אאא

פעמים רבות בתי הדין מתבקשים להוציא צווי עיקול כנגד נכסי חייבים. בקשות העיקול מגיעות מנושים אשר חוששים לפירעון החוב. חששות הנושים יכולים להתעורר בנסיבות שונות.

פעמים מתגלה לנושה כי החייב מבריח נכסים באמצעות מכירתם או שהוא פועל כדי לעבור למקום מגורים בארץ אחרת. בקשות עיקול נוספות מגיעות לאור התערערות חוסנו הפיננסי של החייב, כגון בעת שינוי בשווי מניות או נכסים אחרים שבידיי החייב.

מאמר זה יסקור בקצרה את העילות המרכזיות שבגינן ניתן לפנות לבית הדין ולבקש הטלת עיקול על נכסי החייב.
עיקול או צו מניעה פוגעים בבעלות החייב על נכסיו. לאחר הטלת העיקול החייב אינו יכול למכור את נכסיו או להשתמש בהם כרצונו. לאור זאת דנו הראשונים מהו מקור הדין שמאפשר הטלת עיקול.

הרא"ש (ב"ק פ"א סי' ה) סובר כי בית הדין מחויב להציל עשוק מידי עושקו, על כן בית הדין מחויב לסייע לנושה בכל דרך בכדי להציל את ממונו מידי החייב. עוד מבאר הרא"ש כי הצלת העשוק איננה תקנת חכמים או מנהג טוב, אלא הצלת העשוק היא חובה מן הדין שמוטלת על הדיינים.

במהרש"ל( ב"ק פ"א סי' כ) מבואר שנכסי הלווה משתעבדים למלווה כבר בעת מתן ההלוואה, אלא שעל ידי קביעת זמן פירעון מוסכם, המלווה והלווה מסכימים ביניהם שלא תתבצע גבייה מהנכסים בטרם הסתיימה תקופת ההלוואה.

לכן בתוך תקופת ההלוואה נאסר על הנושה לפנות אל החייב ולהזכיר לו את קיום החוב או לתבוע ממנו פירעון (לא יגוש). כמו כן בתקופת ההלוואה נאסר על החייב להסתיר נכסים או לבזבז ממון באופן לא סביר.

לאור זאת מבאר המהרש"ל שהוצאת כספים באופן לא סביר היא התנהגות המוגדרת כביצוע עושק של המלווה וממילא בית הדין מחויב להתערב ולהציל את ממון הנושה על ידי הטלת עיקול או צו מניעה.

מתוך דברי הרא"ש והמרש"ל עולה כי בית הדין יכול להטיל עיקול על נכסי החייב רק אם זוהתה התנהגות המוגדרת כמעשה עושק, כגון הוצאות חריגות או השקעות בלתי סבירות.

אך אם ירד ערכם של נכסי הלווה, כגון תנודות בשווי המניות שבידי החייב, אזי לא מתקיים התנאי של התנהגות המוגדרת כעושק (ירידת הערך התבצעה על ידי השוק ולא בעקבות פעילות החייב) וממילא לא ניתן להטיל עיקול על נכסי החייב.
מקור דין נוסף להטלת עיקול מביא הרא"ש בשם הגאון (הרא"ש ב"ק פ"א סי' ה) שהטלת העיקול היא תקנת חכמים מדין השבת אבידה. בכל אימת שבית הדין משתכנע כי קיים חשש שממון הנושה יאבד אזי הדיינים מונעים את ההפסד באמצעות הטלת עיקול או צו מניעה.

עוד הביא הנימוקי יוסף (סוף פרק יש נוחלין) בשם הרי"ף שבית הדין מטיל עיקול בכדי שלא תינעל דלת בפני לווים, הדיינים מסייעים לנושה לשמור על זכות הגבייה שלו ובכך הם מקנים ביטחון נפשי למלווים להמשיך ולהעניק הלוואות לנצרכים.

מתוך הדברים עולה כי לשיטת הגאון והרי"ף בית הדין יוכל להטיל עיקול גם במקרה שהתערער ערכם של נכסי הלווה (ירידת ערך מניות) משום שיש בהטלת העיקול כדי השבת אבידה או מניעה שלא תינעל דלת בפני לווים, אבל לשיטת הרא"ש במקרה זה בית הדין לא יוכל להטיל משום שהחייב לא ביצע כל עושק כלפי הנושה.

עילות הטלת העיקול

הראשונים (רא"ש ונימוק"י לעיל ) ציינו את עזיבת החייב למדינת הים או הוצאות מופרזות וכדו' כעילות המאפשרות הטלת עיקול. הפוסקים דנים בעילות עיקול נוספות וכן דנים הראשונים מאיזו רמת סבירות שהחייב יגיע לחדלות פירעון, בית הדין מתערב ומטיל עיקול.

רבינו ירוחם (מישרים נתיב א' ח"ה) כותב שהחלטת בית הדין אם להטיל עיקול או להוציא צו מניעה ליציאה מהארץ, נתונה לשיקול דעתם של הדיינים.

שיקול הדעת מורכב גם מהערכת הסבירות שהחייב אכן יגיע לחדלות פירעון. מנגד בית הדין צריך גם לבדוק האם הטלת העיקול עשויה לגרום לחייב נזקים קשים.

פעמים שהטלת עיקול תפריע לחייב להמשיך ולנהל את עסקיו ובכך ייגרם לחייב נזק ישיר כבד שעולה על החשש מחדלות פירעון.

לכן סובר רבינו ירוחם כי הטלת העיקול נתונה לראות עייני הדיין על פי שיקול דעתו ועל פי הנסיבות וכי לא ניתן לקבוע כללים אחידים להטלת עיקול וצווי מניעה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במבי"ט (ח"ב סי' לג ) כתב כי בקשת הטלת עיקול מצריכה אמתלה ברורה שהחייב יבריח נכסים או יגיע לחדלות פירעון, אבל בקשה בגין אמתלה קלושה, בית הדין יפסוק עיקול זמני ליום או יומיים בכדי לתת שהות לצדדים לברר את טענותיהם בבית הדין.

תרומת הדשן (סי' שה) מוכיח מדברי המרדכי ( ב"מ פ"ט תג) שהטלת עיקול תלויה במנהג המקום ועל כן בכל מקום יש לנהוג כפי המנהג שהתקבל(נהרא נהרא ופשטיה ) וברמ"א (חו,מ עג' סעי' י) הביא את דברי התרומת הדשן להלכה.
הש"ך (חו"מ עג סע"ק לד) ביאר כי המנהג קובע אפשרות עיקול, רק ביחס להוכחת הנושה על החוב, כגון מנהג הקובע האם על הנושה להביא הוכחה בדמות שטר חוב או גם טענת הלוואה בעל פה מצדיקה הטלת עיקול.

אבל עילות העיקול אינן תלויות במנהג, אלא ניתן להטיל עיקול רק בעילות שחידשו הראשונים, כגון חייב שמבזבז את נכסיו (חייב המבריח נכסים או שנוהג בפזרנות ובהוצאות לא סבירות) או ההולך למדינת הים (חייב שמעוניין להעתיק את מקום מגוריו למדינה רחוקה).

הדברים נכתבו בתמצות למטרת עיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com