בדרך כלל מטרת השוחד היא להשפיע על שיקול דעתו של מקבל ההחלטה. התורה בפרשת משפטים אוסרת על הדיין לקבל שוחד "ושחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג ח).
ביחס לאיסור השוחד כותב השולחן ערוך (חו"מ סי' ט סעי' א) שעל הדיין להיזהר מאוד מאוד בלקיחת שוחד ואפילו לקיחת שוחד על מנת לזכות את הזכאי היא אסורה (במקרה זה מטרת השוחד לא באה בכדי להטות את לב הדיין )
לשון השולחן ערוך באיסור השוחד הוא "מאוד מאוד צריך הדיין להיזהר שלא ליקח שוחד" לשון זו היא חריגה בניסוחה ומבאר הסמ"ע (חו"מ סי' ט סע"ק א) שמטרת הניסוח החריג היא לחדד את האזהרה על איסור השוחד, משום שנפש האדם חומדת ממון ועשויה למעוד.
למרות שאיסור השוחד במקורו מופנה לדיין, סוברים הפוסקים כי האיסור חל גם על נושאי משרות שאופי תפקידים ושיקול דעתם משפיע על האזרח.
הגמרא במסכת סנהדרין כז. מספרת על רבי אבא בר יעקב ששימש כדיין בדינו של אדם החשוד ברצח. רש"י וכן הר"ן מבארים, כי באותה התקופה בית הדין לא דן על פי דיני התורה וממילא עונשו של רוצח במזיד, לא היה במיתת בית דין, אלא היו נוהגים להטיל קנסות שונים כחלופה לעונש.
במהלך הדיון הובאו עדים שהנאשם אכן ביצע את הרצח, אך לאחר מכן התקבלה עדות כי העדים שהפלילו את הרוצח נאשמו בעבר בגניבה.
לאור העדות החדשה התפתח דיון בבית הדין, האם אדם שאינו מקפיד על קיום דיני ממונות, יכול להעיד בדיני נפשות. רב פפי הוכיח כי הדין שהעדות לא קבילה (מפני שחשוד על ממון חשוד על נפשות) ולכן הנאשם זוכה.
כאות הוקרה לרב פפי, החשוד הפעיל את קשריו בבית המלוכה והצליח לפטור את רב פפי מתשלום מיסים לכל חייו.
הקשה הרא"ש (סנהדרין פ"ג סי' טו') כיצד רב פפי הסכים להשתדלות הנאשם בבית המלוכה שהרי לכאורה ההטבה הכלכלית שרב פפי קיבל בזכות פעילות הנאשם, היא מוגדרת כשוחד מאוחר וממילא נאסר על רב פפי לקבל את הטבת המיסים.
הטעם לאסור שוחד מאוחר הוא בכדי למנוע את הטיית המשפט ,מתוך ציפייה או הבטחה לדיין כי הוא יקבל תגמול לאחר מתן פסק הדין. איסור שוחד מאוחר הובא להלכה ברמ"א (חו"מ סי' לד סעי' יח').
מתרץ הרא"ש שרב פפי לא קיבל שוחד מאוחר מאת הנאשם, משום שתלמידי חכמים פטורים מתשלום מס המלך( בבא בתרא ח.) וממילא אין לראות בפטור שהשיג הנאשם, הטבה מהותית שתחשב כשוחד.
מתוך דברי הרא"ש הסיק הפלפולא חריפתא (סנהדרין פ"ג אות ש) כי השוחד נאסר גם כאשר הוא ניתן שלא בהקשר לדין תורה אלא בהקשר של קנסות ודיני השלטון, משום שהנאשם רצה לתת טובת הנאה לרב פפי על הצלתו מדין השלטון המקומי.
וזאת כפי שהובא לעיל מדברי רש"י והר"ן שדיון הרצח לא התנהל על פי דיני התורה, אלא הוא התנהל כדיון ענישה וקנס על פי חוקי השלטון המקומי.
(בתקופת הדיין רבי אבא בר יעקב, לא היה בית דין שעסק בדיני נפשות וארבע מיתות בית דין, משום שארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני, הסנהדרין גלתה מלשכת הגזית ופסקו מלדון דיני נפשות כמבואר במסכת עבודה זרה ח: )
לאור זאת פסק הפלפולא חריפתא כי הממונים על הציבור, אשר בסמכותם לקבל החלטות שמשפיעות על התושבים, הרי הם מוגדרים כדיינים לעניין איסור קבלת שוחד. אותם אנשי שררה עשויים להעדיף אדם על פני רעו וממילא יש להם לקבל החלטות על פי חוקי השלטון, ללא משוא פנים והטיית שיקול הדעת.
איסור מתן שוחד לממונים על הציבור נפסק להלכה בפתחי תשובה (חו"מ סי' ט סע"ק א ובסי' לד סע"ק כז ), בערוך השולחן (חו"מ סי' ט סע"ק א) ובברכי יוסף (סי' ט סע"ק י).
בהלכה נפסק כי איסור קבלת השוחד אינו מצטמצם רק לשוחד ממוני, אלא האיסור מתפרס גם על קבלת טובות הנאה מסוגים שונים. הגמרא במסכת כתובות קה. מביאה כמה מקרים שבהם דיינים פסלו עצמם מלשבת בדין, לאחר שהם קיבלו טובת הנאה.
שמואל סירב לשמש כדיין מפני שאחד מהצדדים הושיט את ידו וסייע לו לרדת מהספינה. אמימר לא ישב כדיין מפני שאחד מהצדדים הסיר נוצה שליכלכה את בגדו. טובות הנאה אלו ודומות להן, הובילו דיינים לסרב לדון בעניינם של נותני הטובה.
נחלקו הראשונים האם שוחד בדמות טובת הנאה, נאסר מעיקר הדין או שהגמרא מביאה את הסיפורים הנ"ל כהנהגה ראויה, אך לא כשוחד האסור מעיקר הדין.
שיטת התוספות(כתובות קה. ד"ה לא למאן) והמרדכי(סנהדרין סי' תרפג ) ששוחד כטובת הנאה נאסר כחומרה והוא אינו אסור מעיקר הדין. הרמב"ם (הלכ' סנהדרין פרק כג הלכ' ג) סובר כי כל סוג של שוחד נאסר ולכן גם שוחד של טובת הנאה הוא אסור מעיקר הדין.
כנידון נלווה לאיסור השוחד, דנו הפוסקים האם נושא משרה ציבורית יכול לקבל החלטות כאשר הוא נמצא במצב של ניגוד עניינים.
בסיס הדיון נובע מההבנה, כי השוחד או טובת ההנאה שהדיין קיבל עשויים להטות ליבו ולשבש את שיקול דעתו. לאור זאת ישנם מצבים שהטיית הלב היא מובנית והיא קיימת כחלק מן המציאות, כגון במקרה שנושא המשרה צריך לקבל החלטה ביחס לקרוב משפחתו או לרעו הקרוב.
הרמ"א (חו"מ סי' קסג סעי' א) פסק להלכה כי טובי העיר אשר מעוניינים להעביר החלטה הנוגעת לכלל בני העיר, יש להם לשתף בהחלטה את כלל בעלי הבתים ואין להם לקבוע מס וכדומה ללא שיתוף כלל התושבים שעשויים להיפגע מהחלטתם.
עוד פסק הרמ"א כי החלטת הרוב מחייבת גם את המיעוט ובאם המיעוט מסרב להשתתף ולתת את חלקו, כפי שהוחלט, אזי ניתן לגבות את חובם גם באמצעות דייני עכו"ם.
הנודע ביהודה (שו"ת מהדו"ק חו"מ סי' כ) פסק כי פרנסי העיר ובעלי התפקידים הציבוריים אינם יכולים לקבל החלטות בנושאים שהם נמצאים בהם בניגוד עניינים, משום שקיים חשש לשיקול דעת מוטה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com