אאא

שרה נפטרה. הניתן לשער את צערו של אברהם על פטירתה? למעלה ממאה שנים של צעידה בדרך משותפת, במסלול רצוף ניסיונות ומכשולים, שנים של ערירות ושל כאב, של ציפייה ושל תפילה, של הרכנת ראש בפני רצון הבורא ונשיאה משותפת בתפקיד הגדול של הפצת שמו בכל העולם כולו. ועתה, דווקא בזמן כה מרומם, כשסיים אברהם את מסכת ניסיונותיו ואף זכה לברכה השלימה, דווקא ברגע זה מתרחשת הטרגדיה האיומה מכל, ולא, אברהם אינו זוכה לעמוד שם בשעת פטירתה. הוא רק מגיע מן העקידה ומקבל את הבשורה המרה. ועתה, עם כל הצער והכאב עליו להיפנות ולדאוג למקום קבורה עבורה. וכמו תמיד, דווקא ברגעים הקשים מתגלה גדולתו של כל אדם ובפרט של אברהם, הגדול בענקים. אין זה מכבודו של עפרון, מכבודם של בני חת כי אברהם יעמוד לפניהם כשהוא שקוע באבלו. עליו לכבד אותם, לכבד את המעמד, גם במחיר דחיקה זמנית של הכאב הנוקב.

תורתנו הקדושה דורשת שליטה מוחלטת על החצנת הרגשות: "צהלתו בפניו ואבלו בליבו" (רבנו בחיי) וכמו שאמר רבי ישראל סלנטר זצ"ל: הפנים שלנו הם רשות הרבים ואין לנו זכות להקדיר אותן ולהשפיע צער ועוגמת נפש לסובבים אותנו. במבט ראשון נראה הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר במצב של צער, של כאב וטרדה להצהיל פנים אל הזולת, לחייך אליו, להתעניין בו ולו בכדי שלא יסבול ממצב רוחי השפוף, ולו אך כדי לתת לו הרגשה טובה.

החפץ חיים מביא כי בלכתו בשוק ראה פעם מספר פרחחים אשר ניגשו לדוכן של אחת המוכרות, השליכו מספר ירקות על הארץ ונמלטו על נפשם. התגרנית לא שתקה. היא נפנתה אליהם בזעם רב, בצעקות וקללות וגידופים והייתה נרעשת כולה ומרוגזת על העוול והנזק שגרמו לה. והנה, מספר הרב, התקרבתי אל הדוכן במטרה לבדוק את הסחורה המוצגת עליו. כהרף עין השתנו פניה של התגרנית. היא העלתה על פניה חיוך נוטף דבש ופנתה לשרתני במתק שפתיים. או אז ראיתי, סיים הרב, כי בשעה שמוכרחים - גם זה אפשרי.

אכן, לא קל להאיר פנים בשעת משבר ולחץ, ובמיוחד לא לאנשים הקרובים אלינו, בני המשפחה, שמצד אחד, הם החשובים ביותר בעולם עבורנו, ומצד שני - ליבנו גס בהם ואנו מרשים לעצמנו להתעלם מנוכחותם ומצרכיהם, שהרי בבית- צריכים להרגיש כמו בבית.. אך יש לזכור כי הארת הפנים הזאת, ודווקא בזמן קושי, איננה מיועדת רק עבור האחרים. לבוש חיצוני זה ישפיע לטובה גם על הנוהג כך בבחינת "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" והארת הפנים החיצונית תאיר גם את נפשנו פנימה. שבת שלום