הפלפול השבועי: מאסר חייבים

הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פ"ב הלכ' א') פוסק שאם אין ללווה מה לשלם, אזי אין לאסור אותו ואין אומרים לו הבא ראייה שאתה עני.

במגיד משנה על הרמב"ם ביאר, כי אין לאסור אדם שחייב ממון, מפני שלא מצינו חיוב גוף בגין חיוב ממוני (חיוב גוף משמעותו סנקציה פיסית על גוף החייב כגון מאסר, בניגוד לשיעבוד גוף שמשמעותו חובה מוחלטת שיוצרת שיעבוד נכסים ושיעבוד אישי עד לפירעון המלא של החוב)

כך גם פסק הרא"ש (כלל סח' סימן י') שאין לאסור את הלווה בגין חובו, משום שהתורה מתירה לתפוס את גופו של החייב, רק במקרה של גנב שנתפס ואין לו לשלם. במקרה זה מורה התורה שהגנב נמכר לעבד עברי בכדי לממן את חובו, אבל בסוגי חוב אחרים אין לתפוס את גופו של החייב.

עוד כתב הרא"ש כי אפילו אם בשטר החוב, הלווה שיעבד את גופו ונתן את הסכמתו להימכר או להיאסר, באם הוא לא יפרע את חובו, בכל זאת לא ניתן למכור או לאסור את החייב.

יש המדייקים כי פסק הרא"ש עוסק בחייב המוגבל באמצעים, אבל חייב שהבריח נכסים ויש לו לפרוע את חובו, אזי גם לשיטת הרא"ש יהיה ניתן לאסור אותו בגין החוב.

הרשב"א ( שו"ת ח"א סי' אלף סט') דן במקרה של חייב שהבריח נכסים ובשטר ההלוואה הוא שיעבד את גופו וניאות למאסר, באם החוב לא ייפרע. הרשב"א פסק שאין לאסור את החייב, משום שהגוף נמכר רק בגנב שאין לו יכולת לשלם ואין אדם נמכר או נאסר בגין חובות אחרים.

מתוך דברי הרשב"א עולה, כי אין לאסור חייב גם במקרה שלחייב יש נכסים, משום שפסק הרשב"א עוסק בחייב שהבריח את נכסיו וממילא ברור שיש לו ממון לפריעת החוב ובכל זאת נפסק שאין לאסור אותו.

הריב"ש (שו"ת סי' תפד') כתב שלא ניתן להתנות בשטר החוב על הסכמה למאסר בגין אי תשלום החוב. בהמשך דבריו כתב כי יש קהילות אשר נוהגים בהם הדיינים לאסור לווה שלא עומד בהתחייבות התשלום שלו, משום שזו תקנת הקהל.

למרות שהריב"ש רצה למחות בנוהגים כן, משום שאין דין תורה מתיר מאסר בגין חוב, אך אנשי הקהל טענו בפניו שמנהג המאסר נועד לחזק את ההרתעה והגבייה, כדי שלא תינעל דלת בפני לווים (מתוך חשש להחזר ההלוואה בעלי הממון יפסיקו להלוות )לאור טענה זו התיר להם הריב"ש לקיים את מנהגם ולאסור חייבים.

עוד כתב הריב"ש כי למ"ד שפריעת חוב היא מצווה (כתובות פו.) אזי אם לחייב יש נכסים שהוא יכול לפרוע מהם את חובו, ממילא בית דין יכולים לכוף אותו לשלם גם על ידי מאסר, משום שהכפייה נעשית מכוח הסמכות ההלכתית של בית הדין לכפות על יהודי לקיים מצווה שהוא חייב בה. (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קעו', שו"ת הרשב"א סי' פח' , חינוך מצווה ו' )

לאור הנאמר עולה כי הראשונים נחלקו האם ניתן לאסור חייב שיש לו נכסים. לשיטת הרשב"א ולשיטת הרמב"ם (על פי ביאור המגיד משנה) אין מאסר חייבים וזאת אפילו במקרה שלחייב יש ממון ואילו לשיטת הרא"ש והריב"ש חייב שיש לו לפרוע את חובו ניתן לאסור אותו בגין החוב.

שולחן ערוך (חו"מ סי' צז סעי' טו) פסק שאין לאסור חייב ואין להשתעבד בו. השולחן ערוך אינו מסייג את דינו דווקא לחייב מוגבל באמצעיים וממילא משמע שאין להפעיל את סנקציית המאסר כנגד שום חייב וזאת למרות שיש לו נכסים לפרוע מהם.

הרמ"א (חו"מ סי' צז סעי' טו ועיין גם בדרכי משה חו"מ צז סע"ק ג) מסייג את פסק השולחן ערוך וסובר כי רק חייב מוגבל באמצעים הוא מוגן מסנקציית המאסר, אבל חייב שיש לו נכסים פוסק ניתן לאסור אותו וזאת כשיטת הריב"ש שהובאה לעיל.

לאור פסק השו"ע והרמ"א עולה שמאסר חייב בעל נכסים נתון במחלוקת השו"ע והרמ"א ואילו מאסר חייב מוגבל באמצעיים אינו אפשרי גם לשיטת השו"ע וגם לשיטת הרמ"א.

באורים ותומים (חו"מ סי' צז' סע"ק יג') כתב שפשט המנהג לאסור גם חייב שהוא מוגבל באמצעים סברת המתירים היא שכיום החייבים הם בחזקת מבריחי נכסים וממילא טענת החייב שאין לו לשלם היא התחמקות גרידא (כשיטת הרמ"א).
למרות סברת המתירים את המאסר, כתב האורים ותומים שמנהג המאסר צריך עיון ואין למתירים על מי לסמוך.

יש מהאחרונים (הרב קמינר תחומין ט ) שהקשו על דברי האורים ותומים, מדוע הוא מפקפק בהיתר של מאסר חייבים והרי הריב"ש הציג את הטעם שלא תינעל דלת בפני לווים ולכאורה בסברא זו יש גם כוח להתיר מאסר חייב מוגבל באמצעים.
מעין סברת הריב"ש כתב גם הפלפולא חריפתא (ב"מ פ"ה סי' לח ד) שכמו שהתקינו תקנות בשדה הממושכנת כדי שלא יתעוררו בעיות של איסורי ריבית, כך ראוי לבית דין להתקין תקנות גבייה, כדי שלא תינעל דלת בפני לווים.

אחת מהתקנות שמציין הפלפולא חריפתא שראוי לתקן, היא האפשרות לאסור את החייב שאינו פורע את חובו וזאת כדי שלא תינעל דלת בפניי לווים.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com