"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (פרק מ"ה פסוק ג)
הפרשה פותחת בנאומו של יהודה אל יוסף "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר", בדבריו הוא משחזר באזני יוסף את כל הקורות אותם - מאז שהם הגיעו אליו לראשונה ועד היום. וכבר תמהו הפרשנים, מה התכלית של הנאום הארוך הזה? הרי הוא אינו מחדש מאומה בדבריו! וכן כתב ה"בית הלוי": "דהנה בכל דברי יהודה כאן לא מצינו לו - לא בקשה ולא טענה חדשה, רק חזרת הדברים בקוצר מה שהיה ביניהם מהתחלה ועד עכשיו".
במדרש אגדה מבואר: "ויגש אליו יהודה - למלחמה, לפיוס, ולתפלה". כלומר, יהודה 'מסיר את הכפפות' ופונה אל יוסף 'ברגישות ובנחישות' - בכבוד, אבל גם בתקיפות. אפשר לזהות זאת כבר בפתח דבריו: "יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ", ומסיק רש"י: "מכאן אתה למד, שדבר אליו קשות". רוצה לומר: "אל תכעס עלי, אך אני עומד לומר דברים שאולי לא ינעמו לאוזניך".
בעצם הצגת הדברים בצורה הזו, הוא מביע בפני יוסף שכל דרישותיו הם חסרי פשר, כמו שכתב ה"בית הלוי", שכל הדו-שיח מול יוסף "היה נראה בעיני יהודה מוזר ומוּקְשֶׁה - לא היה התשובה מעין הטענה, והכל בעלילה - בלא שום סמך לדבריו". ובמדרש תנחומא בפרשתנו (סימן ה) מתואר בשפה ציורית: "ויגש אליו יהודה - אמר לו: מתחילה בעלילה באת עלינו, מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהן. שמא בתך באנו ליקח, או אחותנו אתה סבור לישא?! אף על פי כן לא כסינו ממך דבר, בתחילה אמרת לנו - מרגלים אתם! שניה אמרת - לראות את ערות הארץ באתם! שלישית - גביע גנבתם! דין שקר אתה דן אותנו".
מדברי יהודה עולה, שאם עד עכשיו בני יעקב 'יִשְׁרוּ קָו' עם כל גחמותיו של יוסף, אפילו שלא ירדו לעומק דעתו. עכשיו, 'נשבר להם',והם אינם מתכוונים להבליג יותר. במילים פשוטות, הוא אומר ליוסף, "הגיע הזמן, להפסיק את הדִּיפְּלוֹמַטְיָה! די ללכת סְחוֹר-סְחוֹר, אנחנו לא מבינים אותך, בוא נדבר גלויות! מה אתה רוצה מאתנו?" הוא משחזר את כל 'מסכת ההתעללות' שיוסף העביר אותם, ולמעשה, הוא מציג באור מְגוּחָךְ את דרישותיו של יוסף שנראות חסרות הגיון. אמנם, עד עכשיו הם שתפו אתו פעולה - ונענו לכל בקשותיו המוזרות, אך הפעם "הגיעו מים עד נפש"ולדרישתו האחרונה - להשאיר את בנימין כעבד במצרים, הוא יהודה, אינו יכול להיענות לה.
ואכן, מאז ירידתם למצרים בראשונה, בני יעקב חוו 'טֵירוּף מערכות', ללא שום סיבה נראית לעין שליט הארץ מתנכר אליהם, מדבר אתם קשות, מאשים אותם בריגול - אשמה חסרת בסיס. הוא מתעקש שיורידו אליו את בנימין, כּוֹלֵא את שמעון, וכשהם חוזרים לביתם הם מוצאים את הכסף באמתחתם. בהמשך, יוסף פתאום משנה את יחסו אליהם - ומארח אותם בכבוד מלכים, וכאשר הם כבר 'רואים את הסוף' ויוצאים לדרכם בחזרה הבייתה, ברגע האחרון - להפתעתם הרבה, הגביע נמצא באמתחת אחיהם הקטן והצדיק בנימין, ויוסף מתעקש שהוא יישאר במצרים - כעבד. כל ההתרחשות המוזרה הזו - יוצרת אצלם תסכול גדול ומטרידה את מנוחתם, ותוך כדי כך הם מעלים אפשרות שזהו עונש משמים על התאכזרותם בעבר כלפי אחיהם יוסף, אבל זה עדיין לא מסביר את כל המאורעות סביבם. בלי ספק, הם מוצאים את עצמם מְבוּלְבָּלִים ונבוכים מאוד.
ופתאום, ברגע שיוסף נחשף, בבת אחת התמונה מתבארת לגמרי, כל חלקי הפָּזֵל אכן עומדים במקומם ו'טֵירוּף המערכות' לובש צורה הגיונית, צודקת, וברורה כשמש. ברגע כזה נעתקות המילים ואין מה להוסיף - "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". הם מבינים שיוסף הקדים אותם בכמה מהלכים, ולכל דרישותיו היה הגיון ותכלית - על מנת להביא אותם לסיטואציה הזו בדיוק, ומעתה "אין מילים".
באותה דרך, מבאר ה"חפץ חיים" (על התורה): גם האדם בעולם הזה, פעמים מוצא עצמו נבוך ומבולבל - תוהה על התרחשויות שונות ותמה: "מה הפשר והסיבה לכל זה?" אך לעתיד לבוא כאשר 'המָסָךְ יוּרָם', כל השאלות והתמיהות - ייעלמו בבת אחת. הוא ימצא שלכל אירוע - מוזר ככל שנראה עכשיו, יש תכלית והגיון בסדר האלוקי.
יש 'בנותן טעם', לציין את הסיפור המובא ב"ילקוט מעם לועז" (ספר "שופטים"עמוד פ"א): מעשה שהיה בתלמידו של הרמב"ן ז"ל שחלה, ובא הרמב"ן לבקרו, וראה שקיצו קרוב, והולך לבית עולמו. אמר לו: "שמע נא בני את אשר אֲצַוְּךָ, דע שבעולם העליון - יש היכל עליון ושמה כסאות למשפט, והשכינה נצבת בעדתם. הא לך קמיע, ודע שבקמיע זו יפתחו לך כל שערי ההיכלות שברקיע - עד שתגיע להיכל עליון הזה, ושם תשאל כמה שאלות עצומות שיש לי - בנוגע לכלל ישראל". את השאלות נתן לו בכתב, וביקשו שלאחר שיגיע לשם - יבוא אליו בחלום, ויגיד לו התשובות שישמע שם.
התלמיד נפטר לבית עולמו. ויהי היום, והרמב"ן היה יושב על יד חלונו ולומד תורה, והנה דמות תלמידו הופיעה לנגד עיניו. אמר לו התלמיד: "ידע רבינו שבכל מקום שבאתי והראיתי את הקמיע, נפתחו בפני השערים ונתנו לי רשות לעלות מעלה מעלה - עד ההיכל הזה שאמרת לי. וכשרציתי לשאול את הקושיות שהכין לי מורי ורבי, נראה לי מיד - שכל הקושיות אינן קיימות בעולם האמת! ששם עלמא דקשוט, והכל בצדק ובמשפט!"..