הממשלה היוצאת בה יאיר לפיד היה שותף בכיר, לימדה את הפוליטיקאים החרדים דבר או שניים. ראינו כולנו שהציבור החילוני לא אדיש, וכשהוא מתאגד מנגד כוחו יכול להיות גדול מאד. מה שמגוחך הוא שאת הלקח הזה כבר אפשר היה ללמוד מלפני עשור, מהקדנציה של לפיד האבא, אך הלקח לא נלמד. איינשטיין אמר פעם שהגדרה של טיפשות זה לחזור שוב ושוב על אותה הפעולה, ולצפות לתוצאה שונה בכל פעם. את אותה התוצאה קיבלנו כבר פעמיים, נקווה שבפעם השלישית כבר תהיה פעולה שונה.
מה אפשר לעשות אחרת, מה אפשר לעשות כדי לא לגרום לאנטגוניזם חילוני שיביא לתקיפת היהדות ותקיפת החרדים? הבה נבין את הדרישות שלנו ואיך אפשר "לשלב" אותן במציאות הפוליטית. כולם מכירים את האמירה "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה", כמו גם "אי אפשר להחזיק את המקל בשני קצותיו", פתגמים אלה מסבירים את המצב בו היו הציבור החרדי ונציגיו.
המגזר החרדי יש לו מספר דרישות ולדרישות אלה בהכרח יש מחיר, מצד שני גם אין נכונות לשלם את המחיר הזה. מחד יש רצון להתבדל מהמדינה באופן מקסימלי, לא לקבל את החינוך הממשלתי, לא לגייס בחורי ישיבות ואברכי כוללים לצה"ל, ולא לעמוד בדרישה הציבורית להשתתף בשוק התעסוקה. דרישות לגיטימיות. מצד שני יש גם דרישה שהמדינה תממן את החינוך החרדי, תממן בחורי ישיבות ואברכי כולל, ותסייע בדיור ועוד. אלה דרישות השוברות את כלל "בעל המאה הוא בעל הדעה", כלומר המדינה לא תכתיב שום ערך חינוכי או תרבותי, אבל כן תממן את כל השירותים הנצרכים לציבור החרדי. לאורך השנים המצב הפוליטי איפשר קיומן של דרישות אלה באופן כמעט מלא, וזה גרם לשנאה כללית גורפת כלפי המגזר החרדי. שנאה זו גרמה לעלייתן של מפלגות אנטי חרדיות, אשר שברו את השיטה.
כלומר, יש כאן משולש דרישות בלתי אפשרי, גם בידול, גם קבלת משאבים וגם היעדר שנאה, ומשולש זה הוא לא בר קיימא. כתבתי על כך כבר בעבר, שצדקו נטורי קרתא. הנדנדה הפוליטית צפויה לתת הפעם כוח למפלגות החרדיות יותר מאשר ליאיר לפיד, אך אם נחזור בשלישית על טעויות העבר אותה הנדנדה תחזור ותעניק את הכוח שוב למפלגה אנטי חרדית בבחירות שלאחר הקדנציה הבעל"ט, וחוזר חלילה. חשוב לעשות משהו שונה, שיעצור את המטוטלת ויאפשר דו קיום והישגים לשני הצדדים.
הפתרון הנכון למצב הוא לא להעלות דרישות סקטוריאליות על חשבון מגזרים אחרים (בין אם זה נכון ובין אם זה לא, כך זה נתפס תקשורתית), אלא לעמוד על דרישות שיפעלו לטובת כולם באופן שווה, ובכלל זה המגזר החרדי. ואפרט את העיקריות שבהן.
סוגיית השוויון בנטל הייתה הדגל של יאיר לפיד, ואכן סוגיה זו מקוממת כל מי שמשרת. "למה אני צריך לשרת שלוש שנים, והחרדים לא משרתים כלום?", זו שאלה שרבים מאד מסכימים עמה. לכן, המשכת הסטטוס קוו תשחק לידי שונאי החרדים, ויש להביא לפתרון סוגיה זו. מן הראוי שבמשא ומתן הקואליציוני המפלגות החרדיות הן שידרשו לפתור את הנושא, ויקדמו הצעה רצינית בעניין. הפתרון האפשרי הריאלי ביותר הוא להעלות את שכר המשרתים, ובמקביל גם לקצר את אורך שירות החובה. כאשר חייל המשרת בצבא מקבל שכר, אזי הוא כבר לא פראייר, וכאשר אורך השירות הוא קצר יחסית גם הבעיה קטנה. אלה לא "דרישות קואליציוניות" של חרדים, אלא אלה המלצות של וועדת ברודט וועדת בן בסט, וועדות מקצועיות של צה"ל, ואלה ההצעות שלהן לשיפור הצבא. עד היום, לאף אחד לא היה עניין פוליטי לשפר את צה"ל, הגיע הזמן שהחרדים ידרשו לעשות זאת לתועלת כולם. חיילים מתוגמלים הם חיילים הזוכים להערכה על פעילותם החשובה, בדיוק כמו שוטרים, כבאים, מורים ושאר בעלי מקצועות העובדים בשירות הממשלה. פראיירים הם לא.
סוגיה נוספת שכואבת מאד לכלל הציבור זה יוקר הדיור, אין אפשרות ריאלית לזוג צעיר לרכוש דירה. יאיר לפיד ניסה לסמא את עיני הציבור באמצעות ההצעה הנואלת של מע"מ אפס, הצעה לה התנגדו כל הכלכלנים, אך הוא פשוט זיהה שזו סוגיה שכואבת לכלל הציבור ו"חייבים לעשות משהו". בעבר, המפלגות החרדיות ביקשו הטבות סקטוריאליות בתחום הדיור, כמו עיר חרדית חדשה והטבות לאברכים ומשפחות מרובות ילדים. אסור לחזור על דרישות אלה בשום אופן. יש לדרוש הפשרת קרקעות מסיבית, שתגרום לגידול היצע הדירות, וההיצע הרחב יביא להורדת מחירים. ירידת מחיר זו תועיל לכולם, ובכלל זה גם למגזר החרדי. לא צריך "הטבות" ולא "יחודיות", אלא הוזלה כללית ושוויונית לכולם. צריך לדרוש גם להוריד את הביורוקרטיה האימתנית של תכנון ואישור הבנייה, זו שגורמת לכך שכל הרחבת מרפסת או הוספת קומה יהיו סאגה של שנים. באם תחוסל הביורוקרטיה, ניתן יהיה בקלות להגדיל את היצע הדירות, וגם להתאים דירות קיימות למשפחות מתרחבות. זו לא דרישה חרדית, זו דרישה שתועיל לכולם.
עוד סוגיה שרלוונטית מאד לכלל הציבור ובכלל זה המגזר החרדי, זו יוקר המחייה. יקר לחיות במדינת ישראל, המזון יקר, התחבורה יקרה, ועל זה כולנו מוציאים אלפי שקלים בחודש. לפחות בתחום זה אף אחד לא האשים את החרדים בגרימת הבעיה, אבל באשמים האמתיים אף גורם פוליטי לא מצא לנכון להילחם. יקר פה בגלל הריכוזיות המונופולים ששולטים בשרשרת הייצור, בגלל חסמי ייבוא היצרנים המקומיים מרשים לעצמם להפקיע מחירים, "מועצות תכנון" חקלאיות משמשות כמונופולים רשמיים, וכל תפקידם מסתכם בתיאום מחירים וסחיטה מקסימלית של הציבור. את הטיפול ביוקר המחייה המפלגות החרדיות צריכות להעלות כדרישה קואליציונית ולעגן אותה בהסכמים, זה לא יהיה קל לטפל בגורמי הכוח שנהנים מיוקר המחיה הקיים, אבל התועלת לכלל מצדיקה כל מאבק. החרדים צריכים לדרוש להוריד את חסמי הייבוא, מה שיביא לתחרות אמתית מול השוק העולמי ולירידת מחיר דרסטית, לדרוש גם הסרת רגולציה עודפת ומתן אפשרות לייבוא קל יותר.
אם הפוליטיקאים החרדים יעלו סוגיות אלה כדרישות ואף ילחמו עליהן בתוקף, אזי הן גם יביאו תועלת למגזר החרדי וגם תועלת לכלל הציבור. אף אחד לא יוכל להאשים את החרדים בסחטנות, כי שום סחיטה אין כאן, אף אחד לא יוכל להאשים את החרדים בסקטוריאליות, כי אין כאן שום דרישה סקטוריאלית. דרישות אלה יאפשרו לכולם, ובעיקר לשכבות החלשות, לשפר את איכות חייהם ולהרגיש שהם חלק מחברה מתוקנת יותר. כולם יראו את המפלגות החרדיות כחלק מהפתרון, ולא חלק מבעיה.
כן, אולי גם במהלך הניסיון להוריד את יוקר המחיה, להביא לשוויון בנטל ולהנגיש את הדיור לכולם, עדיין יפלו טעויות פוליטיות ויהיו גורמים שונים שלא יהיו מרוצים. אבל אלה יהיו טעויות חדשות, ולא טעויות שכבר נפלנו בהן בעבר לפחות פעמיים. גם אם לא נצליח, לפחות נצא מהגדרת הטיפשות של איינשטיין.