אאא

היום בו נולד המשיח

בחלק מעדות המזרח מקובל לשטוף את הבית בתשעה באב אחר חצות כהכנה למשיח . המנהג מתבסס על מדרש איכה זוטא ומקורת נוספים המספרים לנו שבתשעה באב נולד המשיח. וכך לשון המדרש (מקוצר):

"אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ...שמע קול אומר: מה לך לפרה, הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ... לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה... שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו .... (מדרש זוטא).

ומבאר רבי צדוק מלובלין "וכן בכל דור ודור נולד בט' באב בחינת המשיח וכמו בשעת הבריאה של אדם הראשון נולד ביום ו' ורוח של משיח, איתא במדרש ורוח אלוקים מרחפת על פני המים זה רוח של משיח" (פרי צדיק, לר"ח מנחם אב).

לידת המשיח באה לידי ביטוי בספרי ההלכה:

"אין אומרים תחנון במנחה בערב ט' באב משום דאקרי מועד...כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים".( ערוך השולחן תקנ"ב יד).

"ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יו"ט תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה". (מג"א על הרמ"א, שו"ע או"ח תקנ"ב ט').

"...מנהג קדום, שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב... כי המשיח נולד ביום ט' באב..." (ב"י טור או"ח ס תקנ"ד).

האדמו"ר ממונקאטש, בעל ה'מנחת אלעזר', דרש מסירות נפש בענייני משיח וראה בגאולה מציאות ממשית שרק מחכה להתגלות. לשיטתו עם ישראל אינו צריך לחכות דקה מיותרת. ברגע קט בית המקדש יכול להופיע. בבת אחת העולם יכול לעבור למצב שבו הרע איננו קיים.

"אנו רואים במכונת הטלפון שאפשר לדבר זה עם זה מרחוק מקום והוא באמת מבואר כבר בשו"ת שבות יעקב מלפני מאתים שנה שכתב בעניין הכלי שמדברים בו השרים בריחוק... הרי שכבר היה דבר זה לעולמים, רק ששכחום וחזרו ויסדום כעת באופן מרווח וטוב יותר... וכמו שכתב .. כי בשנת ת"ר יתפתחון תרעין דחכמתא וכו, (שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סימן כ"ה).

"לישועה – הוא כנגד חודש אב, כי בו יתגלה משיח צדקנו שנולד בתשעה באב, וכשיהיו הדור זוכין אז יתגלה בימינו משיח צדקנו" (שער יששכר מאמר הירחים ח').

מסופר על גדולי ישראל רבים שהיו במצב הכן ללכת ולקבל פני משיח. כך היה 'חפץ חיים' שאף כתב ספר בנושא בשם "צפית לישועה".

החפץ חיים היה מזיל בתפילותיו על דבר המשיח. אף היה לו בגד מיוחד כדי לקבל בו את פני המשיח, ומזמן לזמן היה מתעטף בו ויושב לחכות לו. תכופות היה מדגיש: "יותר משאנו רוצים שיבוא, רוצה הוא לבוא..." החפץ חיים היה נוכח בשעה שנציגי הקהילה היהודית בבריסק ביקשו מהרב יוסף דב סולביצ'יק שיואיל להתמנות כרב קהילתם. הרב סולוביצ'יק אמר לאשתו הרבנית שתזדרז להגיש לו את השטריימל והאיצטלה. 'נאלץ אני ללכת' אמר, 'עשרים וחמישה אלף יהודים מחכים לי, אסור להניח לעדה כזו של יהודים שתחכה לי!'.

בשומעו זאת, נאנח החפץ חיים אנחה עמוקה והעיר: 'אלמלי ידע משיח צדקנו שכלל ישראל מחכה לבואו, הלא ודאי שהיה ממהר לחטוף את אבנטו ואיצטלתו ובא במרוצה. ודאי שלא היה מניח את כלל ישראל בצפייתו...' ונאנח עמוקות בהזילו דמעות. (מתוך "חפץ חיים חייו ופעלו, הרב ישר ").

בדומה לכך מסופר על הגאון רבי יהושע ליב דיסקין, ששמע פעם את קול צפירת הרכבת שהחלה באותה תקופה לסוע לירושלים. שאל הרב לפשר הצפירה? כשהסבירו לו מנין באה הצפירה, הוא התמלא חרדה וארשת תוגה ירדה על פניו. וכך הוא אמר: אהה! כבר מפנים את הדרכים! זמן הגאולה קרב, ועדיין אין אנו מוכנים לביאת המשיח! המהרי"ל דיסקין שנה ושילש את דבריו אלה, כשכל עצמותיו מרתתות מאימת יום ה' הגדול.

אי אפשר לסיים רשימה זו מבלי להזכיר את האדמו"ר מלובביץ' השישי, יוסף יצחק שניאורסון שהודיע בכל התוקף (לאחר השואה ולפני קום המדינה) ש"לאלתר לגאולה". חתנו ממשיך דרכו רבי מנחם מענדל שניאורסון (המוכר יותר בכינוי הפשוט "הרבי") המשיך בקו זה והפך את נושא הגאולה והמשיח לסמל של תנועת חב"ד.

אז מה נשאר לי לעשות? לחשוב שהעולם כולו על כף המאזניים. העולם כולו מחכה: למצווה שלי, למעשה הטוב שלי. שתטה את הכף.

נתראה בבית המקדש.