אאא

"ראית מה לינדנשטראוס כתב?", לאט ראש-הממשלה נתניהו לאוזנו של השר ישי, "המחדל הרי התחיל בממשלת קדימה. הממשלה שלנו עשתה יותר מכל הממשלות שלפניה. אתה הצעת ואני יישמתי. זה כתוב בדו"ח". האמירה האישית הזאת, מחבקת ומאמצת, יצאה מפיו של נתניהו, השבוע. יממה אחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה, הוא פגש באלי ישי ובקול בריטון נמוך במיוחד לחש את שלחש.

רגע. לפני שנתחיל להתבחבש בענייני השבוע, בואו נחזור אחורה. אל אותו ביבי, אותו ישי, אותו אסון כרמל. במוצ"ש ההוא, כאשר בנימין נתניהו ניצב על פסגת אוניברסיטת חיפה, מדגים באמצעות מצגות את השתלטות מטוסי הסיוע, שח בנפלאותיו של הסופר-טאנקר. מנצל את המומנטום עד תום, מלהטט בתקשורת. כל זה קרה אתמול, לא להאמין שחלפה לה שנה.

ביבי בוגד

הייתי שם כשזה קרה. נלוויתי לישי בדרך הארוכה והמייסרת מירושלים לחיפה. ישי הופיע אז באמצע מסיבת העיתונאים, חבול ומוכה, אחרי שבסופ"ש שלפני, הוציא נתניהו מידיו את הפיקוד על כוחות הכיבוי. כשהגיע, נכנס לאולם שבו נערכה מסיבת העיתונאים והתיישב לצידו של ביבי. נתניהו לא העיף מבט. המשיך לנאום כאילו כלום לא קרה. מאוחר יותר, כשסיים ואלי ישי נצמד אליו ולחש לו מילה או שתיים, ביבי הבחין שהמצלמות עוקבות, ובהפגנתיות מרושעת, הפנה לו עורף.

בכך, בלי לומר מילה, סימן נתניהו איקס על ראשו של אלי ישי והפך אותו למטרה קלה. כל אוחז בעט ובמיקרופון כיוון אליו את האש, יידה בו בליסטראות, ירה בו חיצים. את השותף הכי נאמן, שטרפד את הקמת ממשלת לבני והגיש לו את ראשות-הממשלה על טס של כסף, הפך ביבי לשעיר לעזאזל, לשר על האש, לסנדביץ' טוניסאי.

ועכשיו, תקפצו ותשאלו, מה הולך כאן? איך זה שאחרי פחות משנה, מגיב נתניהו אחרת לגמרי בעטיו של האסון ההוא? הכיצד דווקא ברגע האמת, כשמבקר המדינה מסמן את טריטוריית האחריות האישית, ביבי מחבק את ישי במקום לדחוף אותו מקצה המצוק?

הולך על ארבע

על קושיה – כמנהגם של יהודים - משיבים בשאלה: לפני קצת יותר מחודש, יצא העיתונאי בן כספית מ'מעריב' בכותרת מחשיכת עיניים ולפיה מבקר המדינה יסמן את אלי ישי כאשם במחדל הכרמל. הולכי רכיל ידעו לספר, שהכותרת הזאת נכתבה אחרי שיחה בארבע עיניים של כספית עם גורם בכיר במשרד מבקר המדינה. מובן שמדובר בבדותא המצוצה מהאצבע, שהרי מבקר המדינה ידוע כמי שבורח מעיתונאים כמו כבאי נטול ציוד הנמלט מדליקה. אבל בדיוק על סיטואציות כאלו נאמר: אין עשן בלי אש.

אפרופו מיכה לינדנשטראוס ובריחתו האובססיבית מתקשורת: בעת פרסום הידיעה, לפני למעלה מחודש, דובר על פרסומה הצפוי של טיוטת ביניים, תוך שבוע-שבועיים. הפרסום התעכב והתמהמה, ולא בכדי.

 

פיקוד הפניית העורף. נתניהו וישי במסיבת העיתונאים בכרמל
נתניהו וישי בשריפה

 

היה מי שמצא סימוכין לדעיכת מחאת האוהלים בפרסום הטיוטה, דווקא השבוע: "אם האיש בעל החושים התקשורתיים המחודדים ביותר בישראל מצא לנכון לפרסם את הדו"ח השבוע, זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שמחאת האוהלים מיצתה את עצמה ולינדנשטראוס הבין שדו"חותיו יכולים לחזור ולכבוש את ראש מצעד הכותרות".

זוהי כאמור, הפרשנות שנשמעה השבוע במסדרונות הממשלה. חלילה לנו מלאמץ אותה ולחשוד בכשרים. הרי לא יעלה על הדעת שמבקר המדינה הנכבד מוגיע את מוחו בזוטות כגון אלו. פשוט לא יעלה על הדעת.

על כל פנים, חודש חלף, הדו"ח המעוכב התפרסם סופסוף, ואותו בן כספית השמיע לפתע זמירות שונות לגמרי: אלי ישי הוא רק הש"ג, אחד מתוך ארבעה. המבוגר הלא אחראי הוא בכלל ראש-הממשלה. ועוד כהנה וכהנה. זו אינה מסקנה סובייקטיבית של כספית הידוע באהבתו לנתניהו, אלא התרשמות אובייקטיבית של כל מי שקורא את טיוטת הביניים (שפרסומה ברבים אסור. לא חבל, מיכה?).

אלי ישי לא יוצא נקי. ממש לא. רק מה? שהכל עניין של פרופורציה. התממשות מול תחזית. בכל שמונת עמודי דו"ח הטיוטה שהועברו לעיונם של חברי הממשלה המוזכרים בו, אלי ישי לא מופקר לבדו. שמו מוזכר בנשימה אחת עם ראש-הממשלה נתניהו, שר האוצר שטייניץ והשר לביטחון פנים אהרונוביץ.

הקטע היחיד שבו שמו של ישי צץ לבדו, הוא בפרק הנוגע להתרעותיו החוזרות ונשנות שנפלו על אוזניים ערלות. לא פלא אם כן, שאלי ישי נראה השבוע כמו מועמד לגזר דין מוות שיוצא מבית המשפט עם עונש של עבודות שירות.

לכבד-לכבד-לכבד

השינוי הזה לא נוצר בחלל ריק. לינדנשטראוס לא חזר בתשובה, וכספית על אחת כמה וכמה. בקצת יותר מחודש שחלף מפרסום הכותרת ההיא ועד לפרסום הטיוטה, אלי ישי נקט במהלך לא צפוי, מתרפס משהו. הוא בטוח שבסופו של יום זה השתלם לו בגדול.

כשהחלו ההדלפות והרמיזות מכיוון משרד מבקר המדינה, לפני למעלה מחודש, הוכרזה בלשכת שר הפנים כוננות ספיגה. היו ששכנעו את ישי לצאת במתקפת נגד, לשלוף את 'אני מאשים 2' ולהתעמת עם המבקר עוד לפני הפרסום הצפוי.

"אתה החוליה החלשה", הם אמרו לישי, "התקשורת לא סובלת אותך, ביבי חזר מוושינגטון על הסוס והמבקר שאוהב לשחות עם הזרם ולא נגדו, לא ילך לו על הראש. הוא יבחר בך, הוא סימן אותך מהרגע הראשון".

אבל אלי ישי, נאיבי שכמותו, חשב אחרת. במקום לתקוף את המבקר, הוא זימן עצמו לפגישה אישית עם לינדנשטראוס, ולאחריה לעוד פגישה. שר הפנים הגיע למשרדי המבקר ולא להיפך. הטקטיקה שהוא נקט בה הייתה 'לכבד-לכבד-לכבד', ולכן שאלת-משחקי-הכבוד: היכן תתקיים הפגישה, 'אצלי או אצלך?', כלל לא עמדה על הפרק.

הטקטיקה שבה נקט ישי הייתה 'לכבד-לכבד-לכבד', ולכן שאלת-משחקי-הכבוד: היכן תתקיים הפגישה, 'אצלי או אצלך?', כלל לא עמדה על הפרק. ישי ישב עם המבקר לשיחה בארבע עיניים, פנה ללב של מיכה, דיבר בהתרגשות. לעיתים, בסערת הרגשות ובשטף המילים שנורו מפיו כמו מים מזרנוק, לינדנשטראוס התקשה להבינו

ישי ישב עם המבקר לשיחה בארבע עיניים, פנה ללב של מיכה, דיבר בהתרגשות. לעיתים, בסערת הרגשות ובשטף המילים שנורו מפיו כמו מים מזרנוק, לינדנשטראוס התקשה להבינו, אז ישי חזר על הדברים ולינדנשטראוס מצא לנכון להכניס לחדר בעיצומה של הפגישה את חברי הצוות שעמלו על הדו"ח, להתרשמות אישית.

מה שאמר אלי למיכה, בתמלול חופשי, הוא בערך כך: "בוא נחלק את מה שאתה בודק לשניים. אחד, האחריות הנקודתית על המחדל הנורא. שניים, המוכנות הכללית של כוחות הכיבוי. עכשיו, בוא נפריד בין הנושאים. הרי אחרי שבדקת, אתה יודע בדיוק מה היה שם. שרשרת המחדלים היא כולה של המשטרה והשב"ס.

"גם לך ברור שאפילו אם היה לנו סופר-טאנקר באוויר עשרים וארבע שעות ביממה, סוהרי השב"ס לא היו נותרים בחיים. בגלל טעות אומללה, ברדק נוראי ופאשלה אדירה של פיקוד המשטרה, האוטובוס שלהם נשלח היישר לתוך מאכולת האש ואלף כבאים לא היו מצליחים לחלץ אותם.

"אחרי שזה ברור, לך שבדקת יותר מאשר לי, בוא נדבר על המוכנות הכללית. אני אראה לך מה עשיתי, מה ביקשתי ומה דרשתי, ותגיד לי אתה, אם יכולתי לעשות יותר". אלי ישי פרש לפני המבקר עשרות מסמכי התרעה, 'הצעות מחליטים' בממשלה, העברות תקציביות.

"אני אומר לך, ואתה יודע כמה אני צודק, שגם אם כל מה שדרשתי היה מתקבל, לאומללים באוטובוס זה לא היה עוזר, וזאת בגלל מחדלי המשטרה והשב"ס. אבל אם אתה בוחן את האחריות הכללית על מערך הכיבוי, תגיד לי אדוני המבקר, מה עוד יכולתי לעשות, וכי מה אתה היית עושה, לו היית במקומי?". כל זה נאמר והוצג בהשתפכות הנפש. אלי ישי, וזאת נכתב כאן בשעתו, יצא מהפגישות ההן בתחושה טובה.

חלף עם הרוח

האם הטיוטה שפורסמה השבוע מוכיחה שלתחושה הזו היה על מה להתבסס? לא בטוח. סביר יותר להניח שמי שבאמת השפיע על מיכה לינדנשטראוס, היו המוחים במאהלים. הם סימנו את ביבי ובתוך חודש שינו את האווירה הציבורית כלפיו. לא עוד ביבי יקיר העם שהילת הנאום בקונגרס עוטפת את ראשו. הפופולאריות בשפל, ההמון ברחובות קורא תיגר, הגיליוטינה הוצבה בכיכר, ולינדנשטראוס, כידוע, מריח דם, יודע לזהות מגמות ולהשתלב בהן. העם נגד ביבי? גם מיכה. גם מיכה.

ושוב, אלי ישי לא יוצא נקי. שמו מוכתם, אחריותו מובלטת. המבקר, עדיין לא עושה לו הנחות, מה שהוא כן עושה, פה ושם, לפיקוד המשטרה (כך לדוגמה, את הקרדיט על פינוי מהיר של אחד ממרכזי החינוך בסביבה, שבוצע עצמאית, בניגוד להנחיות המשטרה, זוקף המבקר לזכותה של המשטרה).

 

מה אתם הייתם עושים? מבקר המדינה
מה אתם הייתם עושים? מבקר המדינה

 

ולמרות הכל, בשורה התחתונה, אלי ישי לא לבד. האחריות, בניגוד לציפיות המוקדמות, לא נעצרת בלשכתו אלא הולכת על ארבע: ביבי, שטייניץ, ישי ואהרונוביץ. כשיש יותר מדי אחראיים, אף אחד לא אחראי. אגב, מכל הארבעה, ישי מרגיש הכי בטוח, כי הרי בתנועה שלו, כלל לא משנה מה ירכלו ברחוב. מה שקובע זה מה יאמרו בחצר.

התגובה הראשונית שלו הייתה רפלקס בלתי נשלט. התקשורת התנפלה עליו בצאתו מישיבת הממשלה, והוא הגיב מהבטן: "מה ציפו שאקח כבאית?". מאוחר יותר, כשקרא את הדו"ח, נרגע וגזר על עצמו שתיקה. כעת הוא מתלבט אם לשכור עורך-דין ופוזל לעברם של החברים לשולחן הממשלה.

המוחים במאהלים סימנו את ביבי ובתוך חודש שינו את האווירה הציבורית במדינה. לא עוד ביבי יקיר העם שהילת הנאום בקונגרס עוטפת את ראשו. הפופולריות בשפל, ההמון ברחובות קורא תיגר, הגיליוטינה הוצבה בכיכר, ולינדנשטראוס, כידוע, מריח דם, יודע לזהות מגמות ולהשתלב בהן. העם נגד ביבי? גם מיכה. גם מיכה

נתניהו, שטייניץ, ישי ואהרונוביץ: איש מהם לא רוצה להיות הראשון שייתפס בשכירתו של סניגור, מחשש שהמעשה יתפרש כהודאה באשמה. מצד שני, אף אחד מהם לא רוצה להיות האחרון שיישאר ללא הגנה משפטית. אז מה עושים? יושבים, ממתינים ופוזלים.

את החשבון עם נתניהו על ההשפלה ההיא, ישי עדיין לא סגר. הוא רומז על בשלות לזעזועים קואליציוניים, שולף הצעות חוק מתריסות דוגמת זו שהועלתה השבוע (להגבלת שכר הדירה), אבל לפרק את הממשלה, גם הוא לא רוצה, מחשש שיתפרק (מישהו אמר דרעי?).

מי שמכיר את ישי יודע שהוא לא שכח ולא סלח. בהזדמנות הראשונה, אם תיקרה לפניו, הוא יגיש לביבי נקמה קרה וכשנתניהו הדואב ישאל מדוע, אלי ישי רק ישיב: התרעתי.

תקדים ברזילי

הנה עוד חקירה, עוד תקרית שהחלה כפרשה ומסתיימת כפארסה. גם פה מעורבים ראש הממשלה, מיניסטר חרדי, וכמובן – איך אפשר בלי? – מבקר המדינה.

גם כאן, כמו בתעתיק מדויק, השליך נתניהו את הלפיד הבוער לחצר הש"ג החרדי, ועוד ניסה לשוות למהלך הפחדני עוצמה מנהיגותית. גם בסיפור הזה עט לינדנשטראוס על הפגר ונעץ בו את טפריו, כמו נשר מורעב.  גם ראשיתו של המחדל הזה בממשלת קדימה, וגם באירוע הזה, חלפה לה שנה ולפתע מתברר, כי לפחות מהזווית החרדית, השד לא כל-כך נורא.

שימו את האצבע על המפה והניעו אותה מצפון לדרום, מחיפה האדומה מאש, לאשקלון המופגזת ברקטות. אם עדיין לא הצלחתם לזהות את הפרשה ואת כוכביה, הרי לכם כמה פלאשבקים להצתת הזיכרון: בית החולים ברזילי. מיגון חדר המיון. גילוי מערות הקבורה. הצעת הבנייה החילופית בחניון. העליהום התקשורתי. איומי הפרישה של ליצמן. הזיגזג של ביבי. ההסתה של שטרסלר, אברמוביץ ושות'. כן רבותיי, ההיסטריה חוזרת.

 

שרידי העץ מול עצמות האדם. ההפגנות בביה

 

כשנה ורבע חלפה מאז אותה פרשה אומללה ומיותרת בבית-החולים ברזילי. החרדים יצאו ממנה בשן ועין והוצגו ככאלו שגלוסקאות המתים עדיפות בעיניהם על אלונקות החולים. 

יענק'ל ליצמן, החרדי הכי פחות מגזרי שישב אי-פעם במשרד ממשלתי (מכורח ולא מרצון, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו), כיכב על-דפי העיתונות הישראלית בכותרות שחורות, בקריקטורות לעגניות. נשכחו לו מהפכת טיפולי השיניים חינם לילדים, ביקורי הפתע הליליים בבתי-החולים והבראת המשרד הכי חולה בממשלה. ברגע אחד הוא הפך לאויב המדינה.

כל זה קרה לפני שנה פלוס. נראה כמו נצח. מאז, ליצמן הפיק לקחים והפסיק לאיים. ביבי כבר הספיק לעשות ספין ותרגילי מנהיגות על גבו של שר חרדי אחר (לפני רגע קראתם), ורק מבקר המדינה, כרגיל, ממשיך לנבור ולחפור ועדיין לא אמר את המילה האחרונה. ערב יציאת הכנסת לפגרה, נערך דיון בוועדה לביקורת המדינה. מרוב דיבורים על אסון הכרמל, נשכח לו הפרק שעסק בפרשת בית החולים ברזילי.

סליחה שצדקנו

ומה מתברר? שני סגני השרים החרדיים, יענק'ל ליצמן ואיציק כהן (כתושב אשקלון הוא מעורב בפרשה עד צוואר, עוד מהתקופה שבה כיהן כשר דתות בממשלת אולמרט ונשלח לגבש פשרה), צדקו בכל הערכותיהם. אחת לאחת. מאל"ף עד ת"ו.

לא רק שבניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי מתנהלת בעצלתיים, גם העלויות גבוהות מהמשוער, וליתר דיוק, קולעות להערכותיהם המוקדמות של ליצמן וכהן. הסגנים החרדיים טענו בשעתו – רק שאף אחד לא רצה לשמוע - כי העתקת חדר המיון הממוגן מאתר הקבורה לחניון בית החולים אינה רק עניין הלכתי אלא אינטרס בריאותי: האלטרנטיבה זולה יותר והבנייה תהיה מהירה יותר.

בדיון שנערך בוועדה לביקורת המדינה, נכח כל מי שיש לו יד ורגל בפרשה: מדרגי השטח המקומיים: מנהל בית-החולים שמעון שרף וראש עיריית אשקלון בני וקנין, ועד לדרגי השטח הממשלתיים: הרפרנטים האחראיים במשרד האוצר ובמשרד ראש הממשלה. מעל כולם ריחפה נוכחותו של דן בנטל, מנהל האגף לביקורת מערכת הבריאות במשרד מבקר המדינה. מובן שמקומם של שני החבר'ה החרדיים, ליצמן וכהן, לא נעדר. גונג, החל הקרב.

 

צודקים ושותקים. ליצמן וכהן
צודקים ושותקים. ליצמן וכהן

 

פתח את הדיון, בועז ענר, ממשרד מבקר המדינה שהזכיר למשתתפים כי, "במאי 2010, החליט ראש-הממשלה לחזור לתכנית המקורית ולהעתיק את הקברים לטובת בניית חדר מיון ממוגן". בנאיביות מהולה בציניות, הבהיר נציג משרד המבקר: "ברגע שיש החלטה של ראש הממשלה, מבחינתנו הסוגיה צריכה להתבצע".

לחבר'ה במשרד מבקר המדינה, יש מאגרים בלתי נדלים של הומור שחור. מובן שבפועל, מאז "הוראתו" של ראש-הממשלה, כמעט דבר לא נעשה. במשך חודשים ארוכים עוכבו העבודות בגלל עץ עתיק, שנמצא על הקרקע -  "עציץ", כפי שליצמן כינהו בלעג.

אחר-כך, כשהעץ הועתק והועבר במלוא הכבוד שעצמות האדם אשר הושלכו כדומן על פני האדמה לא זכו לו, החלו העבודות במתחם בעצלתיים. כעת הן מתמקדות בחפירה של מרתף חדר המיון הממוגן. הבור נכרה, בטון נוצק, ולפתע מתברר, כמה מפתיע, שחסרים לא פחות משישים מיליוני שקלים להשלמת חדר המיון ועוד שלוש מאות מיליוני שקלים לפחות להקמת חדר האשפוז.

שימו לב: מתוך הפרויקט המתוכנן, בהיקף של 40,000 מטרים, נבנים כרגע רק 18,000 מטרים, וגם לזה אין כסף. אוי-א-ברוך.

השנורר מאיצקוביץ

ועכשיו תשאלו, האם כל אותם מסיתים שהשתלחו בחרדים קמים כיום ואומרים: סליחה, טעינו? נו, באמת. גם כן שאלה. לא חשבתם לרגע שזה יקרה.  שלל תירוצים נשלפים בניסיון פתטי להסביר הכיצד יכול להיות שאחרי שראש-הממשלה הלך על הראש של ליצמן ורמס את הקברים ואותנו, מתברר שהצדק הפיננסי, ולא רק ההלכתי, היה עם החרדים.

אז איך בורחים מאמירת סליחות כשהנתונים זועקים לשמים? תולים את היעדר המעש באלף ואחת סיבות: החל מהתייקרות חומרי הגלם – הבטון והנחושת, ועד לנפילת שער הדולר וירידת ערך התרומות שניתנו במטבע  אמריקאי. רק לא להתנצל. רק לא להודות בטעות.

"הייתי שר בריאות ואני אומר לכם, עם כל עיכוב זה ילך ויתפח-ויתפח-ויתפח. חבל", הזהיר הח"כ מטעם קדימה, יעקב אדרי, ופנה לליצמן, "הרב ליצמן, אתה יודע לגייס כסף...".

"אני שנורר מקצועי. אני באיצקוביץ, לילה אחד בבית כנסת עושה את זה, עם הכובע", אילתר ליצמן והתחשבן קלות: "עכשיו, לעצם הדבר. אני בזמנו, לפני שנה וחצי, רציתי למגן את חדר המיון הקיים. ידעתי שבניית בית החולים לא תסתיים עד 2014, הלוואי 2014. לוקח זמן, במדינה. כל דבר לוקח זמן.

"אני רציתי למגן זמנית, להשקיע 30 מיליון שקל, לגרד מן הגורן ומן היקב. לא נתנו לי. אתם יודעים מי לא... גם מנהל בית החולים סירב, גם אחרים. יצאו בקמפיין נגדי, יצאו כל היום בהדלפות. יש כל מיני אנשים שיושבים כאן וכל הזמן רק תקעו סכינים מאחורי הגב".

"אני שנורר מקצועי. אני באיצקוביץ, לילה אחד בבית כנסת עושה את זה, עם הכובע", אילתר ליצמן שהסתובב סחור-סחור, עקץ פה, רמז שם, אך נמנע מלומר מפורשות: אנחנו צדקנו. אתם טעיתם. לליצמן ולכהן, הייתה את מלוא ההצדקה לצאת במחול חסידי ולהטיח בנוכחים: אמרנו לכם. אבל השניים לא עשו זאת ובחוכמה

ליצמן הסתובב סחור-סחור, עקץ פה, רמז שם, אך נמנע מלומר מפורשות: אני צדקתי. אתם טעיתם. לשני הסגנים החרדיים הייתה מלוא ההצדקה לצאת במחול חסידי ולהטיח בנוכחים: אמרנו לכם, התרענו, הזהרנו. אבל השניים לא עשו זאת ובחוכמה. כי כל אזכור של פרשת הקברים יפעל לרעתם ויעורר שטרסלרים ואברמוביצ'ים מרבצם.

גם אם החברים החרדיים יוכיחו בנתונים ובמסמכים שהצדק איתם, התקשורת תהיה נגדם. אז לכן, במקום לצאת צודקים בעיני עצמם, הם העדיפו לצאת חכמים בעיני הנוכחים. להישאר ממלכתיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

ההצגה הכי רעה בעיר

רק פעם אחת הצמד-חמד לא התאפק. לליצמן ברח היענק'ל כשבמענה לטרוניות ראש עיריית אשקלון, בני וקנין, הוא עקץ ומלמל מתחת לשפמו: "בני, לא זכור לי שדיברת איתי אי פעם, במשך שנתיים ורבע, על בית החולים".

לכהן ברח האיציק, כאשר בסיום הישיבה הזכיר נשכחות, ודגדג את רוני בר און, כיום יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, ובעבר, בקדנציית אולמרט, שר האוצר: "תוך כדי המלחמה", סיפר כהן למשתתפים, "שיגרתי פתק לשר האוצר, מר רוני בר-און, הוא פה. שאלתי אותו, בסכום כללי, כמה כסף השקעת למיגון עוטף עזה, בתי ספר, מתנ"סים ופרויקט גני הילדים, והוא ענה לי ברוב טובו, 'בין שניים לשניים וחצי מיליון שקלים'. רוני, זה כתב ידך? אתה מודה?".

 

הצגה על חשבונו. רוני בר-און בוועדה לביקורת המדינה
הצגה על חשבונו. רוני בר-און בוועדה לביקורת המדינה

 

בר-און קפץ כנשוך נחש: "מה זה, אתה שואל אם אני מודה? בדקת את זה לפני חמש דקות איתי בשקט, ועכשיו אתה רץ לספר את ההצגה לקהל?".

כל העולם במה וכולנו שחקנים בו. ומה המסקנה? לקראת ההצגות הבאות שעומדות לעלות על בימת התיאטרון של הפוליטיקה הישראלית, נותר רק לקוות שנציגינו יפיקו לקחים ויבינו שהם שחקנים גרועים.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'