפחה להעביר את לייזר להמשך טיפול בבית החולים שריינר, שם עבר לייזר תקופה קשה של טיפולים, כריתת שתי הרגליים ואצבעות כף ידו השמאלית.

מהמקומות הבודדים בהם עוד נשאר מעט עור, חתכו הרופאים ושתלו באיברים החרוכים שבגופו הקטן. בשבועות הראשונים לייזר, שהיה חבוש מכף רגל ועד ראש, כלל לא ידע שאין לו רגליים, וזאת בשל תרופות האלחוש שקיבל, שטישטשו את תחושת החוסר באיבריו.

מדי יום עובר לייזר סדרה של טיפולים שנמשכים כשעה ולפעמים פחות, "תלוי כמה הוא סבלני", מעיד עליו אביו. "הסבל שהוא עבר היה מחריד", סיפר השבועה אב. "אחת הרופאות במקום שרצתה לתאר לנו מהי ההרגשה של החלפת התחבושות, אמרה שזה כמו שלוקחים סכין יפני וחותכים שכבה מהעור". ולייזר הקטן עבר את הטקס הזה יותר מדי פעמים בשנה וחצי האחרונות.

מאז השריפה, עבר לייזר יותר מ־20 ניתוחים שונים בגופו, ועד שגופו לא יגיע לגודלו המקסימלי, הוא ייאלץ לעבור עוד לא מעט ניתוחים שכאלה. "הצער הכי גדול זה לראות את הילד שלך סובל וצורח. אין לו מוטיבציה יותר לניתוחים, נמאסלו", אומר האב בכאב. "הנס הגדול שלנו שהאיברים הפנימיים שלו לא נפגעו בכלל. זה ברכה".

"הכי כיף בקרית מלאכי"

גם מי שעקב אחרי סיפורו של גלפרין מתקשה להאמין עד כמה גדול השיפור במצבו, בהתחשב בנסיבות. למרות הקטיעה שעבר, לייזר מתרוצץ במהירות ברחבי הבית על ברכיו, משתובב ומשחק עם אחיו. הוריו יודעים כי לא מדובר בפעילות מומלצת, אולם הם מתקשים לעצור אותו.

ולא רק אחיו נהנים מהשיפור במצבו. גם חברו הטוב מהכיתה, ארי בורנשטיין, מגיע ומשחק עמו. בבית הספר עצמו, מספרים הוריו, הילדים ממש רבו ביניהם מי יישב לידו (כפשרה, החליט המורה כי בכל יום יישב ליד לייזר תלמיד אחר - דבר שלא פתר את המריבות מי ישחק איתו בהפסקה).

לייזר, הבנתם, נהנה מכל רגע של חזרה לנורמליות בארץ, כשברקע ממתינה נסיעה נוספת לארצות הברית, לשם התקנת פרוטזות לרגליו - הליך שאמור להתבצע ב-טז' כסליו בקונטיקט, בסניף אחר של בית החולים "שריינר", שם מתמחים בהתקנת פרוטזות לילדים. ההורים נרגשים לקראת השדרוג הצפוי בחיי בנם, אולם חוששים עד מאוד מההליך: "הם שם הודו שכמעט ואין להם עבר של התקנת פרוטזות על עור סינתטי. אנחנו יודעים שזה יהיה מאוד קשה".

לייזר, ששמע זה מכבר על ההליך הצפוי, שומע אותי משוחח עם הוריו על הפרוטזות ומעקם את הפרצוף. הוא כבר יודע מה הוא הולך לעבור.

ימים לאחר השריפה שכילתה חלקים רבים מגופו של לייזר גלפרין החליטו בוועד שכונת חב"ד, שם מתגוררת משפחת גלפרין, על הקמת קרן לתרומות – בכדי לסייע למשפחה לעמוד בנטל הכלכלי הכבד שנכרך באסון שפקד את חייהם.

ההוצאות של משפחת גלפרין רבות. הטיפול בבית החולים הפרטי "שיינר" בנסינסינטי, ארצות הברית, אמנם לא עלה כסף (כחלק מהמגמה הברוכה של בית החולים להעניק רפואה חינם לילדים שנכוו), אך השהייה הארוכה

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

בחוץ לארץ היתה יקרה מאוד, במיוחד כששני ההורים היו צמודים לבנם ולא יכלו לצאת לעבודה. וכמובן

שבנוסף לעלויות הכרוכות בטיסות, במגורים ובמחיה ישנן גם עלויות טיפולים יקרים.

יש לציין כי מדובר בעלות מינימלית, שכן בני המשפחה ויתרו על שירותי סיעוד – זאת לאחר שכשלייזר השתחרר מבית החולים נאמר להם כי העסקת בעל מקצוע שיסייע במריחת המשחות על גופו החרוך של בנם תעלה 60 דולר לכל טיפול. "הבנו שאנחנו לא נוכל לעמוד בזה, אז למדנו בעצמנו", אומר האב, שמוליק גלפרין.

וכאילו לא די בכך, כשהגיעו ביום ראשון השבוע לקרית מלאכי, התבקשו בני המשפחה לסלק את חובם לביטוח לאומי בסך אלפי שקלים, תשלום על הזמן שלא שהו בארץ. "אם לא הייתי משלם, כשהייתי חוזר ארצה הם לא היו מכירים בי. בהקשר הזה אני חייב לציין שהמשפחה מאוד עזרה לנו עם הכספים", אמר לנו השבוע שמוליק

גלפרין בהכרת תודה, "ומה שלא הספיק לקחנו מהקרן".

ולייזר? הוא נהנה מהימים המאושרים בארץ ויודע כי הפעם המסע לאמריקה לא יתארך יותר מדי זמן. "תוך ארבעה חודשים אנחנו חוזרים", מבטיח לייזר ולא מסתיר את געגועיו לעיר הולדתו: "אני אוהב להיות פה. הכי כיף בקרית מלאכי".