אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)
אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)

"שכחתי את הטיקט בבית", התנצלה בפני אילה ברמ"ץ, גרושה בדימוס, שכתבה את הספר 'סולו'. "אבל שנים הסתובבתי איתו ואנשים הצביעו עלי ברחוב: 'הגרושה'. כשאמרו את התואר, זה היה מהול ברחמים, לפעמים בכעס ואפילו בתמיהה. אנשים אמרו לי בלי בושה: את בחרת בזה! את עשית את זה לעצמך!

"אבל מה יכולתי לעשות? רציתם שחס וחלילה, אקבל התקף לב, אולקוס או איפגע פיזית על ידי אבי ילדי? הרבה חשבתי לפני הצעד הזה, עשיתי אותו בלית ברירה, רק אחרי שיקול והתייעצות עם טובים ממני. אפשר לומר שהרבה גרושות לא בוחרות להתגרש. המציאות החזקה מכל מכתיבה את החיים".

חיים של הגשמה?

בשנים האחרונות הופכים הגירושין למצויים יותר במגזר החרדי. נשים שסבלו והשקיעו בניסיון להציל את הבית שלהן (הרי מה לא עושים בשביל הילדים...) אינן מוכנות לסבול עוד.

"לכל אחד מאיתנו יש חלום שהוא רוצה להגשים", מציינת אילה, "ראשית, אני בטוחה שכל אישה נורמטיבית בוחרת להגשים את עצמה ולחיות חיים טובים ואיכותיים יותר. אני מצאתי שהגשמת החלום שלי היא סיוט לאחרים. כשבאתי והודעתי במשפחה שדי, אני הולכת לבית הדין באופן סופי, קיבלתי גשם של תגובות. המכנה המשותף היה בהלה וזעזוע, כי עד כמה שידעו שסבלתי נוראות, לא העריכו עד אלו רמות זה הגיע. אבל הייתי נחושה בהחלטתי שאם אני רוצה להגשים איכות חיים לילדים שלי ולעצמי, זו הדרך היחידה, ולשמחתי, בהמשך הדרך גם קיבלתי גיבוי של רבנים ושל המשפחה.

קשה לומר שכל הבתים מתפרקים רק כאשר באמת האישה תגשים את עצמה אחרי שבירת הבית. קשה גם לקבוע שבכל סיפורי הגירושין לא היתה ברירה ומוצו כל ההליכים והדרכים. יש זוגות ש"אין להם כוח לסבול", כדבריהם, והם חושבים שהדרך הקלה היא החוצה.

"חבל", סבורה יהודית מן, שדכנית העוסקת גם בזיווגים שניים. "שמעתי אלף פעם בכל מיני צורות את המשפט: "אם הייתי משקיע/ה בנישואים הראשונים כמו שהשקעתי בנישואים השניים, לא הייתי מתגרש/ת בפעם הראשונה". או כמאמר הפתגם העתיק: "לא התגרשתי מאשתי/בעלי, כי בשביל נישואים שניים זה יכול להיות טוב".

האם את חסידה של להישאר נשוא/ה ולסבול ולא להגשים את עצמך?

"חד משמעית לא", קובעת מן. "אם אדם סובל, אין שום איסור מהתורה להתגרש. אדרבא, התורה הקדושה מתירה גירושין. אבל מה? אני חושבת שסף הסבל של הזוגות היום, נמוך יותר. כולם נישאים על גלי האושר והעושר, לפחות בחלומות. הם בטוחים שזוגיות זה לנצח לחיות עם חיוכים הדדיים וללקק גלידה אל מול השקיעה. חסרה להם ההבנה שזוגיות היא בעצם השקעה, ורק מי שמשקיע, זוכה לזוגיות טובה. אנשים שמגיעים אלי מספרים לי עד כמה 'סבלו' מחוסר סבלנות של בן זוג, מבן זוג עצבני, מבת זוג אפטית ולא מכילה וכן הלאה. אני לא רוצה להישמע מזלזלת בסבל שלהם, אבל בהחלט אני תמהה עליהם. מה חשבתם? שלא לעבוד על המידות? שלא ללכת לייעוץ? הרי לכולנו יש 'באגים' וכולנו צריכים לעבוד על עצמנו. אני רוצה להזכיר, שאין זוג נשוי שלא מתמודד עם חסרונות או מידות לקויות של בן זוגו. כולם יכולנו לשבור את הכלים וללכת לחיות לבד.

"להגשים את עצמך, זה מצויין, אבל לפעמים החלום על הגשמה הוא מוטעה, כי בעצם, לחיות כגרושה זו מציאות חיים שאינה פשוטה ובכלל לא מתאימה לנשים רבות, שרק מדמיינות על חופש והגשמה.

"תמיד יש את הגרושות שחיות מצויין והן סמל ודוגמא לכך שאפשר להסתדר ואפילו להיבנות ולהגשים את עצמך. אבל כדאי שכל אחת, לפני הצעד, תשקול האם זה יעבוד גם אצלה".

לא לוקחת אחריות

מי ששוקלת את הצעד ומדברת עם ברמ"ץ או קוראת בספר, עלולה אולי לקבל לגיטימציה, בלי שברור שהיא שייכת לקטגוריה המגשימה את עצמה

את לא חושבת שהאמירות שלך או פרקים בספר שלך יעודדו נשים להתגרש?

"חד משמעית לא". אילה ברמ"ץ כמעט ונשבעת לי שאצלה זה היה אחרת. אצלה לא היתה ברירה. "אני ממש לא מעודדת גירושין. אדרבא, נשים שקראו מה שכתבתי טענו: "עזרת לי בשלום הבית", "נתת לי כיוון" ואני לא רוצה להישמע יומרנית, אבל גם שמעתי: "הצלת לי את החיים".

לדוגמא היא מביאה את שכנתה-חברתה זהבה, דמות אמיתית של צעירה שרק רצתה ללקק דבש וכל הזמן היו לה טענות על בעלה. "בהתחלה", היא משחזרת, כשהיא סיפרה לי על ערימת שטויות שהיא חווה עם בעלה, כל מיני אי הבנות או ויכוחים, ולמעשה, רצתה לשמוע ממני איך זה להיות גרושה, הישרתי מבט עמוק אל תוך עיניה ושאלתי: "זהבה, את מבטיחה לי שפרט למה שסיפרת לי כעת, לא קרה או קורה אצלכם שום דבר חמור יותר?" "מבטיחה!" היא השיבה בכנות, בלי לעפעף.

"הניחי כעת את כל אי ההבנות והכעסים בצד. האם היית מגדירה את בעלך אדם הגון, בעל מידות טובות ממוצעות הדורשות תיקון פה ושם, אבל אדם בעל יראת שמים?"

"בהחלט!"

"האם חווית מצידו התנהגות קיצונית במיוחד?"

"לא!"

נשמתי בהקלה. היא אינה חווה דרמות מסעירות באמת כמו שאני, למשל, חוויתי. אני מכירה מעט את בעלה ויכולה להסכים שהוא בסדר, אבל החיים לימדו אותי שיש הפתעות. שאי אפשר לדמיין מה קורה מעבר לדלת הבית המוגפת, גם אם האיש או האישה נראים טוב והגון כלפי חוץ.

"אם כך", נעמדתי, "תעשי הכל, אבל הכל, כדי שתהיו מאושרים ביחד, כדי שמימי וילדים נוספים שיבואו אחריה, בעזרת השם, יגדלו בבית תקין עם זוג הורים מאוחדים. את צריכה להחליט בעצמך לקחת את החיים שלך בידיים, ללכת לייעוץ מקצועי, לחשוב איך להשקיע יותר ולבנות את הבית שלך - ולהצליח, בעזרת השם".

זהבה הייתה המומה לראות אותי נחרצת. אולי לא הייתי צריכה לומר לה מה לעשות, אבל הרגשתי כאילו אני רואה מישהי שטובלת את רגלה בים עמוק וסוער ועוד רגע היא קופצת אליו בזרועות פתוחות ותטבע בטוח, ואני חייבת להציל אותה!

"אבל נשים ששמעתי שחוו חוויות קשות, ובאמת, יש להן בן זוג בעייתי מבחינת בריאות נפשית, הפרעה כלשהי או פגם מהותי ובעייתי ביראת שמיים, שלחתי לייעוץ אצל רבנים חשובים ואצל יועצות מוסמכות. אני לא מוכנה לקחת על עצמי את האחריות הזאת!"

מלחמה ושלום

"אין ספק שיש זוגות שמבקשים לפרק את הבית שלהם על זוטות. בעיניהם הוויכוחים הופכים ל'מלחמות היהודים', הם לא מסכימים על שום דבר, מתרגזים בקלות, נכנסים לסחרחורת של ויכוחים ומריבות. אם מפרקים את הכל לפרוטות, מגיעים למסקנה שאין כאן משהו מהותי.

- היא רוצה לצבוע, הוא מעדיף טפטים על הקירות והיא צועקת שהיא בעלת הבית.

- הם החליטו לבלות והיא קבעה שהולכים למסעדה חלבית, הוא רוצה רק מסעדה בשרית.

- הוא תמיד זורק את החפצים שלו כשהוא בא הביתה, והיא מעצבנת אותו שהיא שמה במקום גם דברים שהוא צריך בעוד רגע.

- הוא עשה לה פרצופים על המתנה שאימא שלהם קנתה להם, היא, בלי קשר, לא אוהבת ללכת להורים שלו לשבת.

"על זה לא מתגרשים!" מפתיעה אילה. "תעשו לי טובה, אין זוג בלי חילוקי דעות. ככה זה כשחיים בשניים ואין לאחד לפחות כנפיים של מלאך. פסיכולוגיות ויועצות בתחום יעידו, שבכל זוגיות מגיע רגע הנחיתה, בו בן הזוג אומר לעצמו: 'יכולתי לקבל משהו טוב יותר. זה לא מספיק מתאים לי'. כל החוכמה היא להשקיע בנישואים, לעבוד ולבנות. אני לא רוצה להישמע מטיפנית דביקה, כמו אלה שאני לא מסמפטת, לכן רק אשאל: שתקום האישה שהיא מעידה שהיא מאושרת, ותגיד שלא היו לה מעולם ויכוחים וחילוקי דעות עם בעלה".

"אני מכירה המון נשים גרושות ונשים נשואות באושר יותר או באושר פחות", מעידה מן. "לא מעט נשים גרושות הודו באוזניי, שהן התגרשו על שטויות. בעת המריבה שהתגלגלה לעוד מריבה, זה היה נראה להן סוף העולם. הן היו בטוחות שהאושר נמצא בחוץ, וסתם הן נפלו עם בעל עצבני/כעסן/קמצן/טיפש. הן חתכו גם כשהיו להן ילדים, ויצאו החוצה. בחוץ קר, רטוב וחשוך ולא ממש מסביר פנים ואני רואה את זה יום יום.

"יש מהן שהתחתנו שוב, ומצאו שבעצם, הן לא נמלטות מההשקעה. כל בנאדם נורמלי, יש לו רצונות שלו ואפילו קריזות משלו, גם לך, מותק שלי, שאת רוצה שיכבדו אותך ואת צריכה לכבד אחרים במסגרת הנורמלי".

מה שאת אומרת זה בעצם הטפה נגד גירושין.

"תלוי למי". מעמידה איילה דברים על דיוקם. "רק לכאלה שאין סיבה מהותית שם לפרק את הבית. אני לא בעד לסבול אם זה מסוכן".

אז מה המדד?

"כמו שאמרתי קודם: אם הבעל הוא ירא שמיים בעל מידות סבירות, שחלקן דרושות תיקון, וכנ"ל אם האישה היא כזאת- אין שום סיבה לפרק את הבית. אין גם שום סיבה לחשוב שפעם הבאה, יהיה טוב יותר יחד עם האביר על הסוס הלבן. כי יש לי חדשות בשבילכן, האביר נמצא רק בחלומות.

"אבל אני לא מדברת על התמודדות עם הפרעות נפש או מחלות נפש, שלפעמים עלולות להיות מסוכנות לסובב, ואז ברור שזה פיקוח נפש ועוד בעיות שלא כאן המקום לפרט.

עובדה אני התגרשתי.

עובדה אני התמודדתי.

עובדה אני נשואה שוב ומאושרת", היא מסכמת.

המחיר החברתי

לפני שנגיע לשורה התחתונה של 'נשואה ומאושרת', מזכירה ברמ"ץ דבר חשוב: "לדעתי ומניסיוני, אישה אינה יכולה לצאת למסע גירושין, גם היא חזקה מאוד וצודקת מאוד ויש לה משפחה חכמה ותומכת מאוד, ללא ליווי מקצועי של מטפלת מוסמכת או פסיכולוגית. כאן, הכר הנרחב של השרלטניות, אינו פחות מסוכן.

לכן עליה לשאול במי הן טיפלו ומה היו הצלחותיהם. חשוב מאוד שגם ילדיך יקבלו ליווי מקצועי תומך".

יהודית מן רואה את הנשים הגרושות באות אליה בצורות שונות. "יש חזקות, שלא משנה מה עברו, אבל רואים שהמצב חיזק וחישל אותן והן נבנו ממנו והגשימו את עצמן בתחומים מקצועיים ואישיים. אבל יש כאלה שהן מפורקות לגמרי.

"הוא הדין גם לגבי גברים, שאינם שונים פה. לאלה מהסוג האחרון אני מציעה לקחת פסק זמן לפני שהם ניגשים לנישואים שניים. לפעמים מתעורר הצורך 'להראות' לכל העולם שאני בסדר, ואני מתחתן/ת מיד. חוטפים אותי ממדרגות בית הדין כי הצד השני לא היה בסדר. אבל זה לא נכון. קודם הגרוש/ה צריכים להיות חזקים ובנויים ואין מי שלא נשבר אחרי חוויה קשה שכזאת. רק אחרי שהם בנויים, הם מסוגלים להתחיל ולפתוח פרק ב' בחיים.

גם כשרוצים לפתוח פרק ב', מגלים שזה לא פשוט. נשים רבות (ויש גם גברים) מגלות שהשנים חולפות והצעות מתאימות אין. ובינתיים, הן עדיין נושאות את התואר 'גרושה'.

איילה חיתה כך שנים רבות למדי "קברתי את העשור היפה ביותר של חיי, חייתי לבד וזה לא היה תמיד קל, אבל תמיד הזכרתי לעצמי שאני חייבת לחיות ולעשות ולהתקדם", היא מתבטאת. "ברוך השם שסוף הסיפור שלי טוב, הכל היה משתלם, כי אני מאושרת בפרק ב'".

לפני שזכתה לאושר הזה, היא זוכרת דרך חתחתים מייגעת.

"כשהייתי גרושה", היא מתארת, "היתה לנו סיסמא מקאברית בין החברות: "גרושה וחרפה". זה נשמע חריף, אבל הסיסמא נטבעה כי לא כולם היו מרוצים מזה שהתגרשנו. יש לי חברה, ממשפחה נכבדת ומפורסמת מאוד, שבתחילה, אחיה ואחיותיה ניסו להניא אותה מלהתגרש, בטענה שהגירושין עלולים לפגוע בשידוכים של הילדים שלהם...

הדודה שסיפרה להם קצת ממה שסבלה, גרמה לתדהמה נוראה ולהפיכת הקערה על פיה. הם גיבו אותה. אבל עדיין היו עצבנים עליה".

"יש לגיטימציה לגרושות", מסכמת מן, "מבינים שלפעמים אין ברירה. אי אפשר לסבול יותר, אבל הסטיגמה של מי שעשתה את זה עדיין דבקה בה ולפעמים היא משלמת את המחיר החברתי.

"אבל מה את רוצה מנשים שלא היתה להן ברירה אלא להתגרש? צעירות בנות 21 שהתחתנו ונפלו עם בחורים שהאישיות והמידות שלהם רחוקים ממשהו שאפשר לחיות איתו, צעירות עם מספר ילדים, שפתאום משהו התחולל בחייהן ומוטט את הבית, או שהן החליטו לשים קץ לסבל ולא להמשיך להיחנק בו עוד שנים. הן יכולות גם להיות נשים מבוגרות שהחלו לחתן ילדים ונמאס להן כבר לסבול, במיוחד כשאיום השידוך לילדים, סוג ב', "בת של גרושים", הולך ונעלם. ופתאום הן פותחות חיים חדשים.

"אמת", מצטרפת אילה, "כל אחת והסיפור שלה. זה יכול להיות בעל חולה נפש בלתי נסבל, זו יכולה להיות אלימות במשפחה, אפילו 'רק' מילולית, זה יכול להיות שבירה באימון בתא המשפחתי ועוד רעות חולות אבל נוראות, שהאישה לא יכולה היתה להמשיך לחיות איתן ובצדק".

ברמ"ץ מספרת על ריקי חברתה, אלמנה צעירה שלא מבינה איך אישה מסוגלת לפרק את הבית שלה, לחיות בלי בעל ולבחור שהילדים שלה יהיו "יתומים חיים".

היא פשוט שאלה אותה ישירות: "למה? למה בחרת את זה? הילדים שלי לא בחרו להיות בלי אבא! הילדים שלי היו רוצים להמשיך לחיות בבית תקין, אבל הקב"ה רצה אחרת. למה בחרת לילדים שלך מצב נורא כזה?"

"'למה' זו השאלה שמפילה בעצם על הגרושה את האשמה כולה", היא מודה. "לא קל לחיות כשכל הזמן מנופפים לך ב'למה?' זה לא רק חברות, אלו גם בני משפחה קרובים, שהיו רוצים לראות הרמוניה, תאים משפחתיים שלמים, ולישון בשקט.

"גרושות, בניגוד לאלמנות, כמעט ולא זוכות לעזרה. הן לא נתמכות על ידי ועדות הצדקה, כמו חברותיהן האלמנות, בעוד מצבן הכלכלי יכול להיות גרוע משל אלה האחרונות. אומרים להן שהן בחרו במצב, הן בחרו להיות חד הוריות, אז שהן תתמודדנה עם הבחירה הזאת. וזה ממש לא נכון!" היא מתלהטת, "לפעמים אין ברירה! הרבה רבנים גדולי תורה מציעים לנשים להתגרש, כשהם מבינים שהבית לא תקין, בלשון המעטה. הרי אנחנו לא קתולים!"

"פתאום הגירושין מגיעים למשפחות הכי טובות", מעידה יהודית מן. "זה לא שרק הלא יוצלחית או המטומטמת של הסמינר נפלה בשידוך דפוק. זו יכולה להיות הנערה הכי מוצלחת, הבת של... שאבא שלה לקח את העילוי של הישיבה וגם נתן להם דירה מתנת כלולות. וזה קורה יותר ויותר. אני מכירה משפחות של רבנים, עסקנים, אנשים מוכרים ומוכשרים, שהילדים שלהם נפרדו. זה כואב ומתסכל, אבל אי אפשר להתעלם. עכשיו זו הבחירה של האישה האם היא מתמוטטת, או שהיא תראה בזה הזדמנות להגשים את עצמה ואת חייה, גם אם הנסיבות כואבות.

"אני", נותנת אילה דוגמא, "אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי. נכון שהיו לי גם ילדים ולכאורה היה קשה לי, אבל הגשמתי חלום והלכתי ללמוד מקצוע נוסף, מקצוע טיפולי שאני עוסקת בו כיום ונהנית מכל רגע. השקעתי יותר בילדים, הרגשתי שאני חיה ומגשימה למרות המצב ואולי דווקא בגללו.

"היינו קבוצת חברות קטנה, באותה סיטואציה, שגם אם סבלה מתוויות הסביבה וגם אם כעסו עלינו בשעתו או לא קיבלו אותנו מספיק, חיזקנו זו את זו ואני יכולה להעיד, שכל מי שהחליטה לקחת את עצמה בידיים ולא לשקוע בכאב ובנסיבות – הצליחה בגדול. אני מסתכלת לאחור. לא כל בנות החבורה הקטנה התחתנו, אבל כולן הגשימו את עצמן, כי לא שקעו בתהומות הדכדוך. כולן היום בנויות לתפארת".

 

(הכתבה מתפרסמת בגיליון החדש של מגזין פיין - מגזין איכות וסגנון חיים לציבור החרדי - דתי)