אאא
אנו ממשיכים בלימוד הדף היומי:

אמר רבי שמעון: בתחילה היו קוראין אותן את סוחרי השביעית - "אוספי שביעית".

שאלה: מאי קאמר?

כלומר, מה אכפת לנו איך היו קוראים לסוחרי השביעית?

תשובה: אמר רב יהודה: הכי קאמר - בתחילה היו אומרים אוספי שביעית כשרין, סוחרין פסולין. משרבו ממציאי מעות לעניים, ואזלי עניים ואספי להו ומייתו, חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין.

פירוש, בא רבי שמעון לומר שכיון שהאוספים פירות בשביעית לא עוברים על שום איסור, מתחילה לא היו פוסלים אותם לעדות, אבל כיון שהתרבו הקונים של הפירות, והיו העניים הולכים ואוספים את הפירות ומוכרים להם, החלו לקרוא להם סוחרי שביעית ולפסול אותם לעדות.

שאלה: קשו בה (-התקשו בזה) בני רחבה, האי "משרבו האנסים"? "משרבו התגרין" מיבעי ליה.

כלומר, אם אכן החלו לפסול את סוחרי השביעית כיון שיש הרבה קונים של הפירות, אם כן היה לרבי שמעון לומר (במשנה לעיל) משרבו התגרים היו פוסלים אותם, ורבי שמעון אמר "משרבו האנסים", ויש להבין מה כוונתו, ובאלו אנסים מדובר.

תשובה: אלא פירוש דבריו של רבי שמעון הוא: בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה (- בין סוחרים ובין אוספים) פסולין, משרבו האנסין - ומאי נינהו (-ומי הם האנסים) ארנונא, כדמכריז רבי ינאי פוקו (-צאו) וזרעו בשביעית משום ארנונא - חזרו לומר אוספין כשרין סוחרין פסולין.

פירוש, בתחילה היו פוסלים לעדות גם את הסוחרים בשביעית וגם את אוספי פירות השביעית, ולכן אמר רבי שמעון שהיו קוראים אותם אוספי שביעית, כיון שהיו פוסלים אותם כמו הסוחרים. משרבו האנסים, שהם האחראים מטעם המלך לגבות מיסים, התירו לאסוף בשביעית את הפירות כדי שלא יבואו הגובים לגבות את המס ולא יהיה מה לשלם להם. וכמו שאמר רבי ינאי – צאו וזרעו בשביעית כדי שיהיה לכם מה לשלם לגובי המס.

מעשה: רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא. חזייה לההוא גברא דקא כריב, אמר להן כהן וחורש? אמרו לו: יכול לומר אגיסטון אני בתוכו.

תו, חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי, אמר להן: כהן וזמר? אמרו לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך.

אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

תרגום המעשה: רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הלכו לדון בעיבור השנה בעיר "עסיא". פגש אותם ריש לקיש והתלווה אליהם בדרכם. בדרך ראו יהודי חורש (-כריב) את שדהו. שאל אותם ריש לקיש, האם זה שחורש הוא כהן, ונחשדו כהנים שאינם שומרים שביעית. אמרו לו: יתכן שהוא חורש בקרקע של גוי, והוא שכיר שלו (-אגיסטון), ולכן מותר לו לחרוש שם.

המשיכו בדרכם וראו יהודי זומר את כרמו. שאלם ריש לקיש, האם זה שזומר הוא כהן? אמרו לו: יתכן שהוא זקוק לעצים בשביל בית הבד שלו (שהיו משתמשים בעצים כדי להוציא את השמן שלא יצא בקלות), וזמירה שלא לצורך הפירות מותרת בשביעית.

אמר להם ריש לקיש: הלב יודע אם כוונת הזומר לעקב (-בית הבד) או לעקלקלות.

שאלה לבירור המעשה: הי אמר להו ברישא? אילימא הא קמייתא אמר להו ברישא - הא נמי לימרו אגיסטון אני בתוכו, אלא הא אמר ליה ברישא והדר אמר להו הך.

כלומר, האם ראו קודם את הזומר או את החורש, אם נאמר שראו קודם את החורש ולימדו עליו זכות שהוא שכיר של הגוי, אם כן למו לא חזרו ואמרו את אותו לימוד זכות גם לגבי הזומר. אלא ודאי שקודם ראו את הזומר ולימוד עליו זכות שהוא צריך לעקל בית הבד, ואחר כך ראו את החורש ולא יכול לומר את אותו לימוד זכות, כי לא שייך בחורש עקל בית הבד, לכן אמרו לימוד זכות אחר. והגמרא שינתה את סדר המעשה וכתבה קודם את המעשה של החורש.  

בירור מה שאמר ריש לקיש "כהן וחורש", "כהן וזומר", שהכהנים חשודים על השביעית: מאי שנא כהן? (-מה מיוחד בכהן שיש לחשוד בו שהוא עובד בשביעית יותר משאר בני האדם?) תשובה: משום דחשידי הכהנים אשביעית (-על איסורי השביעית). (דתנן) סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעיתתעלה, פחות מיכן - ירקבו. והוינן בה: אמאי ירקבו? ימכרנו לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה... ואמר רב חייא משמיה דעולא: זאת אומרת נחשדו כהנים אשביעית.

כלומר, הכהנים נחשדו על איסורי השביעית, וכמו שנאמר בבריתא שמי שנפלה לו סאה של תרומה לתוך מאה של שביעית, היא בטילה במאה ומותר לאוכלה. ואם נפלה לפחות מכך, אינה בטילה במאה, וירקבו הפירות.

והקשו: למה לא ימכור את כל הפירות לכהן במחיר של התרומה, ועל ידי זה יצא שנותן את הפירות של השביעית חינם, ואינו סוחר בפירות השביעית, וכך יוכל להציל חלק מממונו שלא ירקבו הפירות לגמרי. והשיבו בשם רב חייא בשם עולא, שמכאן ראיה שהכהנים חשודים על איסורי שביעית, ואין למכור להם את הפירות.

המשך המעשה: אמרו טרודא הוא דין. (-טרדן הוא זה).

כי מטו להתם, סליקו לאיגרא שלפוה לדרגא מתותיה. (-כאשר הגיעו לאותו מקום שבו נהוג לעבר את השנה, עלו למקום שבו מעברים את השנה והוציאו את המדרגות/סולם כדי שלא יוכל לעלות איתם).

אתא לקמיה דרבי יוחנן (-בא ריש לקיש לפני רבי יוחנן להתלונן), אמר לו ריש לקיש לרבי יוחנן: בני אדם החשודין על השביעית, שאינם מוחים ביד מי שעובד בשביעית, כשרין לעבר שנה?

הדר אמר לא קשיא לי מידי דהוה אשלשה רועי בקר, ורבנן אחושבנייהו סמוך.

לאחר מכן אמר ריש לקיש, שלכאורה אכן מי שחשוד על השביעית יכול לעבר את השנה, כיון שאפילו שלושה רועי בקר יכולים לעבר את השנה, כיון שחכמים סומכים עליהם אם יודעים לחשב את עיבור השנה כמו שצריך.

והדר אמר: לא דמי, התם - הדור אימנו רבנן ועברוה לההוא שתא, הכא - קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.

חזר בו ריש לקיש ממה שאמר שיכולים לעבר את השנה כמו רועי בקר, ואמר שרועי בקר יכולים לעבר את השנה כי חכמים סמכו עליהם, אבל אלו אי אפשר לסמוך עליהם, ואפילו אם יחשבו את עיבור השנה בצורה נכונה, לא תהיה השנה מעוברת, כי הם רשעים, וקשר רשעים (-חיבורם וצירופם לצורך הבית דין) אינו מן המנין.

אמר רבי יוחנן: דא עקא (-זו צרה).

כלומר, יש בעיה גדולה במה שאתה קורא לתלמידי החכמים הללו רשעים.

כי אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמרו ליה: קרי לן רועי בקר, ולא אמר ליה מר ולא מידי? אמר להו: ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא ליה?

כשבאו רבי חייא ורבי שמעון לפני רבי יוחנן, שאלוהו למה לא מחה ביד ריש לקיש כבר בתחילה כשאמר שהם כמו רועי בקר, ולמה המתין למחות עד שקרא להם "רשעים"? ענה להם: גם אם היה קורא לכם רועי צאן, שזה פחות מרועי בקר, מה אוכל לומר לו? שהרי מצאנו לפעמים שתלמידי חכמים אומרים דברים שכאלו במקום שמתווכחים בהלכה.

עד כאן המעשה.

בירור: מאי קשר רשעים?

מובא להלן המעשה בשבנא הסופר שהיה בימי חזקיה המלך, כשסנחריב בא להלחם עם ירושלים. נביא שורה מהגמרא עם פירוש בצידו:

שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. שבנא היה מלמד תורה בפני שלושה עשר רבנים (כנראה הכוונה לבית מדרש), ואילו חזקיה היה מלמד בפני אחד עשר בלבד.

כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: "שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו". כשבא סנחריב להלחם בירושלים, ועשה מצור סביב העיר, כתב לו שבנא פתק, וירה אותו בעזרת חץ לכיוון צבאו של סנחריב, ובו נאמר: "שבנא וסיעתו מסכימים לעבוד אותך, אבל חזקיה וסיעתו מסרבים". כמובן שיש בשליחת פתק שכזה מרידה במלכות חזקיה.

שנאמר: "כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר".

ועל זה נאמר הפסוק "כי הנה הרשעים וכו'", "על יתר" – כלומר שהיו הרוב (שלושה עשר מול אחד עשר), והרשעים שהם הרוב שלחו חיצם לסנחריב.

הוה קא מסתפי חזקיה, אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא... כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי. פחד חזקיה, שמא יתנם הקב"ה ביד סנחריב, כיון ששבנא הסכים להכנע לו, ושבנא וסיעתו היו הרוב, והתורה אמרה אחרי רבים להטות

בא נביא ואמר לו "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר". כלומר קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.

בא נביא ואמר לו, לא בכל מקום הולכים אחרי הרוב, ואצל הרשעים אין הולכים אחרי הרוב, כי קשר רשעים אינו מן המנין. (ולכן גם אם כל העולם עובדי עבודה זרה, אין לנו ללכת אחריהם).

הלך לחצוב לו קבר בקברי בית דוד, בא נביא ואמר לו "מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר, הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר".

הלך שבנא להכין לעצמו קבר במקום שבו נקברו המלכים מבית דוד, כיון שידע שהוא מורד במלכות, ויתכן שיהרגוהו, והיה גאה בכך. אמר לו הנביא – כאן מקומם של מלכי בית דוד, ואתה אינך מלך. ועוד אמר לו הנביא, הנה ה' מטלטך (במותך) טלטלה "גבר".

אמר רב: טלטולא דגברא קשי מדאיתתא.

ומה היא טלטלה "גבר"? אמר רב: קשה טלטלה לגברים יותר משהיא קשה לנשים, ובא הנביא לומר לו שתהיה טלטלתו קשה.

"ועטך עטה", אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שפרחה בו צרעת. כתיב הכא "ועטך עטה" וכתיב התם "ועל שפם יעטה".

ומה כוונת המשך הפסוק "ועטך עטה"? אמר רבי יוסי ברבי חנינא, זו הצרעת, וצרעת לשון "עטיה", כמו שנאמר בפרשת הצרעת ועל שפם יעטה.

"צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים" וגו'. תנא, הוא ביקש קלון בית אדניו לפיכך נהפך כבודו לקלון.

ומה כוונת המשך הפסוק "צנוף יצנפך וכו' שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך"? תנא: בא הפסוק לרמוז: הוא ביקש לבזות את אדוניו, חזקיה, לפיכך נהפך כבודו לקלון.

כי הוה נפיק איהו, אתא גבריאל אחדיה לדשא באפי משרייתיה, אמרו ליה משירייתך היכא? אמר: הדרו בי.

כשיצא שבנא ללכת לסנחריב, בא גבריאל ונעל את הדלת בפני פמלייתו של שבנא, ולא יכלו לצאת עימו. שאלוהו חיילי סנחריב: הרי אמרת ששבנא וסייעתו השלימו, היכן הם סייעתו של שבנא? אמר להם: הם חזרו בהם ממה שאמרו לי.

אמרו ליה: אם כן אחוכי קא מחייכת בן...

אמרו לו: אם אתה אומר כך, כנראה שאתה לועג לנו.

נקבוהו בעקביו, ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין.

עד כאן המעשה.

דרוש: אמר רבי אלעזר: שבנא בעל הנאה היה (-נגוע במשכב זכור), ומנין? כתיב הכא "לך בא אל הסוכן הזה", וכתיב התם "ותהי לו סוכנת".

דרוש נוסף: (ואומר) נאמר: "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל". נחלקו רב יהודה ורב עינא: חד אמר - אילו חזקיה וסיעתו נהרסים (בגלל שבנא), צדיק (-הקב"ה) מה פעל?! כלומר, היכן הוא השכר המגיע לצדיקים שהבטיח הקב"ה? וחד אמר - אילו בית המקדש יהרס (בגלל שבנא), צדיק מה פעל?! ועולא אמר - אילו מחשבותיו של אותו רשע אינן נהרסות, צדיק (- חזקיה) מה פעל?! וכל זה מרומז בפסוק.

שאלה: נאמר בפסוק "כי השתות יהרסון", כיצד זה מרמז על הדרשות שנאמרו, בשלמא למאן דאמר: "אילו מחשבותיו של אותו רשע".. היינו דכתיב "כי השתות יהרסון". שתות מלשון מחשבות. ולמאן דאמר "בית המקדש" נמי (-גם מובן), דתנן: "אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתייה היתה נקראת", ואם כן "שתות" מרמז על בית המקדש. אלא למאן דאמר "חזקיה וסיעתו", היכא אשכחן צדיקי דאיקרו שתות? (-היכן מצינו שהצדיקים נקראים בלשון "שתות"?)

תשובה: דכתיב "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", "וישת" מלשון "שתות", ואיבעית אימא (-עוד אפשר לומר) מהכא "הפליא עצה הגדיל תושיה". "תושיה" מלשון "שתות".

דרשה (בהמשך לפסוק "הפליא עצה הגדיל תושיה"): אמר רבי חנן: למה נקרא שמה של התורה "תושיה"? מפני שהיא מתשת כחו של אדם. דבר אחר: "תושיה" - שניתנה בחשאי מפני השטן. דבר אחר: "תושיה" - דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם. כלומר, מילים, ולכאורה אין במילים ממש, ואף על פי כן העולם מושתת עליהם ועומד בגללם. "תוהו, משותת", מלשון "תושיה".

דרוש: אמר עולא מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה".

כלומר, דאגות הפרנסה שיש לכל אדם, מועילים לשכח תלמודו של אדם, ואפילו דברי תורה, שנאמר "מפר מחשבות כו'". (ראה ברש"י פירוש נוסף).

אמר רבה: אם עסוקין לשמה אינה מועלת (-אינה משכחת את הלימוד), שנאמר "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם.

ענין חדש:

אמר רבי יהודה אימתי (-משחק בקוביא וכל השאר פסולים לעדות, בזמן שאין להם אומנות אלא היא, אבל אם יש להם אומנות אחרת אינם נפסלים לעדות)

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יהודה.

ואמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: כולן צריכין הכרזה בבית דין.

כלומר, כל אלו לא נפסלים לבד, אלא צריך להכריז בבית דין שהם פסולים, ואחרי ההכרזה הם נפסלים.

דיון: רועה (שפסול לעדות), פליגי בה (-נחלקו בדינו) רב אחא ורבינא: חד אמר - בעי הכרזה, וחד אמר לא בעי הכרזה.

כלומר, נחלקו אם נפסל בלי הכרזה או שצריך הכרזה כדי לפסול את הרועה.

שאלה: בשלמא למאן דאמר לא בעי הכרזה, היינו דאמר רב יהודה אמר רב "סתם רועה פסול". אלא למאן דאמר - בעי הכרזה, מאי "סתם רועה פסול"?

כלומר, רב יהודה בשם רב אמר סתם רועה פסול, ולכאורה מזה ממוכח שלא צריך הכרזה, כי אם צריך – מה הכוונה סתם רועה פסול, הרי סתם רועה לא הכריזו עליו?

תשובה: דבסתמא מכרזינן עליה.

כלומר, אפשר לפרש את דברי רב יהודה בשם רב שאמר שסתם רועה פסול, הכוונה היא שסתם רועה מכריזים עליו בבית דין שהוא פסול גם אם אין ראיה לפוסלו, אבל באמת יתכן שאם לא הכריזו אינו נפסל.

מעשה ודיון: ההיא מתנה דהוו חתימי עלה תרין גזלנין, סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרזינן עלייהו.

אמר ליה רבא: נהי דבעינן הכרזה בגזלן דרבנן, בגזלן דאורייתא מי בעינן הכרזה?

כלומר, שני גזלנים שחתמו על שטר שראובן נתן לשמעון מתנה מסויימת, והיא שלו. האם אפשר להאמין להם? כשבאו לפני רב פפא בר שמואל, רצה להכשיר את השטר, כיון שאמרנו שכל הפסולים לעדות צריך להכריז עליהם בבית דין שהם פסולים, ואם כן אלו שלא הכריזו עליהם כשרים. (ואפילו אם יכריזו עליהם עכשיו, זה לא ישנה לגבי מה שחתמו כבר לפני ההכרזה).

אמר לו רבא: לא אמרו שצריך הכרזה אלא במי שעובר על איסורים שיש בהם "גזל דרבנן", כמו משחק בקוביא שאמרו חכמים שזה דומה לגזל, (כיון שהוא לוקח ממון מהשני שלא מרצונו אלא מחמת אסמכתא), אבל גזלן גמור לא צריך להכריז עליו כלל, אלא הוא ודאי פסול.

ענין חדש: מי עוד פסולים לעדות: (סימן דב"ר ועריו"ת גן"ב).

דין: אמר רב נחמן: אוכלי "דבר אחר" פסולין לעדות. אוכלי דבר אחר, אין הכוונה כפשוטו, אלא הכוונה לאלו שמקבלים צדקה מנכרים, אף על פי שאסור לקבל מהם צדקה מחמת חילול ה', ולכן יש לחשוד בהם שמחמת הממון עלולים לעבור על עבירות ולהעיד שקר.

פרטי הדין: הני מילי בפרהסיא, אבל בצינעה לא (-כלומר רק מקבל מהם צדקה בפרהסיא נפסל לעדות). ובפרהסיא נמי לא אמרן - אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל אם לא אפשר ליה - חיותיה הוא (-וגם מי שאוכל בפרהסיא לא נפסל אלא אם יש לו אפשרות לקבל מהם בצנעה, ובכל אופן מקבל בפרהסיא).

דין נוסף: אמר רב נחמן: החשוד על העריות כשר לעדות. (ולמה? כיון שהתורה לא פסלה לעדות אלא מי שעובר על איסורים לצורך ממון, ולכן הוא חשוד שישקר בעדותו לצורך ממון).

אמר רב ששת: עני מרי, ארבעין בכתפיה וכשר?!

כלומר: ענני אדוני, האם אותו עבריין שעובר על איסורי עריות, לוקה מלקות ונעשה כשר לעדות? והרי הוא רשע?

ולא נזכרה תשובה לשאלה.

פרטי הדין: אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא (-החשוד על העריות) פסול. אמר רבינא ואיתימא רב פפא, לא אמרן אלא לאפוקה, אבל לעיולה לית לן בה.

כלומר, מי שחשוד על העריות לא נאמן לעדות אשה, כיון שהוא חשוד בענייני נשים, אבל אין לפוסלו אלא אם מעיד על אשה מסויימת שהתגרשה מבעלה, כיון שאנו חושדים בו שרוצה שתהיה פנויה ותהיה מזומנת לו, אבל אם מעיד על אשה שנישאה לבעלה – נאמן.

שאלה: פשיטא?

תשובה: מהו דתימא הא עדיפא ליה, דכתיב "מים גנובים ימתקו" וגו', קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה.

כלומר, החידוש הוא, כיון שמצד הסברא היינו יכולים לומר שהחשוד על העריות לא נאמן גם לומר על אשה שהיא נישאה, כיון שיתכן שהוא יבוא וישקר על פנויה שהיא נשואה כדי לתהיה מזומנת לו באיסור, וחביב לו לרשע לעבור על איסור, כמו שנאמר מים גנובים ימתקו, אמנם נאמר שהוא כשר לעדות זו, כיון שעדיין נח לו שתהיה פנויה ומזומנת לו יותר, משתהיה אשת איש ולא תהיה מזומנת לו אלא מעט, ולכן הוא נאמן לומר שהיא נישאה.

דין חדש: ואמר רב נחמן: גנב ניסן וגנב תשרי - לא שמיה גנב. הני מילי באריסא, ודבר מועט, ובדבר שנגמרה מלאכתו.

פירוש, מי שגונב מהשדה בניסן ובתשרי, שהם זמן הקציר והאסיף, אינו נפסל כגנב. אמנם לא בכולם נאמר דין זה אלא רק באריס, שטרח בקרקע והוא מורה היתר לעצמו לקחת מעט, ולכן אין לחשוד בו שיעבור על איסור במקום שיודע שזה אסור, ודווקא כשלקח דבר מועט ודווקא דבר שנגמרה מלאכתו, שמורה לעצמו היתר כמו פועל בשדה שמותר לו לאכול מדבר שנגמרה מלאכתו.

מעשה: איכריה דרב זביד, חד גנב קבא דשערי ופסליה, וחד גנב קיבורא דאהיני ופסליה.

תרגום: שני איכרים היו לרב זביד, אחד מהם גנב קב של שעורים, ופסלו לעדות, ואחד מהם גנב אשכול תמרים, ופסלו לעדות.

מעשה ודיון: הנהו קבוראי (-קברנים) דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת, שמתינהו רב פפא, ופסלינהו לעדות. ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע.

ביאור: היו קברנים שקברו ביום טוב של עצרת את המתים, ולכן נידה אותם רב פפא ופסלם לעדות, כי הם עוברים על האיסור לעשות מלאכה ביום טוב בשביל ממון, אבל רב הונא בנו של רב יהושע הכשרים.

שאלה: אמר ליה רב פפא: והא רשעים נינהו? ולמה הכשרת אותם? תשובה: ענה לו: סברי מצוה קא עבדי. כלומר, לא היתה כוונתם לעבור על איסור, אלא חשבו שהם עושים מצווה, ואם היו יודעים שאסור היו נמנעים מזה.

שאלה: והא קא משמתינא להו? תשובה: סברי כפרה קא עבדי לן רבנן.

כלומר, שאל אותו: איך יתכן שהם לא יודעים שזה איסור, והרי נידו אותם בגלל זה, והם המשיכו למרות הנידוי לקבור את המתים בעצרת. ענה לו: הם לא יודעים שזה איסור, אלא הם חושבים שמצוה לקבור את המתים בעצרת, וכדי לכפר על המעשה צריך לדנות אותם שיתכפר להם.